בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הניחה את היסודות

היא מפרסמת מאמרים בקצב מסחרר, מרצה במוסדות יוקרתיים והספר "ללמוד מלאס וגאס" שכתבה עם בעלה, נחשב למבשר האדריכלות הפוסט-מודרנית. בגיל 80, האדריכלית דניז סקוט בראון, שסללה את הדרך לנשים בתחום, חריפה ונשכנית מתמיד, ולא מהססת לתקוף את עמיתיה הכוכבים, רם קולהאס וזאהה חדיד

5תגובות

במבואת הכניסה לביתם של דניז סקוט בראון ורוברט ונטורי ניצב שלט חוצות ענק של מקדונלדס שזוהר באור אדום וצהוב וחוצץ בין גרם המדרגות לבין דלת הכניסה אל חדר השירותים. אם לומר את האמת זה בדיוק מה שהייתם מצפים למצוא בביתם של האדריכלים שכתבו את הספר הקאנוני "ללמוד מלאס וגאס", שחשף לעולם את נפלאותיה של עיר ההימורים המדברית, על שלטי החוצות הניאונים שלה והמיקס המטורלל של תרבות פופולרית ואדריכלות שיצאה מכלל שליטה.

הבית ממוקם בפרבר מטופח ויוקרתי בצפון פילדלפיה ומשמש כמעין מוזיאון לאוסף מופלא של חפצים משונים שוונטורי וסקוט בראון אספו בכל רחבי העולם. בעיניהם אין דבר שאינו ראוי לתצוגה, בין שמדובר בפיסת עץ שנסחפה אל החוף או קסדת פוטבול זעירה מפלסטיק עם לוגו של אוניברסיטת מישיגן.

"בכל מקום שאנחנו מטיילים אנחנו מוצאים משהו", אומרת סקוט בראון. גם את הסוודר הכתום שהיא לובשת היא מצאה בתוך ערימת בגדים בחנות יד שנייה. סקוט בראון אוהבת במיוחד בקבוקי קוקה קולה, איקון בולט של התרבות הפופולרית והתרבות הצרכנית במאה ה-20. "אתה רואה את הבקבוק הזה?", היא שואלת, ומרימה משולחן הסלון בקבוק שעטוף כולו בחרוזים שחורים עם דוגמה צבעונית, "זאת עבודת יד מסורתית מאפריקה שמולבשת על מוצר של תרבות פופולרית, זה מרתק אותי.

"וגם זה מעניין אותי", היא מרימה בקבוק קוקה קולה אחר עם לוגו גדול, ממדינה כלשהי במזרח הרחוק, "וגם זה מעניין", היא אומרת ומניחה על השולחן בקבוק מאירופה עם עיצוב מלוטש שמזכיר חמוקיים של אשה.

מה את מוצאת בבקבוקים האלה?

"הם פשוט יפהפיים", היא נאנחת, "הם מאוד מעוצבים, מאוד רציונליים ומעבירים את המסר שלהם בצורה מרתקת. גם החרוזים של הבקבוק מאפריקה הם מסר - זה למעשה עיטורים שקשורים לטקסי חיזור, ולכל אחד מהשבטים בדרום אפריקה יש עיטורים מיוחדים משלו. אני מסתכלת על המוצרים האלה מנקודת המבט הטכנולוגית, הפופולרית והתקשורתית. את הבקבוק האפריקני קיבלנו ממנהל של אגודת הידידים של האוניברסיטה שלי בדרום אפריקה. הוא ידע שאנחנו נאהב את זה, כי הוא טרח לקרוא את המאמרים שלנו. אז זה אולי בקבוק קוקה קולה, אבל בשבילי זאת מתנה יקרה".

יש חפצים שאת גאה בהם במיוחד?

"פעם מצאתי באיזה חנות יד שנייה בפילדלפיה אגרטלים מדהימים שעלו לי חמישה דולרים, הם כל כך מכוערים! זה נראה כאילו הם עשויים מבטון מלאכותי, אבל אני הצלחתי להבחין באיכות הצורנית שלהם, הם היו כל כך מעודנים, וצופו בגלזורה מדהימה מבפנים. בסוף גיליתי שהם יוצרו על ידי חברה ידועה. היום הם בטח שווים מאות דולרים!"

עשית עסק טוב.

"כן! אני גאה בעיניים שלי, על כך שיכולתי להבחין בהם מבין מאות חפצים אחרים".

VSBA

שבועות מעטים לאחר יום הולדתה ה-80, דניז סקוט בראון חריפה ונשכנית מתמיד. היא כותבת ומפרסמת מאמרים וספרים בקצב מסחרר, מרצה במוסדות היוקרתיים ביותר בעולם ואפילו מוצאת זמן לעבוד במשרד המשותף לה ולבעלה. אם תשאלו אותה, היא היתה שמחה להגדיר את עצמה כ"סבתא של האדריכלות".

"אף אחד לא רוצה להיות סבתא אבל אני חושבת שזה כבוד. כשרוברט זכה בפריצקר הוא כתב לוועדה שאנחנו עובדים ביחד ושהפרס צריך להיות של שנינו. הם ענו בשלילה ובמשך 25 שנים הם לא הצליחו למצוא אף אשה שתהיה ראויה לפרס. בשלב מסוים הם אפילו התחילו להרגיש נבוכים ואז הם מצאו את הדבר הכי קרוב לגבר בקרב האדריכליות כיום - זאהה חדיד! יש לה משהו של פרימדונה בהתנהגות שלה והיא מאוד יהירה. אני לא יודעת בכלל אם היא אדריכלית ומי עושה את העבודה במשרד שלה. אז מכיוון שהיא האדריכלית הכי מפורסמת בעולם אני החלטתי שאני אהיה הסבתא של האדריכלות. זה יותר נחמד וחביב, וחוץ מזה אני יודעת שאנשים נוטים להקשיב יותר לסבתא שלהם מאשר לאמא".

צעצועים מפסולת

סקוט בראון (לקופסקי) נולדה בזמביה למשפחה יהודית, דור שני באפריקה. היא מספרת כי העניין שלה בתרבות פופולרית התחיל עוד כילדה, "אני זוכרת את חגיגות היובל של יוהנסבורג ואת אורות הניאון הצבעוניים, זה זיכרון חזק מאוד מהילדות שלי. כשהייתי באפריקה מאוד התעניינתי באמנות מסורתית וכיצד האפריקנים משתמשים בפסולת של החברה המערבית כדי לעשות כלים, צעצועים ונעליים".

היא למדה באוניברסיטת ויטווטרסנד בדרום אפריקה, שם פגשה את בעלה הראשון רוברט סקוט בראון. בני הזוג נסעו יחד ללונדון, שם המשיכה את לימודיה בבית הספר היוקרתי של ה-AA. היא הוסמכה כאדריכלית באמצע שנות ה-50 ובילתה כמה שנים לאחר מכן בטיול ובעבודה ברחבי אירופה. היא ביקרה פעמיים בישראל וזוכרת לטובה את המפגש עם האדריכל רם כרמי ובני משפחתו ואת האדריכלות של הסגנון הבינלאומי בתל אביב. גם היום היא ממשיכה להתעניין מאוד במה שקורה בישראל.

פרנק הנסוייג'ק

"אני צופה בישראל ממרחק והלב שלי שם. אני מנסה לקרוא את כל מה שמופיע עליה ב'ניו יורק טיימס' אבל אני מאוד מבולבלת ממה שאני רואה. אני חושבת שצריך להיות שם כדי להגיד לאנשים כיצד לחיות. אני לא זאת שחיה עם איום של טילים".

בשנת 1958 בני הזוג עברו לפילדלפיה וסקוט בראון נרשמה ללימודי תכנון עירוני באוניברסיטת פנסילבניה, תחת הנחייתו של האדריכל הנודע לואיס קאהן. כעבור שנה בעלה נהרג בתאונת דרכים, אבל למרות הטרגדיה היא החליטה להמשיך בלימודים ואף קיבלה משרה של מרצה עם סיום לימודיה. את רוברט ונטורי, שהיה אדריכל ומרצה בראשית דרכו, היא פגשה במסדרונות האקדמיה. הם שיתפו פעולה במאבק נגד התוכנית להרוס את הספרייה ההיסטורית של האוניברסיטה ולאחר מכן אף לימדו יחד במשך שנתיים. לדבריה היא מעולם לא דמיינה שתבלה את שארית חייה בארצות הברית.

באמצע שנות ה-60 עזבה סקוט בראון לקליפורניה כדי לשמש כראש התוכנית ללימודי עיצוב עירוני באוניברסיטת ברקלי. ונטורי החליט בינתיים לעבור ללמד באוניברסיטת ייל אולם הקשר ההדוק בין השניים נשמר. היא החלה להתעניין בהדרגה בערים החדשות של אזור לוס אנג'לס ולאס וגאס וביקרה בהן בעצמה. באחד מהביקורים האלה, בשנת 1965, היא כתבה ביומנה: "תגלית מרגשת, למלון ‘הדיונה' יש תעריף מיוחד לחברי סגל אקדמאים. האם ללאס וגאס יש פוטנציאל חינוכי?".

"אחרי הביקורים האלה הבנתי מיד שיש אדם אחד שחייב לראות את לאס וגאס וזה רוברט ונטורי", היא מוסיפה. הוא אכן הגיע, בהזמנתה, ואחרי שבע שנים של היכרות הרומנטיקה ביניהם פרחה. בספטמבר 1968, יחד עם ונטורי ושותפם להוראה סטיבן איזנאוור, היא לקחה 13 סטודנטים מבית הספר לארכיטקטורה של אוניברסיטת ייל וטסה עמם ללאס וגאס כדי לחקור את נפלאותיה ומגרעותיה, לא בהכרח בסדר הזה, של עיר ההימורים. המטרה שלהם היתה לתעד את האדריכלות המסחרית של "הסטריפ", רצועת המלונות ובתי הקזינו המפורסמת, שצמחה באופן לא מתוכנן או מבוקר באמצע המדבר וזכתה לקיתונות של בוז. בדברי המבוא לסדנה הם כתבו כי מדובר ב"טיפוס חדש של צורה אורבנית המתפתח באירופה ובאמריקה, טיפוס השונה באופן קיצוני מכל מה שהיה מוכר לנו עד כה".

המרצים והסטודנטים התיישבו באחד המלונות בעיר והחלו לערוך ניתוח מדוקדק של הפריטים שמרכיבים את החוויה העירונית ההזויה של לאס וגאס: מהחזיתות המופרזות ואולמות הקזינו ועד לשלטי הפרסומת שהתנשאו מעל הבניינים. הלקחים מהמסע הזה, שנחשב כיום לרגע לידתה של האדריכלות הפוסט-מודרניסטית, קובצו בספר "ללמוד מלאס וגאס" שהתפרסם ב-1972. זאת היתה הכרזת מלחמה אמיצה ומפוכחת על האדריכלות "הגבוהה" משום שסקוט בראון, ונטורי ואיזנאוור בחרו להעניק לגיטימציה למרכיבים עירוניים שוליים כמו מגרשי חנייה, חנויות סופרמרקט וכמובן שלטי הניאון הצעקניים שהוצבו לאורך הכביש. לדעתם הסמלים האלה ביטאו פלורליזם חברתי שבו אין הבדל בין תרבות גבוהה לנמוכה. הם קידשו את האדרכילות המכוערת והשגרתית וטענו שקישוט הוא לא פשע - אולי דווקא להיפך.

סטפן היל

למרות שוונטורי היה דומניננטי מאוד בניסוח הנרטיב של הספר (ספרו הראשון "מורכבות וסתירות בארכיטקטורה" היה הבסיס למצע החתרני), דניז סקוט בראון העניקה לו את היבטיו החברתיים שנבעו מעבודתה כמתכננת ערים. ממאות השרטוטים והדיאגרמות הכלולים בספר זכורות במיוחד שתי סקיצות שעוסקות בטיפוסי מבנים שונים: "הברווז" - מבנה דמוי פסל שהופך לסמל של עצמו ו"בקתה מקושטת" - מבנה סתמי ונייטרלי שמתקשר עם סביבתו באמצעות שלט או חזית סמלית. הברווז נהפך לאחד מהטיעונים המזוהים ביותר עם עבודתם התיאורטית של ונטורי וסקוט בראון. "אנשים חשבו שאנחנו נגד הברווזים ובעד הסככה המקושטת אבל לפעמים הברווזיות היא דווקא המאפיין המרכזי של הבניין".

נדמה שיש כל כך הרבה ברווזים ברחבי הערים כיום. אדריכלות עכשווית עוסקת לעתים קרובות במופע של הבניין ופחות בפנים שלו.

"פרנק גרי (אדריכל אמריקני שתיכנן את מוזיאון גוגנהיים בבילבאו - נ"ד) אמר לנו שהוא מתוסכל שיש בניינים אחרים שתופסים היום את תשומת הלב ושלבניינים שלו אין את האפקט שהיה להם בעבר. אם תשאל אותי, לדעתי הוא היה צריך לחשוב על הבעיה הזאת מראש. זה אלמנטרי שאם אתה הולך לייצר בניין ברווזי אתה צריך למצוא דרך להפוך אותו לפחות רגעי ואופנתי".

מה הביקורת שלך כלפי אדריכלים עכשוויים?

"רם קולהאס וזאהה חדיד מצהירים שיש להם דרך משלהם להתייחס לסביבה. זאהה אומרת שבשבילה קונטקסט הוא דף חלק. אני אומרת שזה טיפשי. אני מרגישה לפעמים שעם כל הראייה שפיתחתי על אדריכלות במשך השנים יש נקודה בתהליך התכנון שבה אני צריכה לסגור את העיניים, להירדם, לחלום, לקום ולחשוב על הפרויקט מחדש. יש דברים שיחזרו אלי בתת מודע. זה כאילו להתחיל עם דף חלק אבל בעצם לא, אם אתה מצהיר מראש שאין חשיבות לקונטקסט אתה לא תגיע לשום מקום".

האם את חולמת על ברווזים בלילה?

"אני חולמת לעתים קרובות על אדריכלות ועל בניינים, אבל לאחרונה יש לי הרבה חלומות על כך שאני זקנה וחלומות על המוות. זה כנראה הגיוני בגלל הגיל, זה בעצם חלומות שהם סיוט".

המניפסט החתרני שנוסח ב"ללמוד מלאס וגאס" נהפך לחלק בלתי נפרד מהעבודה האדריכלית במשרד של סקוט בראון, רוברט ונטורי ושותפם לשעבר ג'ון ראוץ'. היא מספרת כי לאס וגאס לימדה אותם על סימבוליזם ועל כך שאחת הפונקציות החשובות של הבניין היא היכולת שלו לתקשר את עצמו כלפי חוץ. "למדנו על אורבניזם ועל מתודולוגיה, למדנו לשמור על ראש פתוח וכיצד משלבים בין מחקר לבין עיצוב בצורה מרתקת".

מאט וורגו

בשני העשורים שלאחר הביקור בלאס וגאס הפיקו בני הזוג את עבודתם החשובה ביותר. כמו למשל בית ליב (Lieb House), בית פרטי בניו ג'רזי עם חלונות בצורות ספינת מפרש ומספר 9 ענק שמתנוסס על החזית הראשית. הבית הזה נמכר לפני שנתיים תמורת מיליון דולר לאחר שהיה בסכנת הריסה והועבר על ידי בעליו החדשים למיקום חדש בפרויקט הנדסי מורכב שזכה לסיקור תקשורתי נרחב בארצות הברית.

את טרמינל המעבורות "וייטהול" בדרום מנהטן תיכננו ונטורי וסקוט בראון באמצע שנות ה-90, זאת דוגמה מובהקת לרעיון ה"סככה המקושטת" של בניין שמצהיר על תפקידו באמצעות שלט גדול או חזית מעוצבת. במקרה הזה בטרמינל אפשר למצוא את שניהם משום שהחזית שלו מורכבת ממסך מולטימדיה ענק שמאפשר להקרין עליו דימויים שונים לכל אורך היום. הפרויקט קיבל אמנם את כל האישורים הנדרשים מעיריית ניו יורק אבל ברגע האחרון נגנז בגלל בעיות תקציב.

עבודות ידועות אחרות של המשרד כוללת תכנון של אגף חדש לנשיונל גלרי בלונדון (1991). ונטורי וסקוט בראון בחרו להשתמש באלמנטים מהחזית של הבניין ההיסטורי של הגלריה ולשכפל אותם באמצעות פרשנות אישית שלהם על גבי החזית של הבניין החדש. זהו בניין מאופק יחסית בעבור בני הזוג אולם הוא משקף את ההתייחסות הפוסט-מודרניסטית שלהם להיסטוריה של האדריכלות.

שונאת את מה שעשיתי

גם בשנים האחרונות ניפק המשרד כמה פרויקטים מרשימים, כמו למשל בית הכנסת בית אל בסאנברי פנסילבניה (2007). זהו בניין של לבנים אדומות עם חזית מונומנטלית המזכירה כנסיה רנסנסית שהתנגשה בפורטיקו של מקדש יווני. יש גם פרויקטים שממש יצאו מכלל שליטה ונראים כיום לסקוט בראון "מכוערים עד כדי יופי". באמצע שנות ה-70 התבקשו בני הזוג לתכנן תוספת למוזיאון האמנות באוברלין קולג' באיידהו.

"ביקשו מאתנו ליצור חיבור בין בניין היסטורי סימטרי ויפה לבין בניין חדש שאנחנו תיכננו. משום שהחיבור היה חייב להיות בכל המפלסים, לא היה אפשר לפתור את זה באמצעות גשרון זכוכית עדין, ופשוט היינו חייבים לדחוף את שני הבניינים אחד על השני. שום דבר לא התחבר שם, בטח שלא הגגות. אחרי תקופה מסוימת הבנתי שאני שונאת את מה שעשינו, אבל בגלל שזה כל כך מכוער אתה פשוט חייב להתאהב בזה. אם אתה נותן לעיניים שלך להתרגז אתה תמצא עיניים חדשות. בשנות ה-60 אנחנו מצאנו עיניים חדשות".

האם את סבורה שהעבודה שלך מוערכת היום יותר מתמיד?

"רוברט אומר משפט על סגנון: ‘כשאת מתבוננת בתמונות החתונה של ההורים שלך, השמלה של האמא שלך נראית מגוחכת, אבל לעומתה השמלה של הסבתא היא מאוד מוצלחת ואת היית מוכנה ללבוש אותה בעצמך'. זה גורם לי לחשוב שלפעמים סגנון קופץ מעל דור. אני רואה כיצד אדריכלים היום שבים להתעסק בדיוק באותם נושאים שאני עסקתי בהם".

את חושבת שלאדריכליות יש היום מסלול פשוט יותר לצמרת מזה שהיה לך?

"כן, אבל הן לא הגיעו לשם עדיין. אותי מטריד שרבות מהן חושבות שהתנועה לשחרור האשה היא דבר מיושן ומשעמם. אני רואה בטלוויזיה את שרה פיילין (מושלת אלסקה לשעבר שהתמודדה כסגנית בבחירות לנשיאות ארצות הברית - נ"ד) ומה שמצחיק שמותר לה להיות מטורפת ורפובליקנית עם קול צפצפני וגבוה ועדיין היא מקבלת את כל תשומת הלב. אנחנו רגילות שנשים צריכות לדבר בקול נמוך וסמכותי כדי שישמעו אותן".

כשאני מסתכל על אדריכליות בעולם, ויש רק קומץ, אני חושב שבמידה מסוימת אם סללת עבורן את הדרך.

"יש כאלה שמרגישות כך אבל באותה מידה אחרות אומרות לי ‘אנחנו למדנו את הלקח ממה שקרה לך ואנחנו לא הולכות לעבוד עם הבעלים שלנו. אני חושבת שזה חבל מאוד".

האם את עדיין מרגישה שאנשים מתייחסים פחות ברצינות לעבודה שלך ויותר ברצינות לעבודה של ונטורי?

"אנשים אומרים מי זאת דניז? מי היא חושבת שהיא? באנו לדבר עם בוב לא עם הסייד קיק שלו. מה היא בכלל חושבת לדבר אתנו? אני מקבלת את זה עדיין מהדור הוותיק. אבל הדור הצעיר כבר מתייחס אחרת לעבודה שלי ומציב את השם שלי ליד השם של רוברט".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו