אל תגעו במדרחוב של נחלת בנימין

ההשתלחות במדרחוב הסימפטי בתל אביב מתירה את דמו, מכשירה את הקרקע לג'נטריפיקציה ומשחקת לידי יזמי הנדל"ן

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

"הסתכלתי מה קורה סביבי והזדעזעתי... פשוט ג'יפה... המקום היה פשוט מגעיל... מה זה האופי הקיים של הרחוב? זה רחוב של שמאטעס, זה מה שזה... הרחוב נהפך למטונף ומסריח ויש בו מסחר עם בתי קפה נחותים... כל אחד מוציא סחורה החוצה כאילו מדובר בבזאר... אפשר גם למכור בדים איכותיים ולא לזרוק גלילי בד על המדרכה..."

המקום "המגעיל" הוא לא אחר מאשר מדרחוב נחלת בנימין הסימפטי בתל אביב, והדוברת המזועזעת היא לא אחרת מאשר כוהנת השימור האדריכלי בישראל, האדריכלית ניצה סמוק. התבטאויותיה עוצרות הנשימה צוטטו בראיון למקומון "זמן תל אביב", לרגל תנופת שימור ושיפוץ סוחפת במדרחוב.

נחלת בנימין מצטיין בשורה של מבנים אקלקטיים מצועצעים משנות ה-20 וה-30. רבים מהם מסומנים לשימור וייהפכו על ידי יזמי נדל"ן, בסיועה של סמוק - בעבר ראש המחלקה לשימור בעיריית תל אביב וכיום אדריכלית שימור בשוק הפרטי - למלונות בוטיק ומגורי פאר. ה"שמאטעס" כבר יעלו לנו הרבה כסף.

שלא יהיו אי הבנות. נחלת בנימין אינו הרחוב המטופח ביותר עלי אדמות וסובל מתרבות תחזוקה ירודה כמו תל אביב כולה וכמו ישראל בכלל. אבל ג'יפה? שמאטעס? זוהי כבר כמעט הוצאת דיבה. לא יכול להיות שסמוק התכוונה לאותו מדרחוב שבו שוטטתי באותו שבוע, כמו בהזדמנויות רבות אחרות, בין גלילי הבדים המקסימים מכל הסוגים והצבעים והמרקמים ובכל המחירים, בין אוצרות סידקית שאפשר למצוא רק שם, דוכני יריד האמנים והקהל הרב-תרבותי.

מדרחוב נחלת בנימין. ג'יפה? מגעיל? זו כמעט הוצאת דיבהצילום: דניאל בר און

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

עשיתי הפסקה באחד מבתי הקפה שלא מצאתי בהם כל "נחיתות", ושמחתי שהמדרחוב שהוקם בשנות ה-80 לא נחל עד היום הצלחה גורפת דיה כדי להיהפך למתחם יוקרה מלוקק עם "בדים איכותיים", אלא נשאר עם "האופי הקיים" שלו, שלבה של סמוק גס בו ועיניה טחו מלזהות. וזאת בלי להזכיר את שוק הכרמל הסמוך ואת רשת הרחובות הקטנים שביניהם.

קשה להבין את פשר עקימת האף הזאת דווקא במקום שרחוק מלהסתופף בתחתית סולם המסכנות העירונית - ואין לקבל בשום תנאי את ההתנשאות והיהירות, דווקא מצדה של מי שאמורה להיות הראשונה להבין דבר או שניים ב"אופי הקיים" של מקומות בעיר. כי מהו שימור אם לא של האופי הקיים. יהיה מה שיהיה הפשר - דבר אחר בטוח, ההשתלחות הפומבית במדרחוב מתירה את דמו, גם אם בתום לב ובבלי דעת ובלי כוונת זדון. היא מכשירה את הקרקע לג'נטריפיקציה חברתית ודיסינפיקציה אדריכלית של המדרחוב ומשחקת לידיהם של יזמי הנדל"ן הלוטשים אליו עין, כאמור בשיתוף פעולה עם סמוק עצמה, וכל זה במסווה של שימור ו"החזרת עטרה ליושנה".

סמוק היא חלוצת השימור האדריכלי בישראל. בתפקידה הציבורי בעיריית תל אביב היא נאבקה על מימושו מבית לבית כנגד כל הסיכויים ורשמה הישגים הראויים לכל ציון לשבח הרבה מעבר לגבולות המוניציפליים. תקופת עבודתה במגזר הציבורי היתה עידן התמימות של השימור, שבו הוא נתפש כחבל הצלה לתרבות אדריכלית בהכחדה ומנוף להתחדשות עירונית כשעוד היה לה שם טוב. עידן התמימות עבר. בהעדר מודעות להשלכות החברתיות והתערבות עירונית בתהליך, שימור והתחדשות עירונית נהפכו במעין מעגל קסמים לשם מכובס לנידלון והתייקרות, למלונות בוטיק ומגורי יוקרה. סמוק היתה עדה לתהליך הזה מראשיתו והיה אפשר לצפות שתפנה את מאבקיה כיום לריבוע המעגל. או אז תזכה לתהילת עולם, ולנו יישאר נחלת בנימין.

שאלת חובה

סוף סוף יצאה קהילת האדריכלים בישראל מאדישותה. סוף סוף התלכדו השורות למחאה נוקבת. המצב באמת בלתי נסבל. במבחני הרישוי מטעם משרד התמ"ת, שמקנים לבוגרי אדריכלות הרשאה לחתום על תוכניות בנייה מורכבות, מעבר למה שמוגדר כ"מבנה פשוט", הם נדרשו - אוי לאותה חוצפה - להתמודד עם השאלה "המכשילה" מהי אחריות ציבורית של אדריכל, ונעמדו על הרגליים האחוריות, כפי שעולה מכתבתו של נועם דביר השבוע על מלחמתם של האדריכלים בבחינות.

הטכנוקרטים הצעירים תובעים להיבחן אך ורק על עניינים טכניים ואדמיניסטרטיביים, חוקים, תקנות ו"גובה המעקה", ולשחרר אותם מאחריות ציבורית. אין ספק שאלה נושאים חשובים מאין כמוהם ומובנים מאליהם ויש רק להכביד את הדרישות להוכחת ידע במבחנים, לפניהם ואחריהם. אלא שזהו ידע הנרכש בעבודה מעשית, עם הזמן והוותק. אחריות ציבורית, לעומת זאת, קודמת לכל פרקטיקה מקצועית ועבודה מעשית ולמרבה הצער היא הולכת ונעשית פחות מובנת מאליה.

העובדה שהנבחנים לא הבינו מה בכלל רוצים מהם עם האחריות הציבורית הזאת, היא עדות מרשיעה הזועקת לשמים. אמנם אחריות ציבורית היא מונח מעורפל ונתון לפרשנויות כטענתם של הממורמרים. אבל בפרפרזה על אמירה ידועה, אולי אי אפשר להגדיר במדויק מהי אחריות ציבורית, אבל כשרואים אותה יודעים מהי.

מדרחוב נחלת בנימין.צילום: דניאל בר און

מפליא, ואולי בעצם לא פלא, שפרחי האדריכלות זכו לרוח גבית מצד עמיתיהם הוותיקים - אדריכלים ומתכננים המחזיקים מצדם במסורת ארוכה ולא מפוארת של חוסר מודעות לאחריות הציבורית של מקצועם. למרבה האירוניה, עם התומכים והמחזקים נמנים גם נושאי משרות בכירות במוסדות חינוך לאדריכלות ותכנון, שהם אלה המכשירים דור אחרי דור של אדריכלים נטולי אחריות ציבורית, נטולי מודעות להקשרים הרחבים החברתיים, הסביבתיים והפוליטיים של התכנון, ונעדרים מנגנוני ביקורת בסיסיים. הם היו הראשונים המחויבים לתת את הדין במקום להצטרף לשירת המקהלה.

מבחני הרישוי אולי לא מושלמים, כטענתם של הנבחנים שכשלו בהם. הבוחנים אולי לא הכי ראויים והביורוקרטיה מסביב מסורבלת. אבל קהילת האדריכלים ומערכת החינוך לאדריכלות מחויבות לפשפש במעשיהן לפני שהן מטילות את האשמה על הש"ג. שאלת האחריות הציבורית צריכה להיות שאלת חובה במבחני רישוי לאדריכלים ומתכננים, בתקווה שאחרי שיענו עליה כהלכה הם גם יפעלו לאורה לכשיימצאו ראויים ויקבלו את ההרשאה הנכספת.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ