בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאן נעלמו האדריכלים הערבים?

עבד בדראן, האדריכל הערבי הראשון שנבחר לחבר הוועד הארצי של עמותת האדריכלים, מקווה לשלב את האדריכלים הערבים בשיח ובפרקטיקה

18תגובות

"קודם כל הייתי רוצה שעמותת האדריכלים תבין שאני לא נציג של איזו משפחה נידחת, ולא של ציבור שכל חבריו גזורים לפי אותה מידה. לאדריכלים הערבים בישראל יש בעיות מיוחדות לנו, ויש גם בעיות ומאבקים משותפים לנו ולאדריכלים היהודים", אומר האדריכל עבד בדראן בשיחה לרגל בחירתו בנובמבר האחרון לחבר הוועד הארצי של עמותת האדריכלים בישראל, אדריכל ערבי ראשון בתפקיד רשמי כלשהו בארגון אדריכלי כלשהו בישראל.

"הייתי רוצה גם שהחברים בעמותה יבינו איך המקצוע התגלגל בחברה הערבית מאז הקמת המדינה והגיע לאן שהגיע", הוא מוסיף. "אדריכלות היא מקצוע אורבני, אבל אחרי שהעיר הערבית נעלמה ב-1948 והאוכלוסייה הפלסטינית הערבית העירונית נהפכה ברובה לאוכלוסייה כפרית בעל כורחה, גם האדריכלים הערבים נעלמו".

אדריכלים ערבים ישראלים בני דור הנכבה עברו תהליך הפוך מזה של עמיתיהם היהודים בני דור המדינה. בעוד האדריכלים היהודים שיגשגו בימי הפרויקט הישראלי, האדריכלים הערבים הישראלים נדחקו לשוליים ו"איבדו את הביטחון העצמי שלהם", כדברי בדראן. מרבית הבנייה במגזר תוכננה ובוצעה במשך שנים על ידי מהנדסים או אנשים בשטח, "והייתי רוצה שיידעו בעמותה שדור האדריכלים הנוכחי שצמח אחרי יום האדמה ב-1976 הוא כבר דור אחר. דור של אנשים עם ביטחון עצמי מקצועי ואישי אדיר שרואים עצמם מתחרים שווים לאדריכלים יהודים. רבים סיימו בהצטיינות לימודי אדריכלות, הם משכילים ואידיאולוגים ומודעים לאחריותם ולכך שאדריכלות היא מקצוע מסוכן שיכול למוטט את החברה, אבל גם לבנות אותה".

אימאן בדראן

המינוי של בדראן הוא רגע היסטורי במונחים של ההגמוניה האדריכלית הממסדית בישראל. המהלך הנועז הוא צעד ראשון בהגשמת חזונו של יו"ר העמותה החדש, האדריכל ברוך ברוך, שעם כניסתו לתפקיד לפני כשנה שם לו למטרה לקדם "ייצוג של כלל המגזרים העוסקים בתחום". עד כה, כתב ברוך ב"אני מאמין" שלו, העמותה אינה מייצגת "מגזרים המהווים חלק נכבד מציבור המתכננים", והביע את אמונותו בכך ששילובם יוביל לפיתוח השיח הציבורי בעמותה ומחוץ לה.

יחד עם בדראן נבחרו לוועד הארצי נציגים של מגזרים "מודרים" נוספים - מגזר העולים ומגזר הצעירים. אירוניה של ההיסטוריה היא שבדראן, יליד הארץ ואדריכל מנוסה, חולק משבצת אחת עם צעירים ועולים. ברוך מסביר ש"הרעיון היה להכניס נציגי ציבורים שאין להם סיכוי רב להיבחר בבחירות חופשיות משום שהם עדיין לא מכירים אנשים", אירוני ככל שגם זה יישמע.

אף על פי שבעמותת האדריכלים אין רישומים של חברים על פי זהות מגזרית, ההערכה היא שמספר האדריכלים הערבים החברים בה מועט. למען ההגינות יש לציין שגם אדריכלים רבים במגזר היהודי אינם מצטרפים לעמותה, שנחשבת לגוף חלש ונטול השפעה ממשית, בין היתר בגלל הסיבה המעגלית שרבים אינם מצטרפים לשורותיה.

העדרם של אדריכלים ערבים מהעמותה ומהשיח הציבורי האדריכלי בכללו אינו מפתיע על רקע מדיניות של אפליה וקיפוח כלפי האוכלוסייה הערבית בכללה גם בתחום התכנון. אדריכלים ערבים "מתקשים להיכנס למרחב קבלת עבודות ציבוריות גדולות", כהגדרתו המנומסת של ברוך, ולמעשה הם אינם לוקחים חלק משמעותי בתכנון מרחב חייהם.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

הניכור מתחיל כבר בבתי הספר לאדריכלות, אומר בדראן. מספר הסטודנטים הערבים אינו חופף את שיעור הערבים באוכלוסייה וצריך "לעשות כאן העדפה מתקנת, או בעצם לא העדפה מתקנת, אלא צריך להרחיב ולשכלל את בסיס הקבלה לבתי הספר ולא לשפוט סטודנטים מעולמות שונים לפי אותה שבלונה".

בבתי ספר לאדריכלות גם אין כמעט מורים ערבים, אם משום שאינם מקושרים ומקורבים ואם משום שהם עצמם נרתעים מניסיונות להתקבל למועדון שאולי לא ממש מעוניין בהם. "אדריכל ערבי לא יפנה לאקדמיה, זה לא בתרבות שלנו", אומר בדראן, "כך שהמוסדות הם אלה שצריכים לדאוג להכניס ערבים להוראה, ועל זה אני אלחם". בישראל שוכחים, אומר בדראן, ש"אדריכלים ערבים יכולים להביא לשיח האדריכלי מטען אחר ולהביא לזירה האדריכלית ביישובים הערביים מגמות חדשות כמו שיתוף הציבור או התחדשות עירונית, תחומים שכמעט אינם קיימים היום במגזר". יצירת מרחב עירוני וזירה ציבורית הכרחית בחברה הערבית עוד יותר מאשר בחברה היהודית, לא רק כתנאי לצדק חברתי אלא כתנאי לעצם היווצרותה של "חברה".

השבר שאחרי הקמת מדינת ישראל הותיר את האוכלוסייה הערבית ללא זירה ציבורית עירונית, אומר בדראן, ומצביע על הצורך ביצירת "מרחב עירוני ערבי סובלני - אולי עיר ערבית - שבו לא יבדקו אותם ויעקבו אחריהם או יספרו כמה אחוזים באוכלוסייה הם יהיו בעוד כך וכך שנים".

מודרניזציה כפויה

בדראן, בן 43, דוקטורנט בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת קרדיף בבריטניה, נולד ומתגורר ביישוב כאבול בגליל המערבי. הוא בוגר הטכניון בחיפה בהנדסה אזרחית ובוגר בהצטיינות של המחלקה לאדריכלות במכללה האקדמית ויצו בחיפה ועוסק בפעילות ציבורית. בעבר ערך עיתון מקומי והיה חבר מועצה בכאבול. הוא מייסד שותף של מכון IDAR למחקר אדריכלי ויוזם פרויקט ALEF למצוינות אלטרנטיבית.

ללימודי אדריכלות הגיע אחרי שעבד כמהנדס ונדרש לעסוק גם באדריכלות. אחת הקסטסטרופות בכפר הערבי, הוא אומר, היא שמהנדסים חושבים שהם אדריכלים. הוא שותף עם אחיו במשרד אדריכלים ומהנדסים בכאבול העובד בעיקר במגזר הערבי ("הקליינט היהודי האחרון שלי היה בשנת 2000"). אדריכלים ערבים מעטים בלבד משתלבים במשרדים של אדריכלים יהודים, אומר בדראן, "והמפגש הערבי-היהודי במרחב לא מתקיים".

לנוכח האווירה הלאומנית המתחזקת בחברה היהודית, "ישנם כאלה המבוהלים מאיבוד שליטה מוחלטת במרחב וכמו שהציעה ח"כ אנסטסיה מיכאלי, הם רוצים לסלק ממנו סממנים ערביים. החשש הוא שזה יוביל לחיסול של כל סיכוי להקמת מרחב ערבי ועיר ערבית. יכול להיות שיהודים לא רוצים שאדריכל ערבי יתעקש על הטעם שלו, וזה מצב מטריד. אם המרחב הוא משותף, אי אפשר להתכחש לזה". ככלל, אומר בדראן, אדריכלים ערבים נתפשים בישראל "כמקשה אחת, כ'מגזר' ולא כאנשים שלכל אחד יש את ההתמחות, הידע והאופי שלו".

במסגרת לימודיו בדראן חוקר את השינויים בצורת היישוב הכפרי הערבי מאז 1948 ואת תהליכי המודרניזציה הכפויה שעברה. האופציה החלופית שהוא מציע היא "שדרוג מרקמים היסטוריים לא פורמליים", בתהליך אבולוציוני ולא רבולוציוני כהגדרתו, תוך לימוד מבנה היישוב ושיתוף הציבור.

עבד בדראן

במחקר שהוא משלים כעת הוא מנתח את השפעת הפרויקט הישראלי על הארכיטקטורה ביישוב הפלסטיני בהיבטים של חלל, אומנות הבנייה והביצוע על רקע תיאורטי פוסט-קולוניאלי, ומצביע על נקודות של חיכוך, התנגשות, אדישות וניכוס. מקרה לדוגמה הוא "הדיאלקטיקה של החומוס" - קטגוריה שבאמצעותה הוא מגדיר את הכפר הערבי אבו גוש כמרחב שגויס כולו למילוי הפנטסיות הקולינריות והתרבותיות האקזוטיות של "הפרויקט הישראלי".

בדראן מפליא לתאר את קורותיו של היישוב שפרעם שהוא מתעד במסגרת המחקר: "האבולוציה בשפרעם היא תהליך שהושלם. יש שרידים של בתי אדמה, בתי אבן, תקרות ענפי עץ ואדמה, תקרות מעץ מהוקצע ואדמה, תקרות ברזל ובטון, טקטוניקה של כיפות, קמרונות, קשתות, בית כפרי המבוסס על חלל יחיד, בית כפרי המבוסס על שילוב עם חצר (אל חוש), בית כפרי רב חללי, בית דו-קומתי ליד החצר, בית ריוואק עירוני בסוף החצר, בית ליוואן עירוני בסוף החצר, בית עירוני עם חלל מרכזי דו-קומתי, בית מורכב החובק את החצר. אבל האבולוציה הזאת נעצרה ב-1948". בפרויקטים שבדראן מתכנן בסגנון מעורב, הוא מנסה להשיב את האבולוציה על כנה.

שווה להפסיד עם זאהה חדיד

ברוך ברוך תולה תקוות בעבד בדראן, שכנציג המגזר הערבי בוועד הארצי של עמותת האדריכלים בישראל יצליח לארגן את האדריכלים הערבים ולשלב אותם בפעילות ובשיח הציבורי, ומאמין ש"הוא זה שיכול לעשות את זה מבפנים ולא בגישה פטרונית, וליצור תשתית שאפשר לבנות עליה שותפות. ההזדמנות קיימת. יש היום הרבה אדריכלים ערבים מצוינים ומרחב העשייה שלהם ביישובים הוא הזדמנות יוצאת דופן להשפיע".

בדראן, שהיה סטודנט של ברוך במכללת ויצו ולימד בה, מסתייג מהתואר "נציג המגזר" אבל רואה במינוי הזדמנות לסייע להוביל לשינוי ולא להיות "על תקן של ערבי מחמד". עדיין אין לו תוכנית מגובשת אבל הוא מתכוון לקדם פעילות של העמותה במגזר הערבי ובד בבד להתגייס למאבקים בנושאים משותפים כמו קידום מעמד האדריכל ויצירת הזדמנויות הוגנות בשוק העבודה באמצעות תחרויות תכנון.

לאחרונה שקל להשתתף בתחרות לתכנון בניין חדש לספרייה הלאומית בירושלים, פרויקט שהוא חלומו של כל אדריכל. אחרי שנוכח שבשלב ב' בתחרות מנחיתים על המתמודדים אדריכלים מוזמנים מחו"ל, הוא ויתר ונסוג. "זה לא הוגן", הוא אומר, "לפני כמה שנים התמודדתי בתחרות לתכנון בניין הספרייה באלכסנדריה במצרים. התחרות היתה פתוחה ואנונימית, 1,700 אדריכלים מכל העולם ניגשו אליה, גם האדריכלים המפורסמים ביותר שהתמודדו כמו כולם, ואני הפסדתי בדיוק כמו שזאהה חדיד הפסידה. לפחות היה שווה להפסיד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו