בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האדריכל הישראלי הבולט בעולם עוזב את ישראל

דווקא בשיא הצלחתו משה ספדיה עוזב את י-ם וממשיך הלאה. הוא מברך על המחאה החברתית ומסביר איך הוא משתף פעולה עם שלדון אדלסון, אף שדעותיהם הפוליטיות שונות

35תגובות

באביב של שנת 1998 בא פארקש סינג באדל, אז ראש ממשלת מדינת פונג'אב שבצפון הודו, לביקור ממלכתי בישראל. מארחיו ליוו אותו בין השאר למוזיאון יד ושם בירושלים, שם הוא סייר בביתן "יד לילד" שתוכנן על ידי האדריכל משה ספדיה כעשור לפני כן ומנציח את זכרם של הילדים היהודים שנרצחו בידי הנאצים ועוזריהם. באדל, נצר לשושלת פוליטית סיקית מכובדת, התרגש עד כדי דמעות מהביקור וביקש לפגוש את האדריכל של הביתן ללא דיחוי.

כעבור יומיים כבר ישבו הוא וספדיה בלובי של מלון בירושלים ושוחחו על תוכנית עתידית להקמת מרכז למורשת הדת הסיקית בפונג'אב - "ושבועיים אחרי זה כבר נחתתי בהודו", נזכר ספדיה. "לבאדל היה קצת בלגן מפני שהוא הביא אדריכל מבחוץ ולא בחר באדריכל סיקי לפרויקט. היו על זה הרבה ויכוחים בקהילה, אבל ברגע שהצגתי להם את התוכנית עם המודל, כל המחלוקת שככה".

אולי אתה פשוט כריזמטי ויודע איך למכור פרויקטים ללקוחות קשים?

"מי יודע, ואולי אני פשוט אדריכל מוכשר?" הוא עונה בחיוך.

אחרי תהליך תכנון שנמשך 13 שנים נחנך לפני כחודש וחצי מרכז המורשת "קהלסה", המציג את ההיסטוריה המפוארת של הדת הסיקית ב-500 השנים האחרונות. זהו מתחם המשתרע על פני 400 דונמים בפאתיה של העיר אנאנדפור סאהיב ובו סדרה של בניינים שניצבים בצורה הרמונית אך נועזת לצד פלג מים. המתחם נחלק לשני גושים עיקריים, המחוברים בגשר קשתות שנמתח מעל הפלג. בתוכם פועלים מוזיאון, ספרייה, אודיטוריום ומרכז מחקר והנצחה.

העיצוב של המרכז שואב מרעיונות אסתטיים וערכיים השלובים בהיסטוריה הסיקית. משום כך, למשל, הבניינים מחופים באבן חול ורדרדה, שמזכירה את ערי המבצר המונומנטליות של ראג'אסטאן ופונג'אב. את חיבתו של ספדיה לסמלים - חיבה שלעתים מקבלת ביטוי מופרז במציאות - אפשר לזהות בצורה של הגגות, שמזכירה פרח לוטוס, או בהקפדה על מספרים טיפולוגיים בסידור של חללי הפנים בבניין (הגלריות מאורגנות במקבצים של חמש - מספר קדוש לסיקים).

"כשמתכננים מקום כזה יש תחושת אחריות כבדה מאוד", אומר ספדיה. "היתה לי הרבה חרדה בכל שלב ושלב, זה קצת דומה לעבודה על יד ושם. מין יראת כבוד וקודש".

גשרים מקריסטל

מרכז המורשת הסיקית הוא אחד מארבעה פרויקטים משמעותיים שחנך ספדיה בחודשים האחרונים. זהו "קציר", כלשונו, של עבודה מאומצת בת עשור בזירה הבינלאומית.

במקביל למרכז נחנך לפני שבועיים המכון האמריקאי לשלום בשדרה הנשיאותית (ה"מול") בוואשינגטון, ולפני כחודש - מוזיאון קריסטל ברידג'ס שהקימה אליס וולטון, יורשת אימפריית המרכולים וולמארט, בעיר שדה בארקנסו. פרויקט חשוב אחר בתכנונו של ספדיה, שנחנך אף הוא לקראת סוף שנת 2011, הוא המשכן לאמנויות הבמה על שם קאופמן בקנזס סיטי, שהעניק זריקת מרץ למרכז העיר הגווע.

ספדיה ארכיטקטים

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

סדרת הפרויקטים האלה - כל אחד הישג בזכות עצמו - מבצרים את מעמדו של ספדיה כאדריכל הישראלי החשוב ביותר הפועל כיום בעולם. פניו הונצחו על בול שהונפק בקנדה לפני שנתיים, ושני פרויקטים בולטים שלו בישראל, חלק מהטרמינל החדש בנמל התעופה בן גוריון ומרכז יצחק רבין, מתנוססים על בולים של השירות הבולאי המקומי. הוא דמות רצויה ומכובדת במילייה של מנהיגים פוליטיים ויזמים עשירים והבניינים שלו זוכים לסיקור ניכר בעיתונות הפופולרית והמקצועית כאחת; גם אם לא תמיד בפרגון רב.

לאחרונה החליט ספדיה לסגור את הסניף הישראלי של משרדו, שפעל בירושלים מאז שנת 1970, ולמקד כוחות במשרד חדש בסינגפור לטובת פרויקטים שהוא מתכנן במזרח הרחוק. "זו לא סגירה אלא ארגון מחדש", הוא מבקש להבהיר. "עד לאחרונה החזקתי בירושלים צוות קבוע של 20 איש וזה אמר שאני צריך לדאוג להם לתעסוקה קבועה, לא משנה מה היקף העבודה. אני רציתי להגיע לסידור גמיש יותר ויצרתי מערכת יחסים חדשה עם העובדים שלי, שממשיכים לייצג אותי בפרויקטים הקיימים, וברגע שיהיו פרויקטים נוספים אני אגיע להסדר אתם. לקליינט זה לא משנה - הם עדיין עובדים אתי".

אבל בשורה התחתונה סגרת את המשרד הישראלי.

"יש לי היום פרויקטים יוצאים מן הכלל בחשיבות ובעניין שלהם. היו רגעים שהייתי צריך לשקול אם אני לוקח פרויקט שאני לא בטוח באיכות ובלקוח שלו בתל אביב, מול התמודדות בתחרות של המוזיאון הלאומי הסיני בבייג'ין. לא רציתי להיות נעול ל-20 משכורות שאני חייב לשלם".

בפועל הפיקוח על הפרויקטים בישראל נתון כיום בידיהם של שלושה עובדים לשעבר: האדריכלים אירית כוכבי, קרלוס פרוס ומירון כהן. הם עוסקים בארבעה פרויקטים: הרחבה של נמל התעופה בן גוריון והרחבה של העיר מודיעין, בניין מטה לרשות העתיקות בירושלים ותוכנית מתאר לתיירות בים המלח. ספדיה בא לארץ פעם בחודשיים ("לפחות") כדי להיפגש עמם, ולא פחות חשוב מכך, כדי להקדיש מזמנו וקסמו האישי ללקוחות. הפרויקט הבא שלו בארץ יהיה השתתפות בתחרות התכנון של הספרייה הלאומית בירושלים.

החלום האמריקאי

ספדיה, בן 73, מתגורר כיום בעיירה קיימברידג' סמוך לבוסטון עם רעייתו, הצלמת מיכל רונן-ספדיה. הם גרים בבית היסטורי נאה מהמאה ה-18 בכיכר הרווארד, אחת הכתובות היוקרתיות באזור. משרדו שוכן לא רחוק משם, בבניין לבנים אדומות ששימש בעבר מפעל מנועים. בקומת הקרקע יש סדנה משוכללת להכנת מודלים, אחד מכלי העבודה המרכזיים של המשרד, ושתי הקומות מעליה כוללות עמדות עבודה, משרדים וחדרי ישיבות.

לפגישה שהתקיימה עמו לפני כחודש וחצי במשרדו הגיע ספדיה כמו תמיד בחולצה לבנה מכופתרת ומגוהצת שנראה כי נוצרה במיוחד למידות גופו. הוא מספר כי אותו חייט במונטריאול תופר אותה - לפי עיצוב מקורי שלו - זה 35 שנים.

תומר אפלבאום

במידה מסוימת אפשר לראות בקריירה של ספדיה התגשמות החלום האמריקאי, עם תחנת עצירה משמעותית בקנדה. הוא נולד בחיפה ב-1938 וב-1953 היגר עם משפחתו למונטריאול בעקבות עבודתו של אביו בענף הטקסטיל. הוא למד בבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת מקגיל ובמשך לימודיו לתואר ראשון ושני פיתח מערכת חדשנית ומקורית לבנייה מודולרית, המשלבת בין הנוחות והפרטיות של הפרברים לבין הצפיפות העירונית. בזמן שסטודנטים מועטים זכו לראות את פרויקט הגמר שלהם ממומש, ספדיה זכה להישג עצום: ממשלת קנדה בחרה להקים את הפרויקט שלו, "הביטאט 67", במסגרת אירוח תערוכת אקספו בשנת 1967.

הביטאט הוא בניין מגורים שמורכב מיחידות בטון טרומיות שנערמו זו על זו כקוביות של לגו. הגג של כל יחידה משמש גינה ליחידה שמעליה. הגישה ל-158 הדירות היא דרך מערכת משוכללת של גשרים, מעליות וכיכרות ציבוריות. השימוש בטכנולוגיות מתקדמות של בנייה טרומית היה אמור להפחית את העלויות, להאיץ את הבנייה ולשפר את איכותה.

מיליוני המבקרים בתערוכה, ובהם שארל דה גול ואינדירה גנדי, עלו לרגל להביטאט כדי לחזות מקרוב בעתיד של בנייני המגורים. "מונטריאול זכתה באייקון בינלאומי ובסופו של דבר 158 משפחות יזכו לחיים קצת יותר טובים מכולנו", כתבה אז אדה לואיז האקסטבל, מבקרת האדריכלות רבת ההשפעה של ה"ניו יורק טיימס". "הן המורכבות והן ההבטחה של העתיד נמצאות בפרויקט הזה". בסופו של דבר, אף שהפרויקט היה אמור לספק דיור איכותי במחירים שווים לכל נפש, הייחוד שלו ודמי התחזוקה הגבוהים משכו אליו משפחות מבוססות דווקא.

הביטאט סלל את דרכו של ספדיה בזירה הקנדית והבינלאומית כאחת. אחרי שהופיע על שער המגזין האמריקאי "ניוזוויק" תחת הכותרת "The Shape of Things to Come", הוא המשיך לשכלל את המודל ותיכנן בניינים דומים בפורטו ריקו, ירושלים (בחיפוי אבן וכיפות פלסטיק), ניו יורק, רוצ'סטר ואפילו טהרן. אף אחד מהם לא הוקם בסופו של דבר.

גם אחרי יותר מ-70 פרויקטים ברחבי העולם, הביטאט היה ונותר המפעל המזוהה ביותר עם ספדיה. "זה ללא ספק הפרויקט הכי רדיקלי שלי והשורש של האני מאמין האדריכלי שלי. ההזדמנות שהיתה לי ליישם אותו, היא החריגה", הוא מוסיף, ומסייג - "בעולם מכירים אותי כיום גם בגלל פרויקטים אחרים".

רעיון ההביטאט אמנם ננטש למשך שנים ארוכות, אבל כיום ספדיה מתכנן גרסאות חדשות בסינגפור ובסין - הפעם בצפיפות גבוהה פי כמה וכמה.

יונה על הגג

הביטאט היה רק מרכיב אחד בראשית הקריירה של ספדיה. בתחילת שנות ה-70 הוא החל להשתתף בתחרויות בינלאומיות בולטות, כמו התחרות לתכנון מרכז פומפידו בפאריס. במקביל הוא פתח סניף של משרדו בירושלים ותיכנן בין השאר את ישיבת פורת יוסף (פרויקט שנמשך מ-1971 עד 1991) ואת הרחבת ההיברו יוניון קולג' (1976-1998).

אווירת האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים מתבטאת היטב באדריכלות הירושלמית של ספדיה: בניינים סופר-מונומנטליים ושפה פסאודו-היסטורית (ספדיה מכנה אותה "קונטקסטואלית") שמונחת בתוך תבניות מודרניות. לפעמים זה נראה כמו ארכיאולוגיה יותר מאשר כמו ארכיטקטורה.

הרומן שלו עם ירושלים המאוחדת, ולאחר מכן גם עם ישראל בכלל, נמשך בשורה של פרויקטים לאומיים חשובים: העיר מודיעין (1989), מוזיאון יד ושם (2005), פרויקט ממילא (2009), מרכז יצחק רבין (2010; ספדיה עיצב גם את אחוזת הקבר של ראש הממשלה שנרצח) ואחרים. על חלקם קיבל תשואות, אחרים עוררו ביקורת חריפה. בין השאר הוא גם מחזיק בדירה ברובע היהודי בירושלים.

הציבור הרחב מכיר את שמו גם מתוכנית ספדיה להרחבת ירושלים מערבה, שנגנזה לפני ארבע שנים בלחץ של ארגוני הסביבה. ספדיה, שהיה פגוע וכעוס, אמר אז ל"הארץ" שהדיון על התוכנית נהפך "לדמגוגיה". לבסוף ביקש הוא עצמו להסיר את שמו מהתוכנית.

גוף העבודות של ספדיה בארץ נוטה לשימוש נרחב במטאפורות: סמטאות ומרפסות ירושלמיות בממילא, מבוך חשוך שנפתח לנוף מיוער במוזיאון יד ושם, או יונה על גגו של מרכז יצחק רבין, המסמלת את דרכו מגנרל למדינאי שחתם על הסכמי שלום. השימוש הפשטני לעתים בדימויים מתנגש עם היכולת המרשימה של ספדיה בפיתוח של חלל וצורה אדריכלית ועם השפה האישית שלו שנשענת על ברכי המודרניזם.

"אני יודע שיש ביקורת על כך", הוא אומר. "איזה מבקר כתב לאחרונה שהאדריכלות שלי זה כמו קינוח לסעודה - מאוד מתוק ומשמין. אני חושב שהתגובה של הציבור הרחב לפרויקטים שלי חזקה מאוד. אתה יכול להיות אינטלקטואל ולהגיד שהפופולריות פוגמת באיכות האדריכלית. מצד שני אתה יכול לראות בהזדהות של הציבור משהו חיובי מאוד.

"אני מקווה שאני לא צ'ייקובסקי", הוא ממשיך ומתייחס לביקורת בעניין המתיקות. "אני אוהב את באך, אני חושב שהביטאט זה באך".

בתום עשור עמוס של פעילות בישראל הוזמן ספדיה לעמוד בראש המסלול לתכנון עירוני בבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת הארוורד. במפתיע, דווקא המעבר הזה סייע לו להתחיל לקבל פרויקטים בארצו הקודמת, קנדה. במשך תקופה קצרה יחסית של כ-15 שנים הוא תיכנן כמה מהבניינים הלאומיים החשובים במדינה, בהם הגלריה הלאומית באוטווה (1988) ומוזיאון מונטריאול לאמנות (1991). תשומת הלב שעורר הביאה להזמנת פרויקטים גם בארצות הברית,

כמו הספרייה המרכזית של סולט לייק סיטי (2003), שזכתה לשבחים רבים, ומוזיאון פיבודי בסיילם, מסצ'וסטס, שנחנך באותה שנה.

מאז ומעולם הבניינים החשובים ביותר שלו שוכנים ופועלים במרחב הציבורי: מוזיאונים, ספריות, מרכזי תרבות, בתי ספר ואפילו מסגד מפואר שתוכנן על קו החוף של דובאי ומעולם לא נבנה.

פנטסיה סינגפורית

את הפריצה המחודשת לתודעת הקהל הבינלאומי ולמדינות מזרח אסיה התוססות חייב ספדיה לפרויקט "מרינה ביי סנדס" וליזם שלו, המיליארדר היהודי-אמריקאי שלדון אדלסון.

הפרויקט, שנחנך בשנה שעברה, משתרע על פני 1.3 מיליון מ"ר באתר חד פעמי על קו המים של סינגפור וכולל קזינו, מלון של 2,500 חדרים, קניון, מרכז כנסים וטיילת שפתוחה לציבור הרחב. אדלסון התמודד במכרז של ממשלת סינגפור להקמת קזינו והזמין את ספדיה לתכנן אייקון אדריכלי שיפיל את הפקידים הסינגפורים מהכיסא.

"ממשלת סינגפור חיפשה פרויקט שיסמל את הרוח של סינגפור ושלדון אדלסון חיפש תוכנית שתזכה", אומר ספדיה. "היו לנו קווי מתאר ברורים לתכנון, כמו למשל דרישה לשטחי ציבור גדולים למרגלות הפרויקט. מבחינה זאת האתגר היה להגיע לפרויקט מוצלח מבחינה מסחרית שגם ימצא חן בעיני הממשלה".

"מרינה ביי סנדס" הוא פנטסיה אדריכלית שמתפקדת כאתר נופש יוקרתי. אלה שלושה מגדלים תמירים, המחוברים בצמרתם במפלס עליון, שמזכיר גלשן או סירת קאנו הפוכה, ועליו בריכת שחייה עם נוף שלא ייאמן לצד מסעדות וברים. מותגי היוקרה התחרו על שכירת החנויות שבקומות המסחר בפרויקט (לואי ויטון זכו בחנות הנוצצת והבולטת ביותר, מעין קריסטל זכוכית שמזדקר מתוך המים). מרכז הכנסים מתהדר - איך לא - בגג בצורת פרח לוטוס. ספדיה שוב מסתייג מהפרשנות הסמלית, "זה יכול להיות גם יד פתוחה".

החיבור בין אדלסון - איש ימין מובהק ואחד מתומכיו הבולטים של בנימין נתניהו, לבין ספדיה - חבר אישי של משפחת רבין שסירב נחרצות לבנות מעבר לקו הירוק, אינו ברור מאליו. פוליטיקה, כך מתברר, היא טאבו בשיחות ביניהם. בעבר לא חשש ספדיה להתבטא בעניינים פוליטיים רגישים הקשורים לישראל ובקיץ האחרון עקב בעניין אחרי המחאה החברתית. "אני חושב שזה דבר נפלא שקרה, אף על פי שלא ברור לי לאן זה מתפתח כרגע. אבל זה העלה לדיון נושאים לאומיים כבדים שצריך לטפל בהם".

מבין השורות עולה שאתה לא מרוצה מהממשלה הנוכחית.

"אני לא ממעיט בקשיים להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים, אבל אנחנו היינו צריכים לתת את התחושה שאנחנו מחפשים באופן אקטיבי את הפתרונות. כרגע העולם מרגיש בדיוק להיפך".

עד כמה הזהות הישראלית שלך מסייעת או מקשה עליך לקבל פרויקטים בעולם?

"למעט הפרויקטים בארץ, לישראליות שלי היתה תרומה שלילית לפעילות העולמית. קשה לי למשל לקבל פרויקטים באמירויות במפרץ הפרסי. מצד שני, יש משהו במעמד המקצועי שלי שמתעלה על הפוליטיקה של הרגע. הזהות שלי תמיד ניצבת בקידמה ואני גם חושב שכל מאמר שנכתב עלי מתייחס אלי כאדריכל ישראלי".

"מרינה ביי סנדס" הזניק כאמור את הקריירה של ספדיה במזרח הרחוק, ולפני כמה חודשים פנתה אליו קבוצה מובילה של יזמים אסיאתים בבקשה לשחזר את ההצלחה בעיר צ'ונגקינג בדרום מערב סין. בימים אלה הוא מתכנן שם פרויקט מעורב שימושים בהיקף של כ-800 אלף מ"ר, השוכן בנקודת המפגש של נהרות היאנגצה וג'יאלינג וכולל שישה מגדלים; שני הגבוהים שבהם יתנשאו לגובה של 77 קומות. גם שם ספדיה מתכנן לחבר בין המגדלים במפלס עליון, שיכיל לובי למלון עתידי ושורה של מסעדות יוקרה.

"העיקרון של שימוש במפלסים תלויים נולד כבר בהביטאט, גם שם הגג משמש כגינה", הוא אומר. "כשאתה בונה בצפיפויות של סין אין לך יכולת לספק שטחים ירוקים ציבוריים בקנה מידה סביר על הקרקע ולכן אתה חייב להרים אותם למעלה. ביקרתי בסין ב-1973 ואז לא היה אף מגדל, לא בבייג'ין ולא בשנחאי. היום הסינים נמצאים בתהליך של אורבניזציה וציפוף ללא תקדים בהיסטוריה ובשביל זה צריך להמציא מערכות עירוניות חדשות".

בימים אלה הוא מתמודד בשלב הגמר בתחרות התכנון של המוזיאון הלאומי לאמנות בבייג'ין כנגד משרדי האדריכלים המובילים בעולם. לדבריו, מעולם לא חשב שיעבוד בהיקף כזה בסין.

סערה בקנזס

ספדיה אינו אדריכל אופנתי. בעולם שנמשך יותר ויותר למבני ראווה בסגנון זאהה חדיד ולצורות אסקצנטריות שנוצרו באמצעים דיגיטליים, הוא נותר נאמן לשפה אישית וללקוחות סולידיים, שמעריכים את יכולתו להעניק פתרונות מצוינים לבניינים מסובכים. האדריכלות שלו יונקת את כוחה מהמודרניזם הקלאסי, יש יגידו שמרני, אך מנסה להטיל לקדירה הרותחת של תהליך התכנון גם התייחסות ספציפית לסביבה ולתרבות.

"אני לא מנסה לחקות את הצורות המקומיות אלא לחפש את האופי של התרבות שבה אני פועל", הוא אומר. "אני חושב שזאת התרומה שלי לדיון על אדריכלות וגלובליזציה".

שלושת הפרויקטים האחרונים של ספדיה בארצות הברית - מכון השלום בוואשינגטון, מוזיאון קריסטל ברידג'ס בארקנסו והמשכן לאמנויות הבמה על שם קאופמן בקנזס - משקפים מצד אחד התגבשות של השפה העיצובית שלו ומצד שני ניסיון לחפש צורניות חדשה ומשוחררת יותר. את הבניין בקנזס סיטי, שמכיל תיאטרון, אולם קונצרטים ואולם נשפים, החליט ספדיה לחפות בשתי קונכיות ענק עם מעטפת משוננת. זה מזכיר קצת את בית האופרה האיקוני של סידני, במיוחד בזכות ההסתרה של מגדלי הבמה בתוך המעטפת הפיסולית. סופה עזה שפקדה את קנזס ביום הפתיחה לא הפריעה לעשרות אלפי בני אדם לעמוד בתור כדי להציץ בבניין מבפנים.

מכון השלום בוואשינגטון, שספדיה התמודד על תכנונו בתחרות בינלאומית, ניצב באחד מהמגרשים הבולטים ביותר בשדרה הנשיאותית, על גדת נהר הפוטומק ובקו ישר מול אנדרטת לינקולן. המכון הוקם על ידי הקונגרס לפני כשני עשורים ועתה קיבל מקום סמלי שמייצג אותו ונותן לו זהות ציבורית.

ספדיה יצר בניין אוורירי עם שתי חצרות פנימיות ענקיות, המשמשות את הקהל ואת העובדים. הוא קירה אותן בגג של זכוכית חלבית, שבשעות היום מחדיר את האור הטבעי פנימה ובשעות הלילה זורח כלפי חוץ כמו מנורה. הגג מזכיר את זה של מרכז יצחק רבין בתל אביב.

אליס וולטון, היורשת של אימפריית וולמארט והמייסדת של מוזיאון קריסטל ברידג'ס בעיר בנטונוויל בארקנסו, החליטה להקדיש שנה מחייה כדי לחפש אדריכל שיתכנן למענה בניין ייחודי למוזיאון של אמנות אמריקאית. "היא ביקרה בשני מוזיאונים שלי ללא ידיעתי ויום אחד התקשרה וביקשה שאבוא לפגוש אותה", מספר ספדיה. "ביקרנו יחד באתר, דיברנו, ובסוף היום אמרתי לה: אני מניח שאת מתחילה עכשיו את תהליך החיפושים. היא ענתה לי: לא, אני כבר סיימתי. אני רוצה שאתה תעשה את הבניין הזה".

וולטון, אגב, הצליחה למשוך תשומת לב רבה למוזיאון עוד הרבה לפני פתיחתו בזכות מסע רכישות של יצירות אמנות במיליוני דולרים. ביניהן, ציור איקוני של האמן האמריקאי אשר ב' דורנד שעלה 35 מיליון דולר. ליחסי הציבור, גם של ספדיה, זה בוודאי לא הזיק.

קריסטל ברידג'ס הוא אחת היצירות הטובות ביותר של ספדיה, משום שהוא מבטא את היכולת שלו לייצר סינתזה מרגשת בין נוף לבין אדריכלות באתר הנטוע בלב פארק - בלי לוותר על הממד התפקודי והייצוגי של הבניין. המוזיאון שוכן בגיא ובו פלג מים שניזון ממעיין סמוך. שתי זרועות של הבניין בנויות בניצב לגיא ויוצרות ביניהן כעין אגם. המהלך הזה מגביר את עוצמתה של הסביבה הטבעית וגם יוצר מערכת תנועה מעניינת שסובבת בריכה רדודה. הגלריות עצמן מצויות בתוך שמונה ביתנים נפרדים שעשויים מבטון, זכוכית ועץ.

ספדיה מספר כי הוא מקבל מחמאות רבות על המוזיאון החדש ובכלל. "אני מקבל מכתבים מאנשים שאני לא מכיר שביקרו בבניינים שלי ורצו לשתף אותי בתחושה שלהם. על רבים מהם אני מנסה לענות בעצמי. על יד ושם, למשל, יש לי קלסר עם מאות מכתבים שקיבלתי. אנשים כותבים לי מה הם מרגישים אחרי הביקור שם, כשהם מגיעים לסוף התערוכה ועומדים ומסתכלים על הנוף של החורשות. בתקופה האחרונה אני מקבל הרבה מכתבים מרגשים על המוזיאון בקריסטל ברידג'ס. אנשים כותבים לי - תודה על מה שעשית לעיר שלנו". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו