בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנצנץ הלאומי: אדריכל השיפוץ של הבימה עונה למשמיצים

על פי רם כרמי הקולגות מקנאים, הציבור לא מבין ובניין הבימה נפלא. עם פתיחת המבנה מחדש הוא מתלונן שתמיד מדברים רק על הקטסטרופות שלו

88תגובות

האדריכל רם כרמי סבור שהשיפוץ של תיאטרון הבימה הוא אחד מהפרויקטים המוצלחים ביותר שתיכנן במשך הקריירה הארוכה שלו. "הצלחתי לבנות אווירה מיוחדת וליצור מעבר מהיום-יומי אל החגיגי", הוא אומר. "זה התפקיד של הבניין וזה גם התפקיד של התרבות, להעלות אותך לעולם אחר. אני מסתכל על הבימה והיא יפה בעיניים שלי וחוץ מזה שבחיים שלי לא קיבלתי כאלה קומפלימנטים".

בערב הפתיחה, כך הוא מספר, ניגשה אליו השחקנית גילה אלמגור ואמרה לו "תשמע, אתה עשית לנו יופי של בניין. אבל יש לי בעיה עם זה - הבניין כל כך יפה וטוב לנו שאנחנו לא יודעים אם ההצגות שאנחנו עושים טובות כמוהו".

אלא שמאחורי הקלעים של חגיגות החנוכה הנוצצות והמתוקשרות, מתקשה תיאטרון הבימה להיחלץ מהביקורת הציבורית הנוקבת על השיפוץ הנרחב והיקר שעבר עליו בארבע השנים האחרונות. הבניין התקבל בתגובות צוננות בקרב הקהילה האדריכלית בפרט והציבור הרחב בכלל. רבים רואים בו קובייה אטומה שמסמלת את הניתוק של הבימה מהסצינה התרבותית בתל אביב ומבצר מסוגר שמעוצב באמצעים אדריכליים כוחניים.

קובי קלמנוביץ

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות "גלריה" ישירות אליכם

"בהתחלה לא הבנתי איך יכול להיות שיצאה נפיחה כזאת, ככה ענקית וחרישית, בירכתי גן יעקב", אומר פרופ' צבי אפרת, לשעבר ראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל. "אבל כשראיתי את הרפרטואר הפותח של הבימה הכל התבהר: בתיאטרון הלאומי החליטו מבעוד מועד להנציח את מפעל חייו של חנוך לוין ולהעמיד תפאורת קבע פארודית שתאיר אחת ולתמיד את הוולגריות, הפומפוזיות והקרתנות הנלעגת שלנו. זו לא סתם גרוטסקה. זה לא סתם כל הלבן, הבוהק והנצנוץ. זה כדי שנתפעל מעצמנו וניגעל מעצמנו ונרחם על עצמנו".

טלי מאייר

"יש לי ספקות בנוגע לשיפוץ", מוסיף האדריכל דן איתן, שהתחרה בזמנו עם כרמי על תכנון הפרויקט. "הבניין פורץ את קנה המידה של הסביבה שלו באופן דרמטי ועושה עוול לשכניו. הוא מפנה את הגב שלו לרחוב ומתעלם כמעט באופן מוחלט מכיכר התרבות שהיא מרחב המחיה הציבורי שלו. לא ברור לי למה היה צריך להגדיל כל כך את המאסה שלו בשביל שיפוץ לא מסובך של המשרדים וחדרי החזרות".

הביקורות החריפות הללו אינן חדשות לכרמי, חתן פרס ישראל לאדריכלות, שחגג השנה יום הולדת 80. במשך השנים הוא ספג קיתונות של בוז על כמה מעבודותיו המשמעותיות ביותר. התחנה המרכזית החדשה בתל אביב היא אסון אורבני, פרויקט הולילנד היה לסמל לסיאוב נדל"ני ושחיתות שלטונית (כרמי לא תיכנן את בנייניו אלא רק את תוכנית המתאר) והתכנון לבית ראש הממשלה בירושלים, שנראה במבט-על כמו וגינה ענקית, נקבר זמן קצר אחרי שנחשף בעיתונות. "מדברים רק על הקטסטרופות, אף אחד לא מדבר על הבניינים הטובים שלי", הוא מתרעם, "תראה מכל האדריכלים מי סוחף אחריו הכי הרבה ביקורות".

אייל טואג

למה אתה חושב שאדריכלים מבקרים אותך בתקיפות כזאת?

"חלק ראשון זה קנאה. חלק שני זה שאני יותר טוב מהם. זו לא חוכמה לזרוק סיסמאות לאוויר ולא לעמוד מאחוריהן. החלל האדריכלי הוא כמו ספר, יש בו התפתחות ואם אתה רוצה לכתוב ביקורת על ספר אתה קודם כל קורא אותו ואז כותב ביקורת. ככה גם במוסיקה. אתה קודם כל הולך לשמוע את הקונצרט ואז כותב ביקורת. כדי להבין את החוץ של בניין אתה צריך קודם להבין את הפנים שלו".

בראיון טלוויזיוני לפני שנה הגבת למבקרים ואמרת: "מה שעשיתי זה דבר גדול, ולא אכפת לי מה אומרים כולם, שיישקו לי בתחת". האם אתה עדיין עומד מאחורי ההתבטאות הזאת?

"גם עכשיו אני אומר את זה. כל הביקורות שדיברו על הבניין היו עוד אפילו לפני שהחוץ היה גמור. אתה חייב לבקר בבניין כדי להבין אותו, אי אפשר לדבר באמצע הדרך".

ומדוע לדעתך הציבור הרחב עוין את הבניין?

"כל דבר חדש שאתה שם ויש לו נוכחות תמיד ייצור סערה קטנה. הבעיה של הקהל שהוא מסתכל לפעמים על בניינים בתור פסל, אבל בניין זה לא פסל אלא האווירה שנוצרת בחללי הפנים".

ניצנים של אלתור

לפני כשבועיים שב תיאטרון הבימה לפעול במשכן הקבע שלו אחרי מסכת ארוכה של דחיות ועיכובים, חריגות תקציביות ומכשולים הנדסיים שונים. זהו רגע מרגש לשחקנים ולעובדים, שנדדו בין אולמות מאולתרים בתל אביב, ולקהל הצופים שנאלץ לנדוד אחריהם ולצפות בהצגות בתנאים בינוניים.

אבל גם אחרי ארבע שנים של שיפוץ מתברר שהעבודות בחללי הפנים עוד לא הושלמו: מערך הבידוק בכניסה הראשית מתמצה בינתיים בשומר על כיסא רעוע והשילוט הפנימי עדיין כולל שלטים בכתב יד.

אביעד בר נס

יתרה מכך, כבר בתוך שבועיים מפתיחתו של הבניין מתגלים בו ניצנים ראשונים של אלתור - האויב העיקש ביותר של אדריכלים ומעצבים. כדי שהצופים לא יתפתו להיכנס מתחת לגרמי המדרגות הלולייניים שבחלל הכניסה (למה לא בעצם?) הציבה סביבם ההנהלה שורה של עציצים מכוערים שמזכירים תפאורה של סניף בנק. כרמי תיכנן אדניות מזכוכית בדיוק למטרה זאת - אבל התקציב לא מאפשר בינתיים את התקנתן.

לשיפוץ של הבימה, שעלה 105 מיליון שקלים, היו ארבעה יעדים: יצירה של לובי חדש שישמש מוקד ההתקהלות המרכזי בבניין, איחוד והנגשה של מערך התנועה, שיפוץ כללי של האולמות והתאמתם לסטנדרטים מודרניים והרחבה של אגף המשרדים. מעבר לכך, כרמי התבקש להעניק דימוי חדש לבניין שעבר אינספור שינויים ושיפוצים ולהקרין החוצה את מעמדו הלאומי של התיאטרון.

"הבימה הוא מקדש של אמנות, הוא מחויב לשם שלו ורוצה שהעם יעלה אליו. זה שונה למשל מתיאטרון הקאמרי שרצה להזדנגף ולרדת אל העם", מסביר כרמי. "התפקיד שלי היה לתרגם את החלום של הבימה לארכיטקטורה ולתת לו ביטוי חזותי. אני חושב שמה שיצא בסוף עושה את הפונקציה הזאת, הבניין יוצר אווירה חגיגית".

קובי קלמנוביץ

זאת גם הסיבה לאופי הגרנדיוזי של הבניין המחודש?

"כשבניין ציבורי נכנס לתוך רקמה עירונית של מגורים הוא צריך ליצור לעצמו נוכחות. הבימה, שהוא חשוב מאוד מבחינה תרבותית לתל אביב, לא יכול פשוט להיעלם בבתים שמסביב. אין בהבימה שום חלקים עודפים. הנפח של הבנייה תואם בדיוק את מה שהיא צריכה כדי לעבוד".

לא יצירת מופת

המונח "שיפוץ" אינו המלה המתאימה לתאר את מה שקרה בהבימה בארבע השנים האחרונות. כדי שלא לעכב את הפרויקט או לחשוף אותו לביקורת ציבורית אושרה תוכנית השיפוצים במסלול של היתר בנייה בעיריית תל אביב מבלי שהופקדה להתנגדויות בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. התוצאה היא בניין חדש לחלוטין שהופעתו שונה לגמרי מהבניין המוכר של הבימה.

בניין הבימה מעולם לא נחשב ליצירת מופת אדריכלית ואינו נכלל ברשימת הבניינים לשימור של עיריית תל אביב. לדעתה של האדריכלית ניצה סמוק, שגיבשה את הרשימה בראשית שנות ה-90, היה עדיף להרוס את הבימה ולהכריז על תחרות אדריכלים לתכנון בניין חדש. "הוא עבר שינויים רבים מדי ואיבד את האופי המקורי שלו", היא מסבירה, "וגם אם הוא היה מוכרז לשימור היו עושים לו בדיוק מה שעשו לו עכשיו. ראה את מקרה היכל התרבות" (שמוכרז לשימור אך עובר בימים אלה שיפוץ מעורר מחלוקת).

הבניין המקורי של הבימה תוכנן בשנות ה-30 על ידי האדריכל אוסקר קאופמן, שהיה בעל ניסיון רב בתכנון אולמות תיאטרון בגרמניה. אבן הפינה הונחה ב-1935 אולם רק כעבור עשור נפתח הבניין באופן רשמי.

התכנון של קאופמן התבסס על פרשנות מודרנית למקדש יווני. בכניסה הראשית שפנתה לשדרות רוטשילד הוצב גרם מדרגות רחב שהוביל לאכסדרה בצורת חצי גורן עם שישה עמודי אבן גבוהים, שנחקקו לימים בזיכרון הקולקטיבי כסמל של התיאטרון. מאחורי האכסדרה נמתח מלבן גדול שכלל את האולמות, חדרי החזרות, חדרי השחקנים והמשרדים. האולם המרכזי (כיום אולם רובינא) עוצב בצורה מעוגלת ואילו מגדל הבמה נישא מעל יתר הבניין. ב-1962 נחנך בהבימה אולם נוסף, קטן יותר (כיום אולם מסקין), שנועד למחזות קאמריים, ומאז ועד היום נוספו לו עוד שני אולמות תת-קרקעיים.

בעשורים שלאחר מכן עבר הבניין אינספור שינויים. בסוף שנות ה-50 דב כרמי (אביו של רם) וצבי מלצר תלו מרפסות בין העמודים המונומנטליים והסיטו את הכניסה לקומה מוגבהת ("זה לא התאים לחכות מחוץ לתיאטרון ברעש של המכוניות", מסביר כרמי). ב-1970 שוב עבר הבימה שיפוץ מקיף, הפעם תחת ידיהם של יהודה לנדאו ודוד דה מאיו. השניים החליטו לסגור את אכסדרת העמודים בקיר מסך בעל זכוכית חומה וחיפו את החזיתות באבן.

ההחלטה על השיפוץ הנוכחי התקבלה בראשית שנות ה-2000 ונועדה להתמודד עם קשיי התפקוד המהותיים של התיאטרון. כרמי נבחר במסגרת מה שהוגדר "תחרות סגורה" בינו לבין משרדם של דן איתן וערי גושן. ההחלטה לקיים מכרז סגור ולא תחרות פתוחה היא נקודת המפתח להבנת תהליך השיפוץ ותוצאותיו. ייתכן שאילו קיימה הנהלת הבימה תחרות מקומית או אפילו בינלאומית, התיאטרון היה נחשף לרעיונות מקוריים שהיו עשויים לסייע לו לפתח זהות עכשווית ומעודכנת יותר.

דני קייזר, מהנדס עיריית תל אביב לשעבר ואחד מחברי הוועדה שהופקדה על בחירת האדריכל, מספר שההכרעה על כרמי היתה של מנכ"ל הבימה אז, יעקב אגמון. הוא עצמו המליץ דווקא לבחור בהצעה של דן איתן, שהציע לחזק את הקשר בין כיכר התרבות לבין התיאטרון באמצעות חזית שמורכבת מקיר מסך ענק.

סקיצות מבטיחות

כרמי קיבל לידיו בניין שהוא אוסף של טלאים שלא היטיבו עם הצד התפקודי או האסתטי שלו. "הבימה חלתה במחלה לעשות ביזנס, אז החליטו להפוך את הלובי לבית קפה שעמד כמו עצם בגרון", הוא מתייחס לשיפוץ האחרון בשנות ה-70. "כשאתה הגעת לראות שם הצגה היית צריך להזדחל בכל מיני דרכים כדי למצוא את הדרך לאולם התיאטרון. בית הקפה לא תרם לאווירה והוא הפנה לתיאטרון את הגב. אני חשבתי שזה הדבר הראשון שצריך לתקן ושהבימה צריכה חלל כניסה מכובד.

"במקור היה בהבימה אולם אחד אבל במשך השנים דחפו לו עוד שלושה אולמות", הוא מוסיף, "זה היה כמו קופסת סרדינים בפנים עם הרבה בלגן. לפני השיפוץ לא נכנסת למקום אחד שהוא הבימה וממנו הלכת לארבעה אולמות, אלא לכל אולם נכנסת ממקום אחר. היה צריך לעשות בזה סדר".

הסקיצות הראשוניות היו מבטיחות מאוד. כרמי הציע למשל לפתוח לציבור את קומת הקרקע שממוקמת מתחת לאולם רובינא וליצור שם כיכר ציבורית מקורה שתחבר בין שדרות תרס"ט לבין כיכר התרבות ותארח הצגות של תיאטרון רחוב. כרמי גם חשב על דרך מקורית להשתמש בגג של התיאטרון: כחלק מהקומה העליונה החדשה הוא תיכנן להשאיר מקום לפאטיו פתוח לשמים, מעל אולם רובינא, שישמש את השחקנים והעובדים בין החזרות. היתה גם מחשבה מסקרנת על עיצוב החזית הפונה לכיכר. בתחילת הדרך כרמי חשב ליצור בתוכה מעין במה שתשמש להעלאת מחזות תחת כיפת השמים.

אחר כך הוא הציע להרים עוד שתי קומות מזכוכית מעל הכניסה החדשה ולהתיישר עם הקווים של היכל התרבות הסמוך. בקומה הראשונה הוא תיכנן ליצור מוזיאון היסטורי לבימה, בשנייה הוא חשב להציב מסעדה יוקרתית. כל הרעיונות האלה נגנזו בגלל מגבלות תקציב.

מכיוון שקווי הבניין לא היו נתונים לשינוי, החליט כרמי להצמיח את הבניין כלפי מעלה. הוא "בלע" את מגדל הבמה של אולם רובינא בתוך אגף חדש של משרדים והפך את הבימה לקופסה מלבנית מאסיבית שמכילה את הפונקציות הנדרשות של התיאטרון.

בחזית הפונה לכיכר נבנתה כניסה חדשה וצנועה שמובילה מצד אחד ללובי המחודש ומצד שני לבית קפה (שאינו נגיש מתוך התיאטרון). עיקר המאמץ העיצובי הושקע בלובי, שנהפך למעין נברשת מורכבת ומופרזת שמחצינה את הבניין לכיוון שדרות רוטשילד. לדבריו של כרמי, ההשראה לחלל הזה היתה הפואייה הגרנדיוזי של בניין האופרה ההיסטורי של פאריס.

התאורה המלאכותית על כל גוניה וצורותיה משחקת תפקיד משמעותי בבניין המחודש. היא מופיעה בתקרה בכניסה ועל מגדל המדרגות כמעין ניצוצות של כוכבים, היא מוטמנת בצדיו של גרם המדרגות שמוביל לאולם מסקין ומוחבאת מעל המשתנות בשירותים. על הפאנלים האקוסטיים שמורכבים על גבי התקרה מותקנת גם כן תאורה מלאכותית, ודלפקי הכרטיסים והקפיטריות נהפכו לגופי תאורה בזכות עצמם. הם מחופים בסוג של זכוכית מבוקעת שיוצרת אפקט עדין אך מוזר של הצללה על גבי הרצפה.

אביעד בר נס

כרמי מודה שהוא ניסה ליצור דרמה משמעותית בחללי הפנים. לצד השימוש הנרחב בתאורה מלאכותית הוא פיסל את הקירות והתקרות בקווי מעוגלים אופייניים לו והפך אותם לתפאורה אדריכלית להתרחשות.

לפני כמה שבועות הוא ביקר באגף החדש של מוזיאון תל אביב ואף מצא קשר בין "מפל האור" - פסל תלת-ממדי שמכניס את אור השמש לתוך מעמקי הבניין - לבין החללים שהוא עיצב בהבימה. "החלל הציבורי של המוזיאון יוצר דרמה מבחינה חללית וגם אני רוצה דרמה, לא פחות ממנו. אני חושב שכאשר אתה הולך בהבימה מאולם לאולם אתה עובר בחללים שהם לא פחות דרמטיים מהמוזיאון. לכל חלק אני נותן נוכחות בתוך המערך וכשאתה עובר ממקום למקום יש שינוי.זה נכון שכשאתה נמצא למטה אתה לא רואה את כל הבניין, אבל אתה תמיד רואה חדירות מתוזמרות, זה כמו מוסיקה".

התאורה הבוהקת והשימוש הנרחב בפיתוחי גבס וברצפות עץ מזכיר טיפול אדריכלי סטרילי של וילה. ובכלל, נדמה שהבניין מכונס מאוד בתוך עצמו וחסר "ריח של תיאטרון" כפי שהגדירו זאת כמה שחקנים וצופים - לא בשעות היום ולא בשעות הלילה.

המרכיבים החזקים ביותר בפרויקט השיפוץ של כרמי הם אולמות התיאטרון. שני האולמות המרכזיים - רובינא ומסקין - כמעט לא שינו את ממדיהם אך פורקו לחלוטין ואורגנו מחדש בצורה טובה יותר שיוצרת אינטימיות רבה בין השחקנים לבין הצופים.

באולם רובינא בנה כרמי יציע שמתקרב מאוד לבמה. הוא צבע את האולם בכחול כהה (גוון "דיפ ספייס" כהגדרתו) שמקנה לאולם צבעוניות חגיגית. בתקרה הוא התקין מנורה ענקית שנועדה לתפקד כשמש. ההשראה נלקחה מעבודה ידועה של האמן הדני אולאפר אליאסון בחלל המרכזי של מוזיאון טייט לאמנות עכשווית בלונדון. "רציתי הרגשה שאתה נכנס לחלל חיצון, ובחלל החיצון צריך להכניס חגיגה, אז שמתי בתוכו שמש. הרעיון הוא שכאשר אתה בתוך האולם השמש לאט לאט שוקעת ואז מתחילה ההצגה", הוא מסביר.

אולם מסקין זכה אף הוא לטיפול צבעוני. כרמי רצה לצבוע את הקירות בסגול דרמטי, הקבלן הצליח להפיק גוון של בורדו. כך או כך, האולם משרה תחושה נעימה מאוד.

הבעיה המרכזית של הבניין החדש נוגעת להופעה החיצונית שלו: למאסה הגרנדיוזית, לחזיתות האטומות כמעט ולטיח הלבן המנצנץ, שכבר הספיק לקבל בחנויות טמבור את הכינוי "טיח הבימה".

אביעד בר נס

"גם אני וגם אחותי (עדה כרמי, נ"ד) משתמשים בבניינים שאנחנו בונים בארבעה חומרים מקומיים: אבן, עץ, טיח ואור - שהוא חומר חשוב מאוד", אומר כרמי. "בתל אביב הלבנה ברור שצריך לבנות בטיח. זה חלק מהחלום הלבן של תל אביב והמודרניזם הלבן של לה קורבוזיה".

אם לה קורבוזיה היה רואה את הבניין הזה הוא היה שואל אותך למה אתה משתמש בטיח מנצנץ.

"הטיח המנצנץ הוא תוצאה של הקשבה שלי לביקורת שהבניין כבד מדי וגרנדיוזי".

את הטיח הזה רואים בדרך כלל באולמות שמחות בפריפריה.

"אני לא חושב שהנצנוץ הזה עושה מהבימה קיטש. בלילה הוא נותן לקיר קצת חיים וביום הוא עושה אותו יותר קליל".

לבימה יש למעשה רק חזית פעילה אחת - שפונה לעבר כיכר התזמורת החדשה, שתיכנן האמן והפסל דני קרוון. לכרמי וקרוון יש תלונות הדדיות, חריפות יותר ופחות, על הקשר הקלוש שבין הכיכר לבין התיאטרון. "עשיתי הכל כדי שהכיכר תתחבר עם החזית המזרחית של התיאטרון, אפילו ניסיתי להתאים את הקווים של הריצוף עם המיקום של העמודים", אומר קרוון. "כרמי נתן לי תוכנית, אבל לצערי העמודים שהוא שם לא יצאו בדיוק כמו בתוכנית ולכן זה בסוף לא מתחבר. באופן אישי אני חושב שהחזית הזאת אטומה מדי כלפי הכיכר, חבל שאין שם חלון גדול יותר כדי שיהיה אפשר להשקיף עליה".

דניאל צ'צ'יק

האטימות הזאת נוכחת מאוד גם כלפי הפנים. למשל בחלל הכניסה לאולם מסקין, שתחום בקירות משני צדדיו ומעניק תחושה דחוסה.

כרמי מצדו חושב שהבעיה של הכיכר היא שאינה כיכר עירונית אמיתית, "באדריכלות ישראלית אנחנו בכלל לא יודעים איך לעשות כיכר אלא רק רחבות", הוא מסנן.

אתה חושב שדני קרוון לא הצליח במשימה שלו?

"דני עשה תמונה יפה אבל כיכר זה לא תמונה. הכיכר הזאת לא עובדת. היא לא נותנת לך אפשרות לשבת אלא רק לעבור. כיכר זה לא לעבור אלא להגיע למקום. יש בעיה איך הכיכר הזאת תיצור את האינטימיות הזאת שאתה רוצה כדי שאני ואתה נשב ונדגור כמה שעות על כוס קפה כמו בפאריס. החזית של הבימה היום עם השולחנות ושורת העצים יצרה מקומות אינטימיים לאורך החזית, שלפחות יישבו שם אנשים. זה היה טוב אם מכל הפרגולות הלבנות שהוא עשה בצד השני של הכיכר היו עושים בתי קפה וחנויות ספרים, זה היה יכול להביא עוד אנשים".

אביעד בר נס

צדו הבעייתי ביותר של התיאטרון פונה לשדרות תרס"ט, רחוב קטן שמחבר בין דיזנגוף לבין שדרות בן ציון ומלווה את הבימה, גן יעקב ואת ביתן הלנה רובינשטיין. כרמי הפנה לעבר הרחוב קיר לבן בגובה של כ-20 מטרים שבחלקו העליון ממוקמים פתחים ספורים שנראים כמו חרכי ירי. הממדים של הקיר מגמדים את קנה המידה האנושי, אף שכרמי סבור שכאשר יתלו עליו כרזות של התיאטרון התחושה תהיה אחרת לגמרי. יותר מכך - הוא סבור שהתמרמרות של השכנים בבתי המגורים מעבר לכביש היא קשקוש. "כל הבניינים שאומרים שהבניין מפריע להם סגרו בעצמם את כל החזיתות שלהם עם תריסים ומזגנים", הוא תוקף.

אתה לא חושב שהבניין משדר אטימות כלפי העיר?

"איך אפשר להגיד שהבניין אטום אחרי שמסתכלים על החזית של הלובי? כשיש אירוע הבניין יוצא אל הרחוב. זה עשוי יותר יפה מכל הבניינים שבנו בארץ".

גם דני קייזר סבור כי כרמי הצליח להעניק לבימה חזית ראשית שיוצרת נוכחות עירונית משמעותית: "זאת חזית מרשימה בצורה מדהימה ובשעות הלילה עם כל התאורה זה נראה כאילו אין בכלל חציצה בין החוץ לבין הפנים". הוא מוסיף כי "לסוג כזה של פרויקטים צריך לתת מרחב של זמן כדי שיהיה אפשר לשפוט אם הם מעשירים את החיים העירוניים או לא. הרי את הבימה שפטו עוד לפני שהוא היה גמור בכלל. עכשיו כשפתחו אותו צריך לבחון אותו שוב ולראות איך הוא מתפקד לאורך זמן". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו