בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אדריכל של נייר? בגיל 88 יונה פרידמן כבר לא נעלב

רוב הרעיונות שלו לא יושמו, אבל חזונו הייחודי של יונה פרידמן מהדהד בבניינים הבולטים ביותר של תקופתנו. בדירתו בפאריס, מוקף בשרטוטים, דגמים וציורים, טוען האדריכל בן ה-88, שכעת מוצגת רטרוספקטיבה שלו בבודפשט, כי הוא לא נעלב כשמכנים אותו "אדריכל של נייר", וכי במובנים רבים גבר על יריבו הגדול לה קורבוזיה

14תגובות

כלבה גרומה ושקטה יוצאת להביט דרך דלת דירתו של יונה פרידמן בשכונת מונפרנאס בפאריס. זהו ביתו כבר 45 שנים. ב-1957, בהיותו בן 34, לאחר שסיים את לימודיו בפקולטה לאדריכלות בטכניון, ארז האדריכל הצעיר את חפציו, עזב את חיפה והיגר לצרפת. 11 שנים בלבד מאז הגיע לחופי ישראל בספינה מרומניה. ישראל הקטנה והשמרנית, שמבחינה אדריכלית היתה אז בשיאה המודרניסטי, לא סיפקה את צרכיו ולא הלמה את חלומותיו העתידניים. יש הסבורים כי עזיבתו היתה אחת ההחמצות הגדולות של האדריכלות והאמנות הישראליות.

עשרות אלפי דגמים, שרטוטים, ציורים ושאר עבודות מונחים ותלויים בדירה. ביניהם, עבודת פוטומונטאז' קטנה שצבעה שחור-לבן שדהה והצהיב עם השנים. את העבודה הזאת, אחת מסדרת סקיצות מוקדמות שלו, יצר פרידמן בימיו האחרונים בארץ. זהו תצלום של חוף ים ארץ-ישראלי, רווי דקלים וחול ושמש, שמשולבת בו כעין-הדמיה רשלנית במקצת של יחידות מגורים שהחתך שלהן מעוגל והן מסודרות זו על גבי זו כערימת חביות. בתכנונן התמקד פרידמן בניסיון למצוא שימוש למאות מקטעים מיותרים של צנרת "מוביל ישראל", גלילי בטון שקוטרם 2.5 מטרים.

את הפרויקט הניסיוני לא הצליח פרידמן לממש בישראל. בצרפת דווקא התקבל הרעיון ואף יושם באופן חלקי, וכך היה ל"יחידת המגורים המתועשת הזולה ביותר באירופה באותה השנה", כפי שהוא מסביר כיום בגאווה, באנגלית-צרפתית במבטא הונגרי. לימים שיתף פרידמן פעולה עם האו"ם ועמל על תכנונם המפורט של דגמים נוספים של יחידות מגורים זולות, ששימשו מעונות לשעת אסון באפריקה ובאמריקה הדרומית.

גלי איתן

פרידמן היה מהראשונים בעולם שהציגו רעיונות של מגה-סטרוקטורות, ערים מרחביות שמתפרשות מעל לגגות ערים קיימות, מעל לנהרות ושדות. עריה של ישראל אז לא התאימו במיוחד לפיתוח האוטופיות הפוטוריסטיות האלה. ואולי רעיונותיו גם לא הלמו את

האתוס הלאומי בארץ. פאריס נדמתה מתאימה יותר. שם החליט לייסד קבוצת מחקר ל"אדריכלות מובילית" (GEAM), קבוצה שהתנגדה בהפגנתיות לדרך שהכתיב ארגונו של האדריכל לה קורבוזיה, CIAM.

כיום, כשהוא בן 88, פרידמן, שהיה נשוי פעמיים ויש לו שתי בנות, ממעט לעזוב את דירתו, חוץ מטיוליו עם כלבתו לאורך הרחוב. בישראל ביקר בפעם האחרונה בשנת 1990, הוא מספר. בעיר הולדתו, בודפשט, נפתחה בסוף החודש שעבר תערוכה רטרוספקטיבית של עבודותיו. התערוכה ששמה "יונה פרידמן: אדריכלות ללא בנייה", תוצג במוזיאון לודוויג רב המוניטין עד 8 בינואר. הוא אומר שלא ייסע לשם. "קשה לי מאוד להיות נייד כיום. אני מכין מצגות פאוור-פוינט עם הוראות מפורטות להצבה, לבנייה של עבודות גדולות, ושולח אותן".

התערוכה מורכבת ממיצבים גדולי מימדים, שמאורגנים סביב רעיונות מפתח של פרידמן. לטענת האוצרות, התערוכה יוצאת דופן בהשקעתה ביחס לתערוכות אחרות במקום. היא אוטופית לחלוטין אך מקבלת מימוש כאשר מתחילים המבקרים לזרום בין העבודות השונות. התערוכה תעבור במארס למוזיאון זטוקי בלודז' (פולין) ולאחר מכן, כנראה, למדינות נוספות. זו הרטרוספקטיבה המשמעותית הראשונה המוקדשת לפרידמן ועבודתו לאורך השנים.

עיר מעל עיר

במשך רוב שעות היום יושב פרידמן בפינה מצומצמת, ששטחה כחמישה מטרים רבועים, במרכז דירתו. הדירה לא קטנה עד כדי כך, היא פשוט עמוסה במידה יוצאת דופן. זו הסיבה העיקרית, לטענתו, שהחל לפני כשבע שנים לעבוד עם גלריית "קאמל מנור", גלריה פאריסאית מובילה בשדה האמנות המקומי.

"כבר לא היה לי מקום בבית, יותר מדי חומרים. בשבילי אלה לא עבודות אמנות", הוא אומר ומביט באחת מערימות המודלים המונחים בזהירות זה על גבי זה. "הם פשוט חומרים משומשים. אדריכל עושה דגמים לבניינים ובשלב מסוים יש לו כבר יותר מדי. הגלריה הציעה שאמכור דרכה כמה מהעבודות הישנות. הסכמתי, למה לא בעצם.

"יש כיום זרם כזה שנקרא ‘אדריכלות ללא אדריכלים'", ממשיך פרידמן. "אני לא חושב שאדריכלים הם דבר לא נחוץ, להיפך. אבל מה, אנחנו בונים הרבה יותר מדי. אני בעד ‘אדריכלים ללא בניינים'", הוא מצהיר בחיוך.

ואמנם, עד כה הוקמו בפועל רק שני מבנים שתיכנן: בית ספר תיכון על-שם אנרי ברגסון בעיר אנז'ר בצרפת ומוזיאון לטכנולוגיות פשוטות בעיר מדראס שבהודו. אף על פי שנבנו, חשיבותם זניחה בגוף עבודותיו.

עיר מרחבית, כפי שתיכנן בעשרות אתרים בעולם, לא נבנתה מעולם אלא בדגמים. שוב ושוב חזר וצייר, כתב או פיסל תמונה דומה: עיר קיימת שמעליה שכבה עירונית נוספת - מסגרת פלדה רבת קורות ועמודים שחזותה אוורירית וגיאומטרית, מוחזקת על ידי עמודים דקים שמזדקרים מן הקרקע. בתוך מסגרת הפלדה הרחבה דימיין את תושבי העיר העליונה ממקמים את בתיהם באופן חופשי, ואף מזיזים ומסיטים אותם ממקום למקום בעיר, כמו רהיטים.

גם בשיא פעילותו לא הוזמן פרידמן לממש את רעיונותיו, ומשום כך הוגדר לא פעם בנימה מזלזלת "אדריכל של נייר". אך הדבר אינו מטריד אותו כלל, הוא אומר. למעשה, גם בלי שיישם את תכנוניו באופן ישיר, התקרבה המציאות עד מאוד לרעיונותיו. "המציאות משתנה כל הזמן, ואירופה נהפכת למטרופולין אחת שלמה. כמה מדהים שאפשר להגיע בתוך שעתיים לליון, לבריסל. פאריס היא בסך הכל עוד פרבר מגודל של המטרופולין האירופית".

עשיתי משהו

פרופ' מיכה לוין, ראש המחלקה לאמנות רב תחומית בבית הספר שנקר, סבור כי רעיונותיו של פרידמן כלל לא אבדו ואף השפיעו באופן ניכר על תכנון הערים העכשווי. זאת "בהשוואה לתכנון הערים של קורבוזיה, שעסק כל הזמן בללמד אחרים, נביא זעם - ובסופו של דבר ולמרות מאמציו זה לא עבד או הוכיח את עצמו. ודווקא יונה פרידמן, שנראה כל כך הזוי, כל כך רחוק ממה שאפשר היה לממש, יכול לומר במבט לאחור - ‘עשיתי משהו'".

תחנות רכבת ומרכזי קניות, מבנים רבי שימושים בקנה מידה גדול, ובפרט עבודותיהם של אדריכלים כפיטר אייזנמן או רם קולהאס, הם דוגמאות ראויות. מרכז פומפידו, מזכיר לוין, דומה לאופיין של עבודותיו של פרידמן הן בחזיתותיו, הן בחלוקת קומותיו ובחופש התנועה וההצבה שהוא מאפשר בחלליו הפנימיים.

בתחרות ההיסטורית שקיימה עיריית פאריס לתכנון מרכז פומפידו בשנת 1970 השתתף פרידמן בעצמו. "אז התעורר קושי", הוא מספר, "מפני שמבחינתי הבניין היה צריך להתנועע ולהשתנות בהתאם לתערוכות המוצגות. כך נוצר מצב שלא יכולתי לתת תוכנית אחת, או חזית אחת, כהגשה קונקרטית, אלא רק את הרעיון ואת הפתרונות הטכניים לבנייתו.

"בכלל, לבנות מוזיאון זו השקעה נוראית", הוא ממשיך. "גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת הנזק הסביבתי שבנייה מייצרת". על כן הוא החל בשנים האחרונות לתכנן מוזיאונים אלטרנטיביים המורכבים מחישוקי ברזל ענקיים, שביניהם ניתן להציב עבודות אמנות ולמקם גשרים וחדרי תצוגה.

על תכנון מוזיאון-חישוקים מסוג זה, המכונה בפיו "איקונוסטאז", הוא עובד גם כעת - כהצעה למבנה מוזיאון חדש לאמנות מודרנית בוורשה. "הפולנים קנו ממני את העיצוב וגם שרטוטים של פרטי בניין מדויקים שהכנתי. הפרויקטים האלה קלים לבנייה ולא תופסים יותר מדי מקום, ובכל זאת הם מוזיאון".

לאחרונה התבקש על ידי עיריית שנחאי לתכנן כמה גשרים ארוכים שעליהם ייבנו כמה עשרות אלפי יחידות מגורים. הדגם שהגיש היה אבסטקרטי למדי והשרטוטים נראו יותר כמו קומיקס מאשר כל דבר אחר. "אני עושה את זה לא בשביל שייקחו את התכנון שלי ויבנו אותו בדיוק כך", הוא מסביר. "הסינים יודעים לתכנן ויש להם ארכיטקטים משלהם, ואני כבר לא צעיר ובגילי אינני יכול לבצע פרויקט שכזה ולפקח עליו". את תוצרי הפרויקט הציג בגלריה בפאריס.

עבודה נוספת שעליה שקד לאחרונה מתמקדת בסוג שונה לגמרי של מוזיאון: כזה שניתן לראות רק מגובה טיסה. כחלק מעיסוקו במהירות התנועה, מספר פרידמן, חשב כי "יהיה נכון להציב תערוכות עם עבודות גדולות סמוך למסלול הנחיתה של מטוסים, וכך אנשים יוכלו לראותן כמו תערוכה מלמעלה".

העבודה שהציע כדוגמה היא רישום של דמות קווית פרימיטיבית באופיה, שאורכה 350 מטרים והיא מצוירת על הקרקע באמצעות שבילי חצץ לבן על גבי כרי דשא. הרישום הוא אחד מסדרה מתמשכת, שחלקה העיקרי מודפס בקטן ומכסה את קירות חדר המגורים של פרידמן. את ביתו הוא ממשיך לכסות בעבודותיו כל העת. "יש לי בעיה עם קירות חלקים ואני חייב תמיד לשייך אותם אלי", הוא אומר.

עבודות אלה ממחישות את הקשר המתהדק בין אדריכלות, תיאוריה ואמנות בעבודתו של פרידמן. "התוודענו לעבודות של יונה דרך עבודת וידיאו של אחת האמניות שאנחנו מייצגים, ששמה קאמיל הנרו", מספרת מארי סופי איישה, שותפה ומנהלת ב"קאמל מנור". "צורת החיים והעולם השלם שלו מרתקים. אף על פי שהוא בן קרוב ל-90, הוא אולי האמן הצעיר ביותר שלנו. נראה שדור האמנים העכשווי מוצא תהודה רבה בעבודותיו".

במשך שבע השנים שהגלריה עובדת עמו השתתף פרידמן בעשרה פרויקטים, בהם תערוכות יחיד בגלריה, תערוכה ביריד האמנות בבאזל וכן בביאנלה בוונציה ובדוקומנטה בקאסל. "אני מתאהבת בדמויות האגדתיות שלו", אומרת איישה, "חדי-קרן ובני אנוש, שמסמלים כל אחד אוטופיה אחרת מבחינתו: כבוד לטבע, שוויון, חופש הביטוי, זכויות הילד, חינוך, חופש מיני, הזכות לקורת גג וכו'. קשה לומר שיש ממש ‘שוק' לעבודות שלו, למרות גוף עבודתו העצום והחשוב באדריכלות ובאמנות. ובכל זאת, כמה אספנים פרטיים ומוסדות חשובים, כמו מרכז פומפידו, מכון גטי, המומה בניו יורק או המוזיאון לאמנות מודרנית של העיר פאריס, מחזיקים ביצירות מקוריות שלו. בתוך כך, הגישה שלנו כלפיו שונה מעט. הוא מעבר לשאלה של עסקי האמנות".

בדרך כלל כי הצגתו של אדריכל כאמן היא בעייתית, חסרת כבוד לרעיונותיו התכנוניים. "בכל מקרה אחר זה היה המצב", אומר לוין, "אבל אצל פרידמן התפישה שונה. שוב, לה קורבוזיה ראה עצמו אמן וניסה להכתיב זרם מסוים בקוביזם, לצד פרנאן לז'ה למשל. אבל העבודות שלו לא עמדו בפני עצמן, אנשים הזמינו אותן בעבר וקונים אותן כיום רק מפני שמדובר ביצירות של אדריכל מאוד מפורסם. פרידמן, לעומתו, מצליח להראות שבתוך התכנון האדריכלי יש מקום להמון יצירתיות, והוא מסוגל להשאיר את עבודותיו רעננות. במידה מסוימת אפשר להגיד שכשאתה מתכנן אוטופיות אדריכליות, קשה לך למכור אותן ליזמים לביצוע, אבל מצד שני הן מתאימות בהחלט לתצוגה בגלריה או במוזיאון".

קריסטו הוא אמן נוסף מדורו של פרידמן שמהלך כבר שנים על קו התפר של אדריכלות ואמנות. הוא ושותפתו לשעבר, ז'אן קלוד, ידועים בעבודותיהם הגדולות, שבהן הם נוהגים לעטוף עצמים כמו בניין או אי בים ביריעות בד. עם זאת, יש הבדל מהותי בין קריסטו לפרידמן: בסיסו של קריסטו הוא האמן, ששאיפתו בשורה התחתונה היא ביצוע המיצב האמנותי שתיכנן; לעומתו, האובייקטים שיוצר פרידמן הם ברובם איור או המחשה לתיאוריות שקיומן האינטלקטואלי נוכח בלאו הכי בכתיבתו.

במשך השנים פירסם שמונה ספרים, שהידועים שבהם הם "אדריכלות ניידת" (1958), "לקראת עולם עני: איך צמצום יכול למנוע משבר" (1973), "היקום האקראי" (1994) ו"פרו-דומו" (2006). בשנה שעברה הוציאה "קאמל מנור" ספר אלבום עב-כרס ובו תצלומי סקיצות ודגמים של פרידמן מהשנים 1945-2010. הספר המרשים כולל קרוב ל-1,500 דימויים ומעט הערות כתובות ביניהם.

אין ברירה

"רוב הקולגות שלי, אנשים שעמם עבדתי או שהיה לי דיאלוג אתם דרך עבודתי, מתו. גם אלו שהיו צעירים ממני הם כיום כבר קשישים", אומר פרידמן. אתמול, הוא מספר, נולד בן לנינו.

"יש בפרויקטים שלי היום קשר בסיסי למה שעשיתי בעבר, אך אני חושב איכשהו שאדריכלות לא צריכה להיות כפופה למרותו של האדריכל", הוא ממשיך. "יש חשיבות גדולה לכך שאנשים מבחוץ, כמו אוצרים או עובדי מוזיאון או פשוט אזרחים, יוכלו להשתתף בתהליך התכנון". גישתו הפתוחה והמקבלת מרשימה במיוחד מאחר ששיתוף של ציבור לא מקצועי בתכנון אדריכלי נעשה שכיח רק בעשור האחרון.

"דמוקרטיה אינה רק שאלה פוליטית, היא מתחילה כשאתה בעצמך מסוגל להחליט על צורת החיים שאתה רוצה", מסביר פרידמן. "גם בדיור, ראוי שתהיה לך אפשרות לשנות, לדחוף את החוקים, ולכן אתה כאדריכל אתה לא יכול לייצר חזית מוחלטת או תוכנית מקובעת. אני ביקורתי כלפי האדריכלות של היום. זו לא אשמת האדריכלים, זו לא אשמה של אף אחד, פשוט העולם השתנה וצריך לחשוב שונה. כשהייתי סטודנט, למדתי שבעיר חשוב מאוד לתכנן כיכר מרכזית גדולה שאנשים יכולים להיפגש בה. היום? זה לא המצב. לכל אחד יש טלפון כיס ואיש לא הולך לכיכרות בערים שלנו".

פרידמן מזכיר פרויקט נוסף שהוא הגיש הצעה לתחרות לתכנונו - פרויקט הפיתוח המתמשך של פאריס רבתי (Grand Paris). "על פי ההנחיות, אפשר היה להבין מיד שהכוונה לפרויקט של המאה ה-19. מטרופול-אירופה זה גוף אחד, שיש בו 40 מיליון תושבים. וכך, גם ישראל היא עיר אחת. אני לא אומר זאת בפסימיות או באופטימיות, אני פשוט גורס שזה המצב המצוי, רצוי או לא. כך גם בנוגע למוסריות שבקיום של ישראל, זו עובדה קיימת וזהו זה", הוא מדגיש ואומר בעברית: "אין בריירה". לחדשות הוא מקשיב מפעם לפעם, "אך זו טרחה וממילא אלו שקרים. אינני אוהב לבזבז זמן על האזנה לשקרים.

"זה מצב נהדר לא לדעת למה לצפות", מסכם פרידמן. הוא לוחץ על כפתור הכיבוי במחשב הנייד שעל שולחנו. "לך לישון", הוא אומר לו. בשנים האחרונות נהפך המכשיר לחבר טוב שלו. במקום ללכת לדבר בכנסים, הוא שולח את עצמו מצולם בדיסק די-וי-די. "זה קל יותר לכולם, ופחות יקר מלהביא אותי ממש", הוא אומר.

"למדתי אדריכלות לפני 100 שנה בערך, זה מאוד מאוד רחוק כבר", ממשיך פרידמן. "אבל להמשיך לעבוד תוך כדי שהעולם משתנה גורם לך להיות פתוח למחשבה שדברים משתנים. כל האנשים האלו, הכל כבר רחוק מאוד. ואני, אני שמח. אבל לא מפני שאני עדיין קיים, אלא מכיוון שאני עוד פעיל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו