בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האדריכלית אודיל דק רואה שחור, אבל אופטימית

היא נחשבה לאאוטסיידרית, אך כיום לא ניתן להתעלם מהבניינים שהיא מתכננת. אודיל דק מספרת למה הכל בחייה צבוע בשחור ואיך שכנעה את עיריית פאריס לתכנן מסעדה בבניין האופרה הישן

8תגובות

הציפורניים שחורות. השמלה שחורה. את כפות הידיים מעטרות טבעות שחורות - משובצות באבני חן וכסף - ומסביב לעינים מצוירים שני עיגולים באיפור שחור כבד. השיער שחור אף הוא - צבוע בגוון פחמי אפל. אבל כשאודיל דק פותחת את הפה ומתחילה לדבר על ארכיטקטורה, האווירה הגותית שאופפת אותה מתפוגגת.

דק, בת 57, היא מהאדריכלים הבולטים בצרפת. בתיק העבודות שלה אפשר למצוא בין השאר אגף חדש במוזיאון לאמנות עכשווית ברומא, תכנון של מסעדה עדכנית בתוך הבניין ההיסטורי של אופרה גרנייה בפאריס ושורה של פרויקטים בסין ובצפון אפריקה. שלא במפתיע, ברבים מהם יש לצבע השחור נוכחות מרשימה. מתברר שאצל דק שחור הוא תמיד השחור החדש. אפילו כמה מהעובדים במשרד אימצו אותו כקוד לבוש.

הראיון עמה התקיים במשרדה הפאריסאי הממוקם בבניין טיפוסי מהמאה ה-19 בקצה רובע המארה. אחרי שהשער נפתח נכנסים לחצר פנימית מטופחת ומשם נכנסים ללובי נוסף. מדרגות העץ החורקות שמובילות לקומה העליונה ידעו ימים טובים יותר והטיפוס למעלה מזכיר קצת חוויה של רכבת הרים. המשרד נראה בדיוק כמו שאפשר לדמיין אטלייה פאריסאי: חלל גדול, מלא בערימות של מודלים ושרטוטים, שמעליו נישא גג משולש המוחזק בקורות עץ עתיקות.

אי-אף-פי

בשונה מרוב האדריכלים הצרפתים עיקר עבודתה של דק אינו בצרפת. מיומה הראשון היא נחשבה לאאוטסיידרית ואת הפרויקטים הראשונים שלה היא נאלצה לממש בחו"ל. "תמיד קשה לקבל הכרה במדינה שלך כי אתה אף פעם לא נחשב לנביא במקום שממנו הגעת", היא אומרת. "חוץ מזה לאנשים היה קשה בהתחלה עם המראה שלי ואני גם אשה, שזה לא קל - כלומר גם היום זה לא קל אבל פעם זה היה הרבה יותר קשה. מכל הסיבות האלה חשבתי ממש מהתחלת הדרך שהצ'אנס שלי יגיע ממקום אחר. כשאני עובדת במדינות אחרות אני לא מחויבת לאף אחד מלבד הלקוח ולכן אני חופשייה יותר".

אולי זה פשוט עניין של שוביניזם?

"אני לא חושבת שצרפת שובניסטית במיוחד. באופן מסורתי אדריכלות היתה מקצוע של גברים. אל הנשים התייחסו כאל שותפות ולא כאל מובילות דרך. איכשהו אנשים חושבים שזה יותר ‘מסובך' לתת פרויקט לאשה. אבל עכשיו אנשים מכירים אותי וזה נעשה פשוט יותר". היא אינה נאמנה, לדבריה, לאידיאולוגיה או תפישה מסוימת בתהליך העיצוב. אצלה זה הכל עניין של אינטואיציה, "לא נשית!" - היא מדגישה.

מבחינה מסוימת הבניינים שהיא מתכננת הם מעין הרחבה של האישיות שלה. בכולם יש כתב יד ברור: שימוש נרחב בשחור ובאדום ובצורות גיאומטריות קיפודיות ששולחות קוצים לכל עבר, וכמה מהם אף מזכירים זה את זה באופן שלפעמים מעט מטריד. כך או כך היא מצליחה ליצור דרמה חללית משובחת בשדה שבו האדריכלים (והבניינים שלהם) מתחרים על תשומת לב. אם מתעלמים מקנה המידה אפשר לבחון את הבניינים שלה כמעין סדרה של מיצבים אמנותיים. "אומרים לי את זה הרבה, אבל אמנים מוגבלים במה שהם מגיבים אליו. לדעתי אדריכלות מתגבשת סביב פונקציה, סביב שאלה חברתית".

אולי זה הצעד הנשי בעשייה שלך. אולי פשוט יש לך רגישות מסוימת שאין לעמיתייך הגברים. "תיזהר ממה שאתה כותב!", היא צוחקת. "כשרציתי ללמוד אדריכלות ההורים שלי הזמינו אדריכל שידבר אתי. הוא אמר לי ‘את אשה, אה, אז את תוכלי לעשות בניינים פרקטיים. יהיה לך קל לתכנן את המטבח ואת השירותים'. לא אהבתי את מה שהוא אמר לי. אדריכלות זו לא שאלה של מגדר אלא של אישיות".

הלקוחות חששו

למרות עשייה פוריה בת שני עשורים, אודיל דק (Odile Decq) פרצה לתודעת הקהל הרחב רק בראשית המילניום, לאחר שזכתה בתחרות לתכנון אגף חדש למוזיאון לאמנות עכשווית ברומא (MACRO). הבניין ההיסטורי של המוזיאון, ששימש בעבר כמבשלת בירה, נהיה צר מלהכיל את האוסף ודק התבקשה לעצב חלל שלא רק יאכלס גלריות חדשות אלא יתקע יתד על מפת האדריכלות העולמית. אחרי עשור של תכנון נחנך המוזיאון ב-2010, במקביל למוזיאון MAXXI לאמנות שתיכננה ברומא זאהה חדיד.

דק נקטה גישה מקורית לתכנון האגף החדש. במקום ליצור סדרה נייטרלית של קופסאות תצוגה לבנות שאהובות על אוצרים ואמנים כאחד, היא בחרה להפוך את החלל המרכזי של המוזיאון לסוג של פסל בזכות עצמו. במרכזו ניצבת קופסה אדומה עם קצוות קטומים שמשמשת כאולם כנסים. בשאר החלל, שקירותיו צבועים בשחור, נמתחים גשרי מתכת, שחורים גם הם, שמחברים בין הבניין הישן לבין פונקציות שונות. מערכת היחסים בין ההיסטורי לבין העכשווי נפתרת דרך קונפליקט ולא בניסיון להידמות זה לזה.

באדיבות ODBC

המוזיאון היה הבניין השחור הראשון שלה. "השחור ליווה אותי הרבה שנים לפני כן אבל מעולם לא העזתי להכניס אותו לבניינים. הלקוחות אפילו היו שואלים אותי לפעמים, בחשש, אם אני הולכת לצבוע את הבניינים שלהם בשחור", היא צוחקת. "באחד הסיורים המקדימים במוזיאון, עוד בתקופת הבנייה, שאל אותי עיתונאי למה אני לא צובעת הכל בשחור. אמרתי לו - חשבתי על בטון, חשבתי על אפור, אבל האמת שגם שחור יכול להיות צבע נהדר שהאמנים יוכלו להגיב אליו. ניסינו לצבוע קיר אחד, ואז עוד קיר, ובסוף עשינו את הכל בשחור. הלקוחות היו מאוד מרוצים".

המראה הלא שגרתי של דק עצמה גורר תגובות שונות מאנשים שונים. בסין אנשים עוצרים אותה ברחוב ומבקשים ממנה להצטלם עמם. באירופה אנשים מגדירים אותה כגותית, כפאנקיסטית או כמכשפה אפלה. כיצד האדריכלות שהיא עושה מתקשרת למראה שלה? "אני חושבת שאדריכלות היא תמיד ביטוי של מי שאנחנו. מצד שני זה משהו שאתה יכול להעיד עלי, זה לא משהו שאני יכולה להגיד על עצמי".

תמיד אהבת שחור?

"כן. מגיל צעיר מאוד".

מדוע את חושבת שאדריכלים אוהבים ללבוש שחור?

"לא כל האדריכלים לובשים שחור. בצרפת זה נפוץ, במדינות אחרות פחות. אני חושבת שהייתי הראשונה, הרבה לפני ז'אן נובל. כשהייתי סטודנטית כבר הייתי שחורה. אין לי הסבר למה דווקא שחור. אני מניחה שאני אוהבת את הצבע, וגם - אם אתה חי במקום שבו הכל מסביב בהיר כמו פאריס אז עדיף ללבוש שחור. שחור הוא יותר פשוט מבחינה אופנתית. כשאני קמה בבוקר אני לא צריכה להתבלט בין צבעים אלא בין גזרות. אני מאוד טוטאלית עם שחור. אני אדם שחור. זה חלק מהזהות שלי".

אז זה אומר שאת לא אופטימית?

"אני די אופטימית. אבל יש הרבה דברים שמפחידים אותי. למשל האידיאולוגיה, או המחסור באידיאולוגיה של אנשים צעירים. הדור הצעיר בצרפת, בני 18 עד 24, הולך לכיוון של הימין הקיצוני. כבר לפני שנתיים התחלתי להגיד לכולם שזה מדאיג אותי שהצעירים לא לוקחים אחריות על גורל המדינה שלהם. לפני כמה דיברתי בהרצאה לפני 300 סטודנטים ואמרתי להם שאם הם לא יקחו אחריות, אם הם לא יהיו מעורבים, אם הם לא יגידו משהו על העתיד - אני לא רוצה למות בשבילם".

באדיבות ODBC

האם הם התווכחו אתך?

"לא, הם מחאו לי כפיים. אני חושבת שצרפת צריכה להיות מדינת שמאירה פנים לזרים. מדינה של זכויות האדם והאזרח. מדינה שיש בה רב תרבותיות. אבל עכשיו רוצים לדחוק את הזרים החוצה".

דק למדה אדריכלות בבית הספר לה וילט בפאריס בשנות ה-70 ולאחר מכן קיבלה הסמכה כמתכננת ערים. באמצע שנות ה-80 היא הקימה סטודיו עצמאי עם בעלה המנוח, בנואה קורנט, והחלה לעבוד על פרויקטים של אדריכלות ותכנון עירוני.

בני הזוג נהפכו בתוך זמן קצר לדמויות מוכרות בעולם האדריכלות הפאריסאי - הן בזכות הישגיהם המקצועיים והן בזכות הופעתם. ב-1996 נבחרו השניים לאצור את התערוכה בביתן הצרפתי בביאנלה לאדריכלות בוונציה. הם זכו יחד בפרס אריה הזהב, העיטור הגבוה ביותר של הביאנלה, ובאותה שנה ראה אור בהוצאת פיידון ספר מונוגרפי על עבודותיהם. הבניין הידוע ביותר שתיכננו בני הזוג הוא מטה של בנק בעיר רן שמאופיין בקירות זכוכית שחורים. במקביל נהפכו דק וקורנט לחלק מהסצינה הגותית בפאריס ובלונדון. דק מעולם לא זנחה את הפן הזה של חייה. היא ממשיכה ללבוש שחור ולהתאפר בכבדות ובזמן שהיא משרטטת במשרד היא מאזינה למוסיקה של להקת הרוק הבריטית "סיסטרס אוף מרסי".

הדמיה: ODBC

ב-1998 נפצעו בני הזוג בתאונת דרכים קשה. קורנט מת ודק עברה שיקום ממושך. היא בחרה להשאיר את שמו של בעלה בשם המשרד ("הוא נקרא כך מהיום הראשון, לא מצאתי סיבה לשנות") והמשיכה בדרך עצמאית כאדריכלית, מעצבת ואמנית. היא מעידה כי הזרעים לרעיונות המובילים של עבודתה נטמנו בזמן שבעלה היה עוד בחיים.

נוסף לפעילות המקצועית במשרדה הפרטי היא עומדת כיום בראש האקול ספסייאל, בית הספר הפרטי היחיד לארכיטקטורה בצרפת שהוא מעין אח חורג ונועז לשאר בתי הספר. בישראל היא ביקרה פעם אחת, כשהרצתה בפסטיבל "אשה" בחולון. ברשות הפלסטינית היא ביקרה כמה פעמים כיועצת לעיריית רמאללה בנושאי תכנון. הפרויקט הגדול ביותר שמונח בימים אלה על שולחנה הוא סניף של מוזיאון FRAC בבריטני שבצרפת: בניין מרשים שמחופה במעטפת של אלומיניום בצבע שחור עם חללי פנים דרמטיים שנוצרים משילוב של תאורה טבעית ומאסות בצבע אדום בוהק.

המוזיאון ברומא היה כאמור הפרויקט הראשון שלה שקיבל תשומת לב ציבורית. זמן קצר לאחר מכן פנה אליה הבעלים של המסעדה בבניין האופרה גרנייה של פאריס. בניין האופרה, שניצב בכיכר גדולה מצפון למוזיאון הלובר, הוא קודש הקודשים של המורשת הארכיטקטונית בצרפת. הוא נבנה בין 1861 ל-1875 ותוכנן בידי האדריכל שארל גרנייה (שגם מונצח בשמו הרשמי של הבניין). המסדרונות והמרתפים של הבניין שימשו השראה לרומן "פאנטום האופרה" מאת גאסטון לרו.

במקום הכרכרות

התוכניות להקמת מסעדה עלו כבר בימיה הראשונים של האופרה בסוף המאה ה-19. אבל רק כעבור מאה שנים הושכר שטח ייעודי לכך באגף המזרחי של הבניין, היכן שהכרכרות נהגו לחנות בעבר. הבריף העיצובי שדק קיבלה היה כמעט בלתי אפשרי. בשל חוקי השימור המחמירים נאסר עליה לגעת בקירות או בתקרה של הבניין ולכן היא החליטה לתכנן את המסעדה כמעין קופסה בתוך קופסה. היא הציבה קירות מסך גדולים מאחורי העמודים המונומנטליים של החזית ואת הקונסטרוקציה של הזכוכית ושל שאר חלקי המסעדה ביססה אך ורק על הרצפה הקיימת.

בדומה לפתרון שמצאה במוזיאון ברומא, גם כאן זהו פתרון של קונפליקט. אף שאפשר לטעון גם שביחס לערבוב המשוגע של הסגנונות והחומרים בבניין ההיסטורי - שכולל בארוק צרפתי, בארוק איטלקי, שיש ורוד, אוניקס ואבן גרניט - התוספת של דק צנועה דווקא. במסעדה שולט הצבע האדום שנוכח ברבות מעבודותיה של האדריכלית הצרפתייה. הוא מופיע ברצפות ובכורסאות, מלווה בקווים חושניים ומשתפלים. "כשניגשתי לפרויקט הזה לא נרתעתי מהחשיבות של הבניין ההיסטורי, לא אמרתי לעצמי - וואו, זאת אופרה גרנייה, איזה שיק. הרי מי היה גרנייה? הוא היה אדריכל מעורר מחלוקת בזמנו והאדריכלים האחרים שנאו אותו. הוא היה צעיר ומוכשר ותיכנן בסגנון בארוקי בזמן שכולם תיכננו ניאו-קלאסיקה. אז חשבתי שזה גם קצת מתאים לי כי גם אני אאוטסיידרית. לכן הרגשתי נוח מאוד עם האדריכלות ועם כך שהתערבתי בה".

רולנד הלבה

אחרי דיונים ממושכים עם פקידי השימור של עיריית פאריס הפרויקט קיבל אור ירוק. דק הצליחה לשכנע אותם כי בעתיד יהיה אפשר לפרק את המסעדה בלי לפגוע בבניין ההיסטורי. "אף שאני חושבת שבסוף גם המסעדה תיהפך למונומנט בזכות עצמה", היא מוסיפה. כיום מוצגת המסעדה כפרויקט לדוגמה להתערבות מודרנית בבניינים היסטוריים בצרפת. דק מתכננת בימים אלה אגף נוסף למסעדה שיתפרש על פני המרפסת הצמודה.

בהרבה בניינים שלך יש תחושה חושנית, אפילו סקסית. זה משהו שאת מתכננת במודע?

"הרבה אנשים אומרים לי את זה. אבל אני חושבת שמי שמגיב ככה מכוון לשם בעצמו. זה שיקוף של תחושה של מישהו. כנראה אני מעוררת את זה אצל אנשים".

אילו תגובות קיבלת על המסעדה?

"התגובות היו נהדרות, חוץ מכמה אנשים מאוד שמרניים שחושבים ששום דבר לא יכול להשתנות באופרה ובמסורת שלה".

הפרויקט הוליד גם חברות בינה לבין שף המסעדה, כריסטוף אריבר. יחד הם שיתפו פעולה ביצירה של ארוחה שמבוססת כולה על מנות בצבע שחור. הארוחה צולמה למגזין קולינרי צרפתי ואף הוגשה במסעדה.

זה היה גם טעים?

"על זה אפשר אולי להתווכח", היא אומרת בחיוך, "היה שם אורז שחור, סוכר ומלח שחור. שוקולד מריר וקפה שחור. אתה רואה, אם אתה רוצה יכולים להיות לך חיים שחורים לחלוטין".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו