שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בבנדר בושהר ייסדנו את אשדוד

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

הקיסרית האיראנית פארה דיֽבה, רעייתו של השאה מוחמד רזא פהלווי, עומדת במלבושיה הנאים ולראשה כובע רחב שוליים שמגן עליה מפני השמש העזה. לצדה עומד האדריכל משה ספדיה, חנוט בחליפה ועניבה, ומתאר לפניה ולפני פמלייתה את הפרויקט החדש שהוא מתכנן בעבורם. השנה היא 1978 והמקום הוא נווה מדבר בסנגל, כ‑100 קילומטרים מצפון לבירה דקר.

ספדיה, שכבר בשנות ה‑70 היה אדריכל בעל שם בינלאומי, התבקש לתכנן עיר חדשה בסנגל במימון משטר השאה באיראן. האסטרטגיה המדינית-עסקית שעמדה מאחורי הקמת העיר היתה פשוטה: הסנגלים ימכרו לאיראנים פוספטים והם בתמורה ימכרו להם נפט. מכיוון שבסנגל לא היו בתי זיקוק בשעתו, ביקשו האיראנים להקים נמל חדש לפריקת הנפט ומסביבו עיר ל‑100 אלף תושבים. העיר נקראה על שמה של הקיסרית ­ "קור פארה פלהווי". זה היה ביטוי מובהק לשאיפותיה של איראן להרחיב את השפעתה הבינלאומית ולהחזיר את ימיה המפוארים של האימפריה הפרסית.

ספדיה ופארה דיבה פהלווי, אשתו של השאה, שנות ה-70צילום: Safdie Architects

את הקיסרית פגש ספדיה כשנה לפני כן, בוועידת אדריכלים בינלאומית שהתקיימה בפרספוליס במלאות 3,000 שנים לאימפריה הפרסית. כבוגרת של בית הספר לאמנויות יפות בפאריס, היה לפארה דיבה פהלווי עניין מיוחד באדריכלות. מהפגישה הלבבית בין השניים צמחו שני פרויקטים ­ תכנון של בניין מסוג האביטאט (שבזכותו זכה ספדיה לפרסום בינלאומי) בטהרן ותכנונה של העיר החדשה בסנגל.

"באיראן היתה אווירה מלאת ביטחון באותן שנים, כאילו השאה מחזיר את פאר האימפריה הפרסית העתיקה", נזכר ספדיה בשיחה ממשרדו בקיימברידג'. "היתה אופוריה שזאת מדינה מודרנית שהולכת לכבוש את העתיד שלה. הרבה מהאדריכלים שבאו לוועידה דיברו על פרויקטים גדולים, על בנייני ענק ועל ערים חדשות. בחרנו את האתר, עשינו מחקר טופוגרפי, תיכננו הכל, כבר התחלנו לבנות כבישים ועשינו מונומנט לטקס הנחת אבן הפינה, ואז חומייני עלה לשלטון והכל התמוטט".

הקשר בינו לבין הקיסרית נמשך גם לאחר התמוטטותו של משטר השאה ויציאתה של פארה דיבה לגלות. הוא הזמין אותה לטקס חנוכת הגלריה הלאומית שתיכנן באוטווה, קנדה, אולם סידורי הביטחון הקפדניים שנדרשו לאבטחתה מנעו את השתתפותה.

זרה ידידותית

ספדיה הוא רק אחד משורה ארוכה של אדריכלים ומהנדסים ישראלים שעבדו באיראן בשנות ה‑60 וה‑70, לעתים בפרויקטים מסחריים ולעתים בפרויקטים ממשלתיים בולטים בפיקוח אישי של השאה. ממרחק של 35 שנים, בתקופה של מתיחות שיא וחילופי מהלומות ­ בינתיים רק דיפלומטיות ­ קשה לדמיין את היחסים החמים האלה. מחקר שעושה בימים אלה האדריכלית נטע פניגר מהפקולטה לאדריכלות ותכנון ערים בטכניון, לקראת תואר דוקטורט, חושף לראשונה את ההיקף האדיר של הפעילות האדריכלית של ישראל באיראן.

האדריכלים הישראלים לא היו היחידים שפעלו באיראן ובוודאי לא הבולטים ביותר, אולם התרומה שלהם התפרשה על פני מאות פרויקטים: מתכנון של מפעלים ומתקנים צבאיים, דרך פיתוח תשתיות ועד להקמת בנייני יוקרה במרכז טהרן ששימשו למגורי האליטה הפוליטית והצבאית.

המחקר של פניגר, שנעשה בהנחייתה של פרופ' רחל קלוש, החל כסקירה כללית של הפעילות הענפה של אדריכלים ישראלים ברחבי העולם בעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה. פניגר לא נולדה באיראן ומעולם לא עסקה בלימודי המזרח התיכון. לדבריה, ההחלטה להתמקד באיראן נבעה הן מהיקף הפעילות הישראלית שם ואיכותה והן מהתעניינות ביחסים הטעונים בין המדינות כיום. מקורם של החומרים שאספה בשנתיים האחרונות הוא באדריכלים ומהנדסים שעבדו באיראן, בתכתובות בין שגרירות ישראל בטהרן לבין משרד החוץ בירושלים ובגנזך המדינה. כותרת המחקר היא "מזרח תיכון חדש: אדריכלים ישראלים באיראן".

הילטון טהרן שנבנה על ידי סולל בונהצילום: Safdie Architects

"כשמדברים על גלובליזציה אדריכלית מדברים בדרך כלל על אדריכלים מערביים שתורמים מהניסיון והידע שלהם למדינות מתפתחות, אבל למען האמת הסיפור מורכב הרבה יותר", אומרת פניגר. "באפריקה למשל עבדו גם אדריכלים מיפאן ומסין וממזרח אירופה. זה לא רק שהמערב מייצא ידע למזרח, אלא שגם המזרח משפיע על המערב בצורות שונות. כשעוסקים בפעילות של ישראלים באיראן, יש שאלה מי הוא בעל הכוח ומי משפיע על מי".

בימי שלטונו של השאה מוחמד רזא משושלת פהלווי התפתחו בין איראן לישראל יחסים חמים והדוקים, גם אם לא רשמיים לחלוטין. השגרירויות שהוקמו בשתי המדינות הוצגו כנציגויות כלכליות והנציגים שלהן לא לקחו חלק בפעילות הסדירה של הסגל הדיפלומטי. בדיווחים התכופים על איראן בעיתונות הישראלית של התקופה היא כונתה לרוב "מדינה זרה".

עם זאת, מאחורי הקלעים התמונה היתה שונה לחלוטין. רוב ראשי ממשלת ישראל מאז ראשית שנות ה‑60 ביקרו באיראן, וכך גם שרי החוץ וראשי מערכת הביטחון. בד בבד הגיעו לכאן ראשי הצבא האיראני ושרים בכירים. בימי החרם הערבי המשיכה איראן למכור נפט לישראל, וחברות ישראליות רבות פתחו בטהרן משרדי אינטרסים וקיימו שם פעילות כלכלית ענפה. אל-על הפעילה טיסה יומית לאיראן ובטהרן התגבשה קהילה של כ‑500 משפחות ישראליות. בשיתוף השגרירות אף נפתח בית ספר ישראלי למהדרין שפעל בפיקוחו של משרד החינוך.

"הישראלים שהגיעו לשם התוודעו לרמת חיים שהם לא הכירו מעולם. הם חיו במובלעת ישראלית בטהרן בתנאים טובים ונוחים מאוד", אומר פרופ' חגי רם, היסטוריון מאוניברסיטת בן גוריון שחוקר את היחסים בין המדינות. "הם עשו חגיגות עם עמיתיהם האיראנים והיו חלק בלתי נפרד מחיי הלילה המתמערבים של העיר ­ מהאופרה, התיאטרון, הקונצרטים. הם נהנו ממשכורות גדולות ומאחוזים יפים שנגזרו מהעסקאות שהם עשו עם משטר השאה".

מרכז תרבות בבנדר עבאס בתכנון דן איתןצילום: משרד אלר/ארכ

בשונה מהפעילות הישראלית במדינות מתפתחות באפריקה ובאסיה, באיראן היתה רמת חיים שווה לזו שבישראל או גבוהה ממנה, בפרט למקורבים לשלטון השאה. "זאת היתה חוויה בשבילנו, אנחנו עזבנו את הקיבוץ ללימודים וחיינו בצנע, ופתאום כשנסענו לאיראן היינו עשירים", מספר האדריכל אילון מרומי, שהתגורר בטהרן במשך שלוש שנים. "המשכורות היו בסביבות 4,000 דולרים לחודש, גדולות פי כמה וכמה ממה שקיבלנו בארץ. גרנו בבתים גדולים והיו לנו עוזרות בית ומבשלות ומנקות. היתה פעילות חברתית מאוד אינטנסיבית של הקהילה לכל אורך השנה. החבורה שלנו מטהרן נפגשת יחד עד היום".

הבסיס ליחסים בין ישראל לאיראן היה שותפות אינטרסים והיקסמות תרבותית הדדית בין המדינות. ראש הממשלה דוד בן גוריון ניסה בשנות ה‑50 ליצור את "ברית הפריפריות" בין המדינות הלא-ערביות במזרח התיכון. יחד עם שרת החוץ גולדה מאיר הוא קידם מדיניות דיפלומטית מוצהרת שביקשה לפרוץ את הבידוד הגיאוגרפי והכלכלי של ישראל ולמצוא שותפות אסטרטגיות חדשות. כך החלו מהנדסים, יועצי תשתיות, מומחי חקלאות, אנשי צבא וביטחון, וגם אדריכלים ישראלים, לפעול באיראן, קפריסין, בורמה, תאילנד ומדינות אפריקה השחורה.

מן העבר השני היתה גם באיראן הערכה רבה לפועלה של ישראל. "לשאה היתה איזה הערצה, אפשר להגיד אפילו רומנטית משהו, בנוגע ליכולתה של מדינת ישראל ככזאת שמגלמת את דמותו של היהודי החדש", מוסיף פרופ' רם. "השאה העריך מאוד את המפעל הציוני בכל מה שקשור להיבטים של בניין אומה ומדינה. לכן הוא החליט לקדם את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ישראל. שתי המדינות ניסו להקים מובלעות לא-ערביות, עם פנים כלפי המערב, והיו קשורות בחבל טבורן למוסדות של הקפיטליזם העולמי. הן ישראל והן איראן ראו בעצמן שני פרויקטים ייחודיים במזרח התיכון, מעין וילה בג'ונגל".

לברית בין המדינות גם היתה משמעות פוליטית עולמית בימי המלחמה הקרה: שתיהן התנגדו נחרצות למדיניות הלאומנות הערבית שהוביל נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ולהשפעה הסובייטית במזרח התיכון. השאה גם סבר כי היחסים עם ישראלים יתרמו ליחס חיובי לארצו בקרב השדולה היהודית בארצות הברית.

בנות בחוג ציור

המחקר של פניגר מתמקד בשלושה פרויקטים של אדריכלים ישראלים באיראן: הסיוע לחבל קאזווין, תכנון הערים בנדר עבאס ובנדר בושהר למען חיל הים האיראני ותכנון מגדלי היוקרה "אסקן" במרכז טהרן. כל אחד מהפרויקטים מגלם מערכת שונה של שיתוף פעולה ישראלי-איראני וקנה מידה שונה. יחד ולחוד הם משקפים את המגוון ואת ההיקף של הפעילות הישראלית באיראן.

אחת השאלות המרכזיות שעולות מן המחקר היא איזו אדריכלות יצרו הישראלים באיראן. ישראלית, איראנית או אולי דווקא מודרנית ובינלאומית?

הפרויקט בחבל קאזווין הוא הפרק הראשון במעורבות האדריכלית הישראלית באיראן. בספטמבר 1962 פקדה את החבל רעידת אדמה עזה בעוצמה של 7.1 בסולם ריכטר והביאה למותם של יותר מ‑12 אלף בני אדם. בנוסף לכך נהרסו בניינים ותשתיות בהיקף עצום, ועשרות אלפי בני אדם נותרו ללא קורת גג.

מגדלי אסקן בצפון טהרן בתכנון משה בשן ועמירה גליליצילום: סם יבאנרו

ימים ספורים לאחר רעידת האדמה שיגרה ישראל צוות מומחים בניסיון להשתלב במאמצי השיקום של החבל, או אף לקחת פיקוד עליהם. האיראנים השתכנעו לערב את ישראל בשיקום בזכות הידע שלה בתחומי החקלאות וההתיישבות. הם הפקידו בידיה שלושה פרויקטים שונים בחבל: פרויקט לתכנון מערכות מים (שבוצע על ידי החברה הממשלתית אז, תה"ל), פרויקט למודרניזציה של החקלאות ופרויקט שיקום שכלל הקמה של כפר לדוגמה שבתיו עשויים מיחידות טרומיות של בטון. סולל בונה היתה החברה המבצעת של הפרויקטים.

התכנון של קאזווין התבסס על התכנון של חבל לכיש בשנות ה‑50, אלא שגודלו של קאזווין היה כמעט חצי ממדינת ישראל. השרטוטים של בתי הכפרים האיראניים החדשים מזכירים מושבי עובדים צנועים שנבנו בישראל באותה תקופה ­ סלון קטן, שני חדרי שינה ותו לא. "ביקשו מאחד האדריכלים הישראלים לתכנן חמאם באחד הכפרים, הוא לא ידע איך בדיוק לתכנן אז הוא הסתמך על תכנון שעשה פעם לביתן מקלחות בקיבוץ", מספרת פניגר.

בשונה מהפרויקטים המאוחרים יותר שפותחו על ידי חברות ישראליות באיראן, בחבל קאזווין פעלו גם מתנדבים ישראלים בעלי תחושת שליחות לאומית, שעסקו לצד עבודתם המקצועית גם בפעילות קהילתית בנוסח תנועות נוער. בכתבה בעיתון "דבר" מנובמבר 1967 נכתב בהרחבה על "גולת הכותרת" של הפעילות הישראלית באסיה, כפי שתיארוה מתנדבים בחבל. "אני עוסק במטע. תחת פיקוחי כעשרה כפריים... עכשיו רוצים להעביר אותי לכפר אחר כדי לנהל שטח ניסיוני של כרמים. קצת חבל, כיוון שהתחלתי בפעילות חברתית בכפר והולך מצוין", כותב עמוס, אחד המתנדבים, במכתב למשפחתו בארץ. "אני עורך להם שלוש פעמים בשבוע פעולה ומשחקים. כעת אנו, כלומר הילדים ואני, בונים מגרש כדורגל וכדורעף. כמו כן אני שר אתם ופתחתי להם חוג לציור... הצלחות דווקא יש: לחוג באות אפילו בנות וכאן זה לא כל כך מקובל".

הפרויקט בקאזווין סייע לחברות ישראליות להתבסס באיראן ולרקום קשרים עם קבלנים מקומיים ועם השלטונות. לקראת סוף שנות ה‑60 הצטרפו לפעילות באיראן גם החברות רסקו, שירותי הנדסה ואמ"י (אדריכלים, מהנדסים, יועצים ­ חברה-בת של סולל בונה) ועוד שורה ארוכה של חברות ומשרדים פרטיים.

פרויקט הביטאט בטהרן של משה ספדיהצילום: Safdie Architects

מדינת ישראל אמנם לא לקחה חלק פעיל בפרויקטים של החברות המסחריות, אבל עודדה ­ שלא לומר חייבה ­ את הישראלים להתייחס ברצינות רבה לעבודה עם האיראנים. כך, למשל, מופיעה בספר "הפרויקט הישראלי" (הוצאת מוזיאון תל אביב) חליפת מכתבים מ‑1962 בין חברת הנפט הלאומית האיראנית לבין המחלקה הכלכלית במשרד החוץ, בנוגע להצעה לתכנון שכונה בבאגאלאזאר על ידי האדריכל אריה שרון, מבכירי האדריכלים הישראלים בתקופה. האיראנים התעניינו כמה יעלו שירותיו של שרון וכמה זמן יידרש לו לביצוע הפרויקט. במכתב ששלח משרד החוץ לשרון נכתב: "ד"ר דוריאל (מנהל המחלקה, נ"ד) מטעים כי רצוי שהצעתך תהיה מושכת, שכן לביצוע העבודה על ידך נודעת חשיבות הן מבחינת ההישג והמוניטין האישי שלך והן מבחינת שמה של ישראל".

בד בבד עם התקדמות הפרויקט בקאזווין החלו הישראלים להשתתף גם בתכנון ובביצוע של פרויקטים מסחריים וציבוריים. חברת סולל בונה הקימה את מלון הילטון בטהרן. במקביל תיכננה אמ"י את מלון מריוט טהרן, והאדריכל זלמן עינב, שהיה איש מפתח בפיתוח האדריכלות המודרנית באתיופיה באותה תקופה, תיכנן פרבר חדש בצפון העיר; רסקו תיכננה מגדל תקשורת בטהרן, ובזכות הקשרים הצבאיים בין המדינות סייעו ישראלים גם לתכנן שורה של מפעלים לתעשייה הצבאית המקומית; חברת שירותי הנדסה חברה לקבלן איראני כדי להקים את "עיר האטום" סמוך לאיספהאן, שהיתה אמורה לשכן 100 אלף בני אדם ולהעניק את כל השירותים הנדרשים לעובדי הכור הגרעיני שם; ובשנות ה‑70 הוזמן המהנדס שמעיה בן אברהם לתכנן את הקונסטרוקציה המסובכת של ארמון הקיץ של השאה הפרסי לחוף הים הכספי, שבנייתו מעולם לא הושלמה.

חדר למשרת

עם זאת, הפרויקט הישראלי הגדול ביותר באיראן היה הקמת שתי ערים למען חיל הים בשנות ה‑70 ­ פרויקט שכל מערכת התכנון והייצור שלו היתה ישראלית.

האיראנים החליטו לחזק את פעילותו של חיל הים שלהם והקימו לשם כך שני בסיסים גדולים: הראשון בבנדר עבאס, בצמוד למצרי הורמוז, והשני בבנדר בושהר, שם פועל כיום כור גרעיני אזרחי בפיקוח רוסי.

הבנייה של הבסיסים הלכה והתקדמה, אבל אז הבינו ראשי הצי כי יש להקים לצדם שכונות מגורים שיאכלסו את משפחות המלחים ואנשי הלוגיסטיקה. קבלן איראני שהיה מקורב לשלטון השאה הציע לקבל עליו את הפרויקט ופנה לחברת רסקו כדי שתשתף פעולה עמו. משלחת איראנית באה לארץ, נפגשה עם כמה אדריכלים ולבסוף בחרה בדן איתן, שתיכנן כמה שנים לפני כן את הקריה למחקר גרעיני בדימונה (בשיתוף יצחק ישר).

איתן נזכר השבוע בביקור הראשון שלו באיראן. הוא מעיד כי העבודה ב"מדינה הזרה" היתה חוויה מרגשת ומרתקת בשבילו. הוא הגיע לטהרן בטיסת אל-על בשעות הלילה ולמחרת טס במטוס קל לראות את האתרים המיועדים לערים החדשות. הוא נפגש עם ראש אגף כוח אדם בצבא האיראני וניסה להבין ממנו מה הצרכים של חיל הים. "תיחקרתי אותו על דברים שבדרך כלל לא שואלים, כמה משחתות יש להם, כמה צוללות, כמה ספינות סער", מספר איתן. "הם דיברו על 800 יחידות דיור בבנדר עבאס ועוד 400 יחידות בבושהר וזה נראה לי מעט מדי. כשחזרתי לארץ נפגשתי עם מפקד חיל הים אברהם בוצר וניסיתי להבין ממנו מה היחס בין אנשי צבא לבין אנשי לוגיסטיקה. כשחישבתי והכפלתי את הכמויות הגעתי למספרים כאלה, שפתאום התברר לי שצריך גם גני ילדים ובתי ספר ושירותי רפואה וכל מיני דברים מסביב".

בתים פרטיים לקציני חיל הים האיראני בבנדר עבאסצילום: מוטי בלייר

כשחזר לאיראן לפגישת עדכון הוא כבר הציג פרוגרמה גדולה פי 10 ממה שחיל הים התכוון להקים. לאחר כמה חודשים התקבל האישור של השאה לפרויקט המחודש, ואיתן החל לתכנן את שתי הערים על פי לוח זמנים צפוף במיוחד. בתקופה הזאת גדל המשרד שלו במידה ניכרת והגיע כמעט ל‑100 עובדים, 70 מהם עסקו אך ורק בתכנון הפרויקט.

במטרה להתגבר על תנאי האקלים הקשים השוררים בבנדר עבאס תוכננה העיר בדגש אקלימי-סביבתי. בתי המגורים הפרטיים, שיועדו לקצינים הבכירים, נבנו לצד סמטאות צרות שחופו בקירוי קל. בתי המגורים בני ארבע הקומות הוצבו על גבי קומת עמודים שיצרה מעברים מוצלים לטובת הולכי הרגל, ואילו מגדלי המגורים במרכז העיר שהתנשאו לגובה של 15 קומות כל אחד היו מחוברים בגשרים מקורים למרכז המסחרי. גשר נוסף נועד לחבר בין המרכז המסחרי לבין מרכז התרבות החדש.

"הדבר היחיד שלא תיכננתי שם זה המסגד", מציין איתן. "אמרתי לאיראנים שזה מצריך לימוד מיוחד ולא היה לי זמן להיכנס לזה בלוח הזמנים שהעמידו לנו".

בתכנון הדירות בעיר היתה התייחסות רחבה לאופי של החברה האיראנית. כך, למשל, הדירות הקטנות ביותר היו בנות 120 מ"ר וכללו חדר מגורים למשרת. לילדים הוקצה חדר אחד בלבד, והשירותים לעולם לא הופנו לכיוון מכה.

שאלת הסגנון האדריכלי היתה אתגר מרכזי בתכנון. האיראנים דרשו אדריכלות מודרנית, נטולת כל הקשרים למסורות הבנייה המקומיות. זה היה מאפיין מרכזי בכל הפעילות של אדריכלים זרים באיראן: השאה ומשטרו ביקשו להשתמש באדריכלות כאמצעי לביטוי רצונם להתקרב אל המערב. משום כך נראית בנדר עבאס כמו כל עיר ישראלית טיפוסית שנבנתה באותה תקופה ­ דימונה, ערד, אשדוד ­ ולאו דווקא במובן החיובי של המלה.

כשמתבוננים כיום בתצלומי אוויר של בנדר עבאס ובנדר בושהר, באמצעות תוכנת "גוגל כדור הארץ", קל להבחין בתרומה של איתן לנוף האיראני. הערים של אז, שכבר נהפכו בינתיים לשכונות בתוך ערים גדולות יותר, בולטות בסדר המאפיין אותן, ונראה שגם אחרי שאיראן ניתקה את היחסים עם ישראל נמשכה הבנייה לפי התוכניות.

לפני כמה חודשים אף התברר לאיתן שהפרויקטים נכללים בתוכנית הלימודים של סטודנטים לארכיטקטורה באיראן. "סטודנט ישראלי שלומד לתואר שני בברצלונה סיפר לי שבכיתה שלו לומדים סטודנטים איראנים שמכירים את בנדר עבאס מהלימודים שלהם. זה חלק מהסילבוס של קורס תכנון עירוני בשנה שנייה", הוא מספר.

אילון מרומי, שעבד למען דן איתן, אומר כי האדריכלים הישראלים שעבדו באיראן לא ניסו לפתח שפה אדריכלית מקומית-מודרנית, אלא הטמיעו את הערכים הפונקציונליים והאסתטיים של המודרניזם הבינלאומי. "כשאני מסתכל במבט אחורה אני לא חושב שהקדשנו יותר מדי תשומת לב לנסות להבין לעומק את ההיסטוריה הפרסית ולנסות לפתח מזה משהו חדש, יותר הבאנו את מה שהכרנו בישראל", הוא אומר. "אולי הדבר היחיד שהיה צריך יותר ללמוד ולעבד היה התרבות שלהם בתחום של פיתוח נוף".

למדינת ישראל היה עניין מיוחד בהצלחת הפרויקטים שתוכננו לחיל הים האיראני, כחלק משיתוף הפעולה האסטרטגי עם משטר השאה. לאחר מלחמת יום הכיפורים אף פעל השגריר הישראלי בטהרן, אורי לוברני, לשחרר משירות מילואים קבוצה של מהנדסים ואדריכלים שעבדו בפרויקט הצי, כדי למנוע פיגור בעבודה.

וכשהחברות הישראליות בפרויקט נקלעו לסכסוך עסקי, הזדרז שר החוץ יגאל אלון להתערב. במכתב ששלח במאי 1975 לאריה דולצ'ין, חבר הנהלת הסוכנות היהודית (הבעלים של רסקו), הוא דרש לפתור את המחלוקת בהקדם. "זה הינו מקרה יוצא דופן מאוד ומדובר לא רק בפעולתה הסדירה של חברה גדולה וידועה, אלא בשמה של מדינת ישראל ויחסיה עם איראן וכל המשתמע מכך", כתב אלון.

במקביל לפעילות בפריפריה האיראנית התגבשה בטהרן קהילה ישראלית שנהנתה מהחיים העירוניים השוקקים. לצד ההרפתקה התרבותית, המשיכה של אדריכלים ומהנדסים ישראלים לאיראן נבעה מקנה המידה הדימיוני של הפרויקטים. מרומי למשל תיכנן בין השאר שכונה של שבעה מגדלי יוקרה בגובה של 40 קומות כל אחד. איתן קיבל יום אחד פנייה מרשת מלונות אמריקאית שביקשה להקים שישה מלונות באיראן בבת אחת והיתה זקוקה למתכנן מהיר ומנוסה.

הפרויקט הפרטי הידוע ביותר שתוכנן על ידי ישראלים בטהרן הוא "מגדלי אסקן", השוכנים בשדרות מירדמד בצפון העשיר של העיר. שלישיית המגדלים היא מהסמלים המזוהים ביותר עם העיר ומופיעים באלפי תצלומים ברשת.

במבט ראשון הם נראים כמו הכלאה בין מרכז שוסטר ברמת אביב ג' לבין קניון גן העיר במרכז תל אביב. הדימיון לא מסתכם באסתטיקה. המגדלים, שתוכננו בידי משה בשן ואמירה גלילי מחברת אמ"י, היו מפוארים בכל קנה מידה ומשכו אליהם את האליטה השלטונית האיראנית.

כמו ביתר הפרויקטים, גם כאן חב™רה סולל בונה לשותף איראני שהיה בעל קשרים בצמרת המשטר. מתחת למגדלים הוקם מרכז מסחרי מקורה שהיה אחד הראשונים מסוגו בטהרן. הבניינים עצמם התנשאו לגובה של 32 קומות כל אחד וכללו דירות ענק של מאות מטרים מרובעים.

פרה חולבת

היחסים החמים בין איראן לבין ישראל החלו להתערער בסוף שנות ה‑70. עם התמוטטותו של משטר השאה ויציאתו לגלות הידרדרו מיד יחסי המדינות. המשטר האיסלאמי החדש בראשות האייתוללה חומייני דחה מכל וכל את הקשרים עם ישראל ובתוך זמן קצר התפנתה כל הקהילה הישראלית שהתגוררה שם במשך יותר מ‑20 שנים.

לדעתו של פרופ' רם, המורשת שהותירו אחריהם הישראלים אחראית במידה רבה גם ליחס של האיראנים כלפי ישראל כיום. "מצד אחד ישנו טוב לבה של ישראל שמתפנה לעזור למדינה מתפתחת במאמצי השיקום של חבל שנפגע ברעידת אדמה. מצד שני, הישראלים שהיו שם, חלקם אנשים מפורסמים מאוד ועשירים מאוד, לקחו חלק באורגיה העצומה של הפיתוח שהשאה איפשר להם. הם עשו לביתם בכל מיני עסקאות אפורות וביזנס מושחת. כשישראלים מגלגלים עיניים ולא מבינים למה לא אוהבים אותנו שם, זה לא בגלל האיסלאם אלא מפני שהאיראנים זוכרים מה עשינו שם.

"בפעילות של אדריכלים ישראלים אפשר לראות חלק מאותה גישה שרואה באיראן פרה חולבת", ממשיך רם. "כלומר, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שבה אפשר לעשות המון כסף. אתה רואה את זה גם בספרי זיכרונות של ישראלים שעבדו שם. מה שמשותף לכולם הוא קודם כל צער גדול על סגירת השערים. יש אזכורים על 'איראן שאבדה במהפכה', כאילו איראן היתה שייכת פעם לישראל. יש התרפקות על איראן המלוכנית, שבה ישראל היתה שחקן מרכזי ולנציגיה היתה השפעה על השאה".

ספדיה, איתן ומרומי מצדם מדברים בגעגוע גדול על הפרויקטים שהותירו באיראן ועל אלה שעוד נותרו על שולחן השרטוט. "על התכנון של העיר בסנגל עבדתי שלוש-ארבע שנים", אומר ספדיה, "מן הסתם הייתי שמח מאד אם היא היתה מושלמת על פי התוכנית". איתן מעולם לא הספיק לראות את בנדר עבאס ובנדר בושהר מאוכלסות, הוא מסתפק בתמונות שהוא מוצא ברשת ובשרטוטים שנותרו במשרדו. מרומי עוד המשיך לנסוע לאיראן בחודשים האחרונים שלפני המהפכה האיסלאמית, "עד שהיו טנקים בצמתים", כלשונו. "בשלב מסוים אתה מתנתק רגשית מהבניינים שאתה מתכנן, אף על פי שאני מלא סקרנות לדעת מה קרה להם".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ