טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אילוף הבטון

הוא תיכנן את מגדל המגורים, הסופרמרקט והקניון הראשונים בישראל וחתום על אין ספור חידושים אדריכליים, בין השאר בתחום הבנייה במדבר. ספר חדש על נחום זולוטוב משרטט את דמותו ועבודתו של אחד האדריכלים המרתקים ביותר בארץ

תגובות

לעיר אופירה שבסיני, שבה תיכנן שכונת מגורים חדשה בראשית שנות ה-70, נהג האדריכל נחום זולוטוב להגיע במטוס שהטיס בעצמו. ממנו היה קופץ ישירות לג'יפ, שהיה אז רכב שטח נדיר, ויוצא למסע צילום תת-ימי עם בלוני צלילה. סיפור זה של אחד ממכריו מיטיב להמחיש את דמותו המרתקת של זולוטוב.

כשהתבקש להשתתף בתכנון השכונה באופירה, שהוקמה בדרומו של חצי האי סיני, כבר היה לזולוטוב ניסיון מוכח בבנייה מדברית, בין השאר בבאר שבע, עין גדי ונאות הכיכר. בדומה לעקרונות שפיתח במקומות האלה, גם באופירה הוא החליט לברוא סביבת מגורים שתגן על התושבים מפני תנאי מזג האוויר הקשים.

על שפת המצוק המפורסם של העיר הוא הציב שני שיכונים מדורגים בצורת L שהקיפו שכונה של בתי פטיו קטנים, כמו גדר מסביב למדשאה. בין הבניינים הוא יצר מעברים צנועים ומקורים ובהם חללים ציבוריים שאיפשרו התפתחות של חיי קהילה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות ישירות אליכם

עלילותיו של האדריכל בסיני ומחוצה לה מופיעות בספר חדש ושמו "נחום זולוטוב - אדריכל ומתכנן ערים", שכתבה האדריכלית התל-אביבית טולה עמיר וראה אור בשבוע שעבר.

לפרק אורלוגין

זולוטוב, כיום בן 85, הוא אחד האדריכלים המעניינים ביותר בארץ. לאורך קריירה של כ-40 שנים הוא תרם תרומה משמעותית לאדריכלות המקומית, תוך פיתוח וליטוש של שפה עיצובית עצמאית. מבחינה סגנונית אפשר לשייך אותה לתנועה המודרניסטית ולאחר מכן לזרם הברוטליסטי, אבל החשיפה המתמדת שלו למתרחש בחו"ל (הוא נסע תדירות לכנסים וטיולים) הציבה אותו בעמדה שונה ומעודכנת יותר ממרבית מעמיתיו. בזכות הישגיו הרבים הוא זכה פעמיים בפרס רוקח ופעם אחת בפרס רכטר - הישג יחיד במינו בקהילה המקומית - ועבודותיו התפרסמו בהרחבה במיטב המגזינים המקצועיים בחו"ל.

זולוטוב, יליד ורשה, עלה לארץ עם משפחתו בשנת 1935. את ההחלטה להיות אדריכל הוא מייחס לזיכרון מגיל שבע של פירוק והרכבת שעון האורלוגין בבית הוריו. הוא למד פיסול אצל הפסל משה שטרנשוס ושיתף פעולה עמו גם כשנהפך לאדריכל. הוא למד בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בחיפה, הפסיד שנה במלחמת העצמאות וסיים את לימודיו ב-1950. כעבור חמש שנים יצא לדרך עצמאית.

בניגוד לאדריכלים אחרים בני זמנו, לא היה זולוטוב מעורב בפרויקטים הנרחבים של בנייה באפריקה ובאיראן בשנות ה-60 וה-70 (אם כי הכין תוכניות לפרויקטים בטנזניה, תאילנד ואפילו "דולפינריום" בטנריף, שמעולם לא יצאו לפועל). במשך השנים התגורר בירושלים ובהוד השרון וכיום הוא גר בכפר סבא עם רעייתו.

הקשר הראשון בין זולוטוב לעמיר נוצר לקראת התערוכה "גלגל הצלה" שעסקה במבני זיכרון והנצחה בישראל והוצגה בביאנלה לאדריכלות בוונציה ב-2006. עמיר אצרה את התערוכה ובמסגרת המחקר המקדים התוודעה לבית ההנצחה המרהיב שתיכנן זולוטוב בקיבוץ ניצנים באמצע שנות ה-60. "יש שם מחשבה מדהימה על הקשר בין הזיכרון לבין החיים", היא אומרת. "המפלס התחתון מוקדש להנצחה של בני הקיבוץ שנפלו והמפלס העליון מוקדש לתרבות ולפנאי. שניהם עובדים יחד בחפיפה מרתקת". בהכנת הספר זכתה לשיתוף פעולה מצד זולוטוב.

עמיר אמנם טוענת כי ניסתה להימנע מביסוס של נרטיב מובהק אחד שמגדיר את עבודתו של זולוטוב, אבל בשיחה עמה ניכרות ההתלהבות וההערכה שלה כלפיו. לכל אורך הספר היא מתייחסת אליו כדמות הירואית ואף מכתירה אותו כ"מאלף הבטון". התייחסות לעניין הבנייה בסיני, שהיתה שטח כבוש, אין בספרה.

"זולוטוב הוא איש נפלא ואדריכל מצוין. גם באופן שבו הוא שירטט את הבניינים שלו וחשב עליהם, וגם בדרך שהוא ממשיך לחשוב עליהם עד היום בביקורת עצמית", אומרת עמיר. "הוא תמיד חשב על הבניין מנקודת המבט של המשתמש, הוא אדריכל שקהל המשתמשים שלו מאוד חשוב לו. הרעיונות הבסיסיים שלו והפתרונות הנחשוניים לבעיות הם פשוט מדהימים. תמיד יש משהו המצאתי, משהו חדש בבניינים שלו".

כדוגמה היא מציגה את בית ספר שדה בסנטה קטרינה בסיני, שעוצב (ב-1976) בהתאם לכישוריהם של הבנאים, מקרב השבטים הבדואיים השכנים. "את הקירות הוא תיכנן מאבן כי זה מה שהם ידעו לבנות, ומכיוון שהוא לא היה יכול לצקת אז הוא הניח על הבניינים גגות קלים. המחשבה על מי שמבצע את העבודה ממש לא מאפיינת אדריכלים אחרים בדור הזה. זאת מחשבה שמתחילה באדם, עוברת דרך העיר ומגיעה אל הפנים".

הקריירה של זולוטוב אכן רצופה בהמצאות ובחידושים, חלקם חורגים מתחומי עולם האדריכלות. הוא תיכנן את מגדל המגורים הראשון בתל אביב, ברחוב בן יהודה, ומתחתיו את חנות הסופרמרקט הראשונה בישראל, של רשת שופרסל. משרדו שכן במשך שנים בקומת הפנטהאוז של הבניין. כמו כן תיכנן את הדולפינריום בחוף תל אביב ובשנות ה-80 גם את הקניון הראשון בארץ - קניון איילון ברמת גן - בעבור היזם דוד עזריאלי. מהבחינה הזאת אפשר לראות בעבודה שלו חלק בלתי נפרד מהתפתחותה של תרבות הצריכה בישראל.

בנוסף לכך הגה זולוטוב באמצע שנות ה-60 תוכנית מקורית לפיתוח תשתיות התחבורה של תל אביב, תוך מחיקתן של שדרות העצים והקמה של טבעת כבישים מהירים במקומן. התוכנית הזאת מעולם לא יצאה לפועל, למרבה המזל, אבל הרעיון הכללי שמאחוריה היה חדשני מאוד בתקופתו. בסופו של דבר אכן זכה זולוטוב לתכנן מקטע קטן בלבד מתוך התוכנית - תחנת רכבת דרום - אך גם היא לא נבנתה במקום שייעד לה.

בין עבדת לכרמל

טולה עמיר נולדה ביפו וגדלה ברמת השרון. תחילה למדה טבחות, אך לאחר מכן השתלמה בסטודיו של האדריכל אליעזר פרנקל, עבדה במשרדה של עדה כרמי ולמדה בבית הספר היוקרתי לאדריכלות ה-AA בלונדון. בשובה מהלימודים בחו"ל הצטרפה למחלקת התכנון של עיריית תל אביב ובאמצע שנות ה-90 פתחה משרד עצמאי. היא נשואה לרון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו ומנכ"ל מרכז פרס לשלום. משפחתם מתגוררת בבית בשיכון הקצינים תל אביב בעל מעטפת בטון חשוף, שעמיר תיכננה בעצמה. קשה לחשוב על ניגוד גדול יותר בין התדמית הצנועה והחשופה של הבטון של זולוטוב לבין התדמית העשירה וה"נכונה" של הבטון כיום.

לצד פעילות אוצרותית דוגמת הביאנלה בוונציה ותערוכת "עיר מקלט" שהוצגה בשנה שעברה בגלריה האוניברסיטאית, עמיר היא מרצה בבית הספר לאדריכלות על-שם דוד עזריאלי באוניברסיטת תל אביב. את בניין בית הספר, ששימש בעבר קפיטריה ומועדון חברתי, תיכנן זולוטוב ב-1964. מדרגות הכניסה שמובילות מהכביש ההיקפי של הקמפוס לתוך הבניין נודעות בפרופורציות מושלמות והועתקו לשורה של פרויקטים ציבוריים ופרטיים אחרים שנבנו בישראל.

במשך השנים עבר הבניין שורה של שינויים כמתחייב מתפקידו הנוכחי. מה שבכל זאת נותר ממנו, מאוים בימים אלה על ידי תוכנית בנייה מעוררת מחלוקת לאגף חדש, שיוצב בצורה אלכסונית-גאוותנית מעל הבניין. לתכנון הפומפוזי אחראי אגב עזריאלי בעצמו.

הסיפור המטריד של הבניין באוניברסיטת תל אביב מלווה רבים מבנייניו של זולוטוב, גם אלה המשובחים והמעוטרים ביותר. כך, למשל, מסכת ההתעללויות המתמשכת שספג פונדק הדרכים בעבדת.

הבניין הוקם בראשית שנות ה-60 למרגלות העיר הנבטית העתיקה ופעלו בו מזנון דרכים ותחנת דלק. הוא אופיין באדריכלות אלגנטית וצנועה: קשתות בטון דקיקות וקירות בחיפוי אבן שלוקטה מהחורבות (מה שבוודאי לא היה אפשרי היום נוכח חוקי העתיקות המחמירים). מבטים מפתיעים לעבר התל הארכיאולוגי מוסגרו בחלונות רחבים וחצרות פנימיות.

האיכויות הצורניות והפלסטיות של הבניין לא חמקו מעיניהם של חברי צוות השופטים של פרס רכטר, שהוענק לראשונה - לפונדק בעבדת - ב-1963. "המבנה מאמת לא רק את שאיפתו של כל ארכיטקט ליצירה מודרנית", נימקו השופטים, "אלא מהווה המשך לשאיפותיו של רכטר: גיבוש הצורה הארכיטקטונית ופישוטה לאלמנטים עיקריים, חיפושים אחר דמות אופיינית הצומחת אורגנית מתוך הפונקציות של הבניין ומהאופי (המדברי) המיוחד של הסביבה, ביטוי כן ונאמן של המבנה הקונסטרוקטיבי והשימוש העקבי בחומרי הבנייה".

אלא שפונדק הדרכים נפל שוב ושוב בין כל הכיסאות וספג יחס קריר מכל הרשויות. כיום הוא מאכלס, קשה להאמין, סניפים של מקדונלדס וארומה, שהשלטים שלהם מכסים כל זכר לקשתות העדינות. ברחבי הבניין נפרצו חלונות בניגוד לתכנון המקורי, הפטיו נסתם ואילו הבטון החשוף נצבע בגוון קרם מדכא. לאס-וגאס בלב הנגב.

זולוטוב אמר בעבר בראיון ל"הארץ" כי באופן עקרוני הוא אינו מתנגד לשינויים ותוספות בבניינים שתיכנן, כל עוד הם מבוצעים על ידי בעל מקצוע. עמיר מצטרפת לדעתו: "כל הבניינים של זולוטוב מחזיקים מעמד יפה מאוד. לא כולם מטופחים ולא כולם שמורים, אבל משהו בתכנון שלהם כל כך חזק, שזה פוגע בהם רק מעט. גם במקומות שיש התערבויות אפשר להבדיל בקלות בין הבניין המקורי לבין התוספות המאוחרות". לדעתה של עמיר, זולוטוב פשוט לא עשה מספיק כדי לקדם את עצמו ולהציג את עבודתו לקהל הרחב.

הדוגמה היחידה לטרנספורמציה מוצלחת היא בית ההארחה ביערות הכרמל, שזולוטוב תיכנן בשיתוף מעצבת הפנים תמר דה שליט ב-1963. התוכנית משקפת רגישות רבה לתוואי הנוף הטבעי של הכרמל, והנחתם של החדרים בשני מפלסים שונים יצרה למעשה טיפולוגיה חדשה לבתי מלון. מקץ שנים הוסב הבניין לספא יוקרתי וממותג. השינויים המינוריים יחסית שנעשו במעטפת הבניין מעידים על יכולתו של זולוטוב ליצור חלל המתפקד נהדר למען קהלים שונים לחלוטין.

בשחור-לבן

הספר על זולוטוב היה אמור להתפרסם במסגרת פרויקט נרחב בשם "מחברות בצלאל לאדריכלות" של המחלקה לארכיטקטורה באקדמיה לאמנות והוצאת הספרים כרמל, שהגה האדריכל וההיסטוריון צבי אלחייני. פרויקט ה"מחברות" ביקש למפות את עבודותיהם של אדריכלים ישראלים דרך סדרת מונוגרפיות בסיסיות שתהיה זמינה ונגישה לקהל המקצועי והרחב כאחד.

עמיר הוזמנה לכתוב את המונוגרפיה על זולוטוב, וכשהפרויקט נגנז החליטה להשלים את המשימה בכוחות עצמה. לשם כך הקימה הוצאת ספרים בשם "אמה". את הוצאת הספר מימנה באמצעות מרכז הספר והספריות בישראל ובעזרתו של תורם פרטי מסתורי.

הספר הודפס בשחור-לבן ואינו כולל שום תמונה עדכנית. זאת החלטה מעוררת מחלוקת, המדגישה דווקא את הפן הנוסטלגי בעבודתו של זולוטוב ולא את ממדיה העכשוויים. עמיר מסבירה כי מדובר באילוצי תקציב.

הספר של עמיר אינו מחדש הרבה על פועלו של זולוטוב אלא מנסה לראשונה ליצור סדר ברשימת עבודותיו ולקשור בין נושאים שונים שהעסיקו אותו. יש בו רק מאמר אחד, פרי עטה של עמיר, שנודד מפרויקט לפרויקט באופן אינטואיטיבי - לפעמים בשל הקשר גיאוגרפי (למשל בנייה במדבר) ולפעמים בעקבות נושא רוחב (תחבורה בתל אביב). ניכר בספר חסרונם של מאמרים נוספים, שהיו עשויים לספק פרשנות מעמיקה וביקורתית יותר לגוף עבודתו של זולוטוב ולקשור אותה להתרחשויות בארץ ובעולם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות