בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הורידו אותנו מהבימה

לא רק שכתבי אדריכלות לא נמנו עם עיתונאי התרבות שהוזמנו לפתיחת הבניין החדש של הבימה, אלא שכותבת המדור אף התבקשה לעזוב את המקום. האם אדריכלות אינה חלק מהתרבות?

44תגובות

בהבימה לא זקוקים להצעות חוק, לא לקריאה טרומית, לא לדילים פוליטיים ולא להצבעות מתישות אל תוך הלילה. בתיאטרון הלאומי, שהוא גוף ציבורי, לאומי וממלכתי הניזון מכספי ציבור (כולל מחיקת חובותיו), די בהחלטה פנימית שרירותית אחת קטנה כדי לסתום פיות. וכך, כשהואיל התיאטרון השבוע לחשוף סוף סוף לתקשורת באופן רשמי את בניינו המחודש, ערב פתיחתו לקהל הרחב של צופי התיאטרון, הודרו מהטקס החגיגי דווקא כתבי אדריכלות, או במלים פשוטות, הם לא הוזמנו, ומי ששם נפשו בכפו והגיע בכל זאת לטריטוריה השמורה היטב, וניסה להתערבב בין כתבי התיאטרון שהוזמנו - סולק בתקיפות אדיבה. אם זה לא היה אבסורדי, זה היה מצחיק.

לו נועד האירוע החגיגי לטעימות ראשונות מהרפרטואר הדרמטורגי הממשמש ובא, כי אז היה אפשר לפחות למצוא תירוץ אדמיניסטרטיבי דחוק להתנהלות התמוהה מול כתבי האדריכלות. אבל כוכב הטקס היה בעיקר הבניין עצמו, על קירותיו, עמודיו, אולמותיו, מבואותיו, מדרגותיו וכל אותם אלמנטים אחרים העונים לכל הדעות להגדרה "אדריכלות". כתבי אדריכלות אמורים להיות חתני האירוע. אלא שבזמנים שכאלה בישראל, לא מן הנמנע שאווירת הציד הלאומית הגיעה גם לתיאטרון הלאומי. או אולי זאת סתם פרנויה, הרי היום הכל יכול להיות.

הטריק המוביל

בהשוואה לחשרת החקיקה המתבשלת בימים אלה במסדרונות השלטון, הצנזורה הסלקטיבית נגד כתבי אדריכלות היא לכאורה לא יותר ממכה קלה בכנף. אבל למעשה זהו עוד ניסיון להשתיק קול ביקורתי בתחום שחשיבותו מכרעת לחיי היום-יום של כל אדם - התחום העוסק במרחב הציבורי ובעיצובו, בקבלת החלטות בתחום, בחלוקת משאבים. והדברים עלו על לא מעט שולחנות עגולים בקיץ המתוק והכמעט נשכח כבר של המחאה החברתית. העם דורש גם צדק מרחבי.

מוטי מילרוד

מכל מקום, אם זה לא היה מגוחך, זה היה אפילו טיפשי. הרי יכול להיות שהתיאטרון הלאומי הוא זה שהפסיד מכך שנשארנו בחוץ. אולי הצצה לנבכי הבניין ופנימיותו היתה דווקא סוחטת מלה טובה. הרי יותר גרוע מאיך שהוא נראה מבחוץ כבר לא יכול להיות.

כבר מהתחלת ה"שיפוץ" הבימה התנהלה במחשכים, כמו בחקירה משטרתית שהוטל עליה איפול. עכשיו כשהבניין עומד על תלו אמנם כבר אין הרבה מה להסתיר, אבל הרגל הוא הרגל. כך או כך, אפשר לראות בצנזורה על השיח האדריכלי בסיור המודרך בהבימה עוד סממן לתופעה רווחת, קצה קרחון בולט למרחוק של העדר שקיפות כרוני בתחומי התכנון והאדריכלות. זוהי עוד בריקדה לעלות עליה ועוד יעד לדו"ח מקיף.

בניגוד למה שנרמז באלפי המלים שכבר נכתבו על הבימה המתחדשת, הציבור אינו האשם העיקרי במה שקרה, הוא החוליה החלשה. לאור השקיפות העכורה בתחום התכנון, היכולת של הציבור להתעשת בזמן אמת היא מצומצמת ומוגבלת, ולא במקרה. ידע הוא כוח ומי שהכוח בידו, אם אלה מקבלי ההחלטות או המתכננים אנשי המקצוע - או הדוברים והיח"צנים, כמו במקרה של הסיור בהבימה - יעשה הכל כדי לנווט את הידע, להסתיר הכל או לגלות חצאי אמיתות, לערפל, לטשטש, לעטוף אותו ברטוריקה מקצועית סתומה או בשפה מתפייטת ומכובסת, לשחק בסמנטיקה וללהטט גם בהליכי תכנון. המקרה של הבימה - ושל היכל התרבות לפניה - הוא רק דוגמה אחת לאקרובטיקה. הטריק המוביל כאן ושם הוא המונח המכובס "שיפוץ". מדהים מה שאפשר לחולל עם המלה הזאת.

השיפוץ בהבימה הוא לא שיפוץ אלא מהפכת אלוהים, ולא יעזור אם יזמינו או לא יזמינו את כתבי האדריכלות לבנקט, וגם לא משנה לצורך העניין מה יצא בסוף, לטוב או לרע. כך או כך, התוצאה היא בניין חדש לחלוטין, בממדים אחרים, בעל אופי אחר ונוכחות שונה לחלוטין במרחב העירוני. המונח המכובס "שיפוץ" נועד כדי להתחמק באלגנטיות מפוקפקת אפילו ממעט השקיפות הציבורית הקבועה בחוק. תוכנית ה"שיפוץ" אפילו לא הופקדה להתנגדויות בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ועברה במסלול של היתר בנייה או היתר שיפוץ.

במחשבה שנייה, החשיפה לציבור אינה בהכרח החבל להצלת הארכיטקטורה מעצמה, וועדות התכנון הן לא בהכרח הזירה הנאותה לדיון אמיתי בסוגיות הליבה, בתרבות התכנון והבנייה, בשכל הישר, במידה הנכונה, בטעם הטוב, באותו דבר שבחברות אחרות מגדירים אותו כ"דבר שלא ייעשה". בעניינים מהסוג השלישי הזה, לציבור הרחב שמורה הזכות לסמוך - אמנם לא בעיניים עיוורות - על נציגיו בשלטון שיקבלו את ההחלטות הנכונות, ויותר מכך על המתכננים שיצדיקו את האמון במיומנותם ובשיקול דעתם. היות שבניין לא נעלם מאוחרי הקלעים אחרי שהמסך יורד, שיקול הדעת הנדרש, המיומנות והאחריות הם כפולים ומכופלים.

בלי אחריות

אלכס ליבק

מי שהופקד על מלאכת השיפוץ בהבימה, האדריכל רם כרמי, הוא האחרון שניתן לדרוש ממנו אחריות, על פי משנתו הוא. על פי כרמי, חתן פרס ישראל לאדריכלות ודמות מפתח בסצינה המקומית, העשייה האדריכלית היא סיאנס והאדריכל הוא רק מדיום הנענה לכוחות עליונים. את משנתו על הארכיטקטורה סיכם מכבר במאמר המכונן "כיצד אדריכל עובד", שבו כתב בלשון שקשה יהיה לפרש לכאן ולכאן כי "לפעמים נדמה לי שיותר משאני מתכנן, התכנון מפעיל אותי. אני מופעל, זאת אומרת אני בסך הכל צינור, או כינור, למשהו גדול ממני ןאני נכון לשרת אותו, כאילו לשמש לו כפה".

כרמי גם אינו מאמין בדיון אדריכלי, בפרשנות ובביקורת, שבהם הוא רואה סרח עודף מיותר למעשה האדריכלי הקדוש. אם מותר להצטרף לאווירת הפרנויה הממלכתית, אולי רוחו היא ששורה על הדרתם של כתבי האדריכלות מאירוע הפתיחה בהבימה. האדריכלות על פי כרמי "מתנערת מתיווכים מיותרים", מסלקת מדרכה "את כל העודף והטפל", ומקימה מבנים "שאינם צריכים את תיווכו האינטלקטואלי, הפרשני של המבקר" (כאן עושה לי כרמי כבוד ונוקב בשמי). בשלב הזה של הדרמה התיאטרלית לא נותר אלא להמתין, אם לביקור מתקן בתוככי הבניין, ואם לאותו רגע עתידי נכסף בעוד 50 או 100 שנים שבו אולי נתרגל גם אליו.

מתיאטרון הבימה נמסר בתגובה: "מדובר בסיור טכני שנועד לכתבי תרבות בלבד. לאור זאת הוזמנו אך ורק כתבי תרבות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו