כוכב העיצוב הבריטי חולם לתכנן בית חולים

אוטובוס דו-קומתי, ביתן בתערוכת "אקספו" והלפיד האולימפי הם חלק מהפרויקטים שהפכו את תומס התרוויק לכוכב. כעת הוא מציג תערוכה חדשה במוזיאון ויקטוריה ואלברט

נועם דביר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים10
נועם דביר

העיתונים בבריטניה נכנסו בימים האחרונים לסחרור לא שגרתי של מחמאות וסופרלטיבים סביב התערוכה החדשה של המעצב תומס התרוויק, שנפתחה בסוף השבוע במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. התרוויק, בן 42, נהפך לכוכב של עולם העיצוב הבריטי.

ה"אינדיפנדט" כינה אותו בשבוע שעבר "המאסטר של העיצוב", בעוד מבקרי ה"גרדיאן", שנוטים לשמור על חזות מאופקת, תיארו אותו כ"דה וינצ'י של זמננו". זה בנוסף למאות מגזינים ובלוגרים ברחבי העולם, שמתייחסים לתערוכה של התרוויק כאחד האירועים המרעישים ביותר בעולם העיצוב השנה.

כיצד הצליח התרוויק למשוך אליו תשומת לב כה רבה? התשובה טמונה אולי בכך שאינו רק מעצב מוצר. למעשה הוא אדריכל, אמן, מתכנן ערים, מהנדס וגם מרואיין סימפטי וקולח שמצליח לכבוש בקלות את לב העיתונאים. התרוויק ניחן בטווח כישרונות שמאפשר לו (ול‑80 העובדים במשרדו) לשרטט באותה מידה של יצירתיות שכונת גורדי שחקים במלזיה, מודל חדש של אוטובוס דו-קומתי המיועד לרחובות לונדון או כרטיס ברכה לחג המולד.

"קתדרלת הזרעים", הביתן הבריטי בתערוכת "אקספו 2010"צילום: גטי אימג'ס

בסטודיו הלונדוני שלו, שממוקם בסמוך לתחנת קינגס קרוס, מעוצב בימים אלה אחד הפרויקטים הסודיים ביותר בממלכה ­ הלפיד האולימפי שיהיה דלוק לכל אורך המשחקים בקיץ.

"זה הדבר הכי סודי שעבדנו עליו אי פעם, מכיוון שהוועדה האולימפית דורשת ששום דבר לא ידלוף החוצה", אומר התרוויק בראיון טלפוני. "אנחנו מחויבים לגרוס כל שרטוט ולהחביא את המודלים. אין הרבה סודות באולימפיאדה בלונדון, אבל זה אחד מהם". לדבריו, הלפיד האולימפי יהיה המוצג ה"מרגש ביותר" בתערוכה. "השארנו שם מקום מיוחד בשבילו. הוא יגיע למוזיאון רק לאחר תום המשחקים", הוא מוסיף.

הנוף הכי יפה

לונדון היא זירת פעילות מרכזית בעבור התרוויק. כמי שגדל והתחנך בה וכיום גם מגדל בה את ילדיו, הוא פיתח עירנות גדולה במיוחד כלפי הסביבה העירונית. לפני כחמש שנים התבקש לעצב מחדש את אחד מסמליה של העיר ­ אוטובוס הקומתיים האדום. האוטובוס המקורי (Routemaster) פותח בין 1947 ל‑1956, וכלל מעין במה מונמכת שאיפשרה לנוסעים לקפוץ החוצה אם האוטובוס נתקע בפקקים.

בסוף שנות ה‑60 שודרג העיצוב של האוטובוס והבמה הוסרה מטעמי בטיחות. מאז לא השתנה. ראש העיר לונדון ­ בוריס ג'ונסון, שידוע במעורבתו בנושאי עיצוב ואדריכלות בעיר ­ הודיע בקמפיין הבחירות שלו כי אם ייבחר, יורה על עיצוב מחודש של האוטובוסים האדומים והשבתם לפעילות מלאה ברחובות העיר.

התדריך העיצובי היה מאתגר למדי. ג'ונסון דרש כי המודל החדש יהיה נגיש לנכים ולהורים עם עגלות תינוק, ועליו לצמצם את צריכת האנרגיה שלו ב‑40% בהשוואה לדגמים הקודמים. "לרוטמאסטר היו כמה בעיות. הוא הפך למזהם ובכל פעם ניסו להתאים אותו מחדש לתקנות הסביבתיות מבלי לחשוב על העיצוב שלו", מסביר התרוויק. "תאורת הפנים היתה מנורות פלאורסנט, שמתקינים היום בחוות חזירים.

התרוויק. "מוטרד ממעצבים ואדריכלים שחוזרים על עצמם בכל מקום בעולם"צילום: גטי אימג'ס

"הרגשנו שתפקידינו להמציא מחדש את התדמית של האוטובוסים האדומים ולגרום לציבור לחזור ולהשתמש בהם. לא משנה כמה כסף יש לך ובאיזה אזור של לונדון אתה מתגורר ­ הנוף הכי יפה של העיר ניבט מהשורה הראשונה במפלס העליון של האוטובוס. שום פרארי לא יכולה להשתוות לכך".

בעיצוב המחודש של הרוטמאסטר הושם דגש על סימביוזה בין המערכות הטכניות לבין העיצוב הכללי. כלפי חוץ מפגין האוטובוס חזות מעודכנת ומלוטשת כמו כלי רכב עתידני. גרם המדרגות עבר לחלק האחורי, כדי לאפשר לנוסעים עלייה וירידה נוחה יותר. התאורה הפנימית כוללת נורות לד חסכוניות, ומערכת בקרת אקלים מתקדמת מבטיחה נסיעה נעימה בימים קרים וחמים כאחד.

בשונה מהעבר, האוטובוס פועל על מנוע חשמל עם גיבוי של מנוע דיזל. מערכת אודיו-ויזואלית כורזת על התחנה הקרובה ומתואמת עם מרכז בקרת התחבורה של לונדון. מעבר לכך, האוטובוס מיוצר במפעל בצפון אירלנד ולא בסין כבעבר. זהו מוצר בריטי מובהק, מהעיצוב ועד הייצור. "בבריטניה יש מעצבים נהדרים", אומר התרוויק, "גם אם הם לא בהכרח בריטים אלא ממוצא ישראלי, כמו רון ארד. חבל רק שהמעצבים לא נוכחים יותר בחיי היום-יום של הציבור".

הרוטמאסטר בעיצוב התרוויק. גרם המדרגות עבר לחלק האחורי כדי לאפשר לנוסעים עלייה וירידה נוחה יותרצילום: אייון באן

האוטובוס החדש מכונה לעתים קרובות בחיוך "בוריסבאס" או "בוריסמאסטר", על שמו של ראש העיר בוריס ג'ונסון. האם התרוויק מרגיש שגם שמו היה צריך להתנוסס על האוטובוס? "לא ולא", הוא משיב. "אין לי עניין לשים את שמי ברחבי העולם וליצור סגנון שמזוהה אתי. חשוב לי לעשות פרויקטים עם משמעות למקום שבו הם נמצאים. אני מוטרד ממעצבים ואדריכלים שחוזרים על עצמם בכל מקום בעולם. לעתים המותג של האדריכל חזק יותר מהעיר שמזמינה אותו לפעול בה".

אנחנו במקום אני

התרוויק מספר כי ילדותו בלונדון היתה משמעותית במיוחד להתגבשות אישיותו העיצובית. הוא היה מוקף באנשים ש"היו מחויבים מאוד לתחומי עניין שפיתחו לעצמם", כלשונו, ועודדו אותו לפתח תיאבון להשכלה מכל סוג ותאווה לעבודה קשה ולחריצות. סבו, מילס טומלין, היה סופר ומוסיקאי שכתב שירים פציפיסטיים על גלויות ושיגר אותם ככרטיסי ברכה לחג המולד.

סבתו, אליזבת טומלין, היתה יהודייה-גרמניה שהגיעה ללונדון אחרי שברחה מהנאצים. היא עבדה בין השאר עם האדריכל הנודע ארנו גולדפינגר לפני שנשכרה להקים את מחלקת עיצוב הטקסטיל ברשת מרקס אנד ספנסר (מוזיאון ויקטורה ואלברט רכש לאחרונה כמה עבודות שלה לאוסף).

אמו סטפני הייתה צייר, תכשיטנית ועסקה בסחר חרוזים. התרוויק היה נוהג ללוות אותה לתערוכות סיטונאיות של פנאי ואומנות ושם נחשף לעולמם המופלא של נפחי זכוכית וחרשי מתכת. אביו יו היה פסנתרן, מתאגרף וממציא. יותר מאוחר התמחה במה שאפשר לכנות כיום אימון אישי. הוא מילא תפקיד חשוב בהתפתחות הסטודיו של בנו וממשיך ללוות אותו גם כיום.

הסביבה האנושית המאתגרת גרמה להתרוויק להתנסות בעיצוב ובאמנות מגיל צעיר. הוא היה נוהג לפרק מכשירים מכניים כגון מצלמות ומכונות כתיבה, כדי לחקור כיצד הם נראים מבפנים. אחרי שסיים את בית הספר התיכון, השלים תואר ראשון בעיצוב תלת ממדי במכון הפוליטכני של מנצ'סטר ולאחר מכן תואר שני ברויאל קולג' בלונדון.

לאורך כל הלימודים הוא ניסה לאתגר את תוכנית הלימודים לאדריכלות. הוא התעקש להגשים חלק מהתוכניות שלו (כולל ביתן עץ בגודל מלא על הדשא של הקמפוס במנצ'סטר), והתעסק באובססיביות בחומרים ובתהליכי ייצור.

לדבריו, אדריכלים היו פעם מאסטרים של בנייה ושלטו בכל חלקי התהליך, אבל "היום הם לא יודעים אפילו איך לייצר חזית קצת לא שגרתית". משום כך, כשהקים את הסטודיו העצמאי שלו ב‑1994, הוא ניסה לקבץ סביבו צוות רב-תחומי של מעצבים, אדריכלים, מהנדסים, פסלים ואמנים. זה גם השלב שבו התחיל להתייחס לעבודתו במלה "אנחנו" במקום "אני". 

"זה נדיר שאני מגיע לסטודיו עם רעיון ברור לפרויקט ומעביר אותו לעמיתים שלי", הוא אומר. "במקום זאת אנחנו עובדים בצוות ועורכים דיונים, מחקרים, התנסויות ואנליזה לכל פרק בתהליך התכנון. אם לקוח פוטנציאלי מבקש מאתנו 'סקיצה', אני נאלץ להסביר לו שאנחנו לא עובדים ככה. אנחנו צריכים לקבל קודם את התמונה המלאה. התקציב, למשל, חשוב מאוד, כי אז אנחנו יודעים כיצד לחלק את המשאבים".

כך היה עם הביתן הבריטי בתערוכת "אקספו 2010" בשנחאי. הממשלה העניקה להתרוויק תקציב קטן ב‑50% מזה שניתן למדינות בגודלה וחשיבותה של בריטניה. ההחלטה האסטרטגית שהתקבלה בסטודיו היתה למקד את המשאבים בפיסה קטנה מהאתר המיועד, במקום להתפרש ולנסות לעצב את כולו באותה מידה.

"קתדרלת הזרעים", הביתן הבריטי בתערוכת "אקספו 2010"צילום: אייון באן

"אחד הדברים הראשונים שהרגשנו הוא שאסור לנו לעשות פרסומת דוחה לבריטניה. ב'אקספו' יש 250 ביתנים וכל אחד מהם מוזיאון בפני עצמו. אם היינו מנסים להתמקד בסטיגמות בריטיות כמו מנצ'סטר יונייטד, כובעים של חיל המשמר של המלכה או דייוויד בקהאם ­ לא היינו מחדשים כלום, כל העולם כבר מכיר את זה", מסביר התרוויק בהתלהבות. 

"הרגשנו שאנחנו צריכים ליצור משהו מיוחד בתוך כל הקקופוניה הלאומית הזאת". בסיעור המוחות שהתקיים בסטודיו הוחלט להתמקד בפנים אחרות של בריטניה, העולם הבוטני. "הגן הבוטני הראשון בעולם נוסד בלונדון וכך גם הפארק הציבורי הראשון. לגנים ולבוטניקה יש חשיבות גדולה מאוד בתרבות שלנו", הוא אומר.

התרוויק החליט אם כך להפוך את האובססיה הבריטית לגננות לבניין. לפרויקט קוראים "קתדרלת הזרעים" והוא מורכב מ‑60 אלף מוטות שקופים של סיבים אופטיים באורך 7.5 מטרים. בקצה של כל אחד מהם מוטבע זרע של צמח. בנק הזרעים של גני קיו בלונדון ­ ששם לו למטרה לאסוף 25% ממיני צמחי הבר בעולם ­ סיפק את הדגימות. 

התוצאה מרשימה הן מבחינה רעיונית והן מבחינה עיצובית. הביתן נראה כמו קיפוד ענק, שקוציו הדקיקים נעים בהתאם למשב הרוח. בשעות היום מחדירים המוטות השקופים את אור השמש המסונן כלפי פנים. בשעות הלילה מואר הביתן מבפנים ומפיץ אור לעבר הסביבה. השטח שמסביב לביתן טופל באופן סולידי, וכלל טופוגרפיה מלאכותית שחופתה ביריעות דשא מלאכותי בצבע שחור.

"קתדרלת הזרעים", הביתן הבריטי בתערוכת "אקספו 2010"צילום: אייון באן

התרוויק טוען שעיצוב הטופוגרפיה מהדהד קיפולים של נייר עטיפה, והביתן הוא למעשה מתנה מבריטניה לסין. ייתכן שהיה עדיף ללא ההסבר המאולץ הזה.

"הביתן היה הזדמנות להראות שעיצוב הוא לא רק פעולה אסתטית, אלא גם אסטרטגית, שמביעה את מחויבותה של בריטניה לטבע ולאקולוגיה", מסביר התרוויק. מלבד שבחים  מממשלת בריטניה, הביתן זכה בפרס העיצוב של ה"אקספו". 8 מיליון בני אדם, בהם ראש הממשלה הסיני, ביקרו בו בששת חודשי התערוכה.

אלא שהעיצוב המתוחכם לא קלע לטעמם של כולם. ה"טלגרף" הלונדוני דיווח כי המבקרים הסינים התאכזבו מממדיו הקטנים של הביתן, במיוחד לנוכח השעות הארוכות שבילו בתור שהשתרך בכניסה. הביתן, כך נראה, נהפך לקורבן של המהומה התקשורתית שהוא עצמו חולל.

מודלים של דינוזאורים

במקביל לתערוכה ולקטלוג במוזיאון ויקטוריה ואלברט, פירסמה השבוע הוצאת תיימס אנד הדסון ספר תחת הכותרת "Making", שמציג עבודות נבחרות של התרוויק. תחת כל פריט, אובייקט או בניין מופיעה שאלה שמתייחסת לאתגר העיצובי שמלווה אותו: "האם כיסא יכול להיות גם שרפרף וספסל?" או "האם אפשר לייצר כרטיסי ביקור אכילים?"

הפורמט הזה מתאים להתרוויק, שמתיימר לאתר פתרון מחוכם, אלגנטי, מהיר ומעוצב לכל בעיה. אבל לפעמים נדמה שמרוב מקוריות וחוש הומור, האסתטיקה מפנה את מקומה לגימיק. השפה העיצובית שלו לעולם אינה מלוטשת במיוחד או מונוכרומטית. להיפך. בחלק ניכר מהעבודות שלו אפשר להבחין במחברים בין החלקים או בברגים שמחזיקים אותם יחד.

כזה הוא למשל "הגשר המתגלגל", שהוקם ב‑2002 מעל תעלת מים קטנה בלונדון. התרוויק ניסה ליצור גשר נפתח שאינו "נשבר" במרכזו. הוא הסתמך על מודלים אנטומיים של דינוזאורים ותיכנן גשר שמתגלגל לתוך עצמו באמצעות בוכנות, מעין קונכייה.

האופי הרב-תחומי של עבודתו מקבל ביטוי גם בפרויקטים בקנה מידה עצום, למשל תכנון תחנת כוח, המופעלת באמצעות אנרגיה מתחדשת באגד הערים טיסייד בצפון-מזרח בריטניה. התכנון המקורי היה בעל היגיון הנדסי בלבד, והתמקד במערכת היחסים בין הפונקציות הנדרשות להפעלת התחנה. התרוויק הציע לארגן את המתקנים מחדש, כדי ליצור תחנת כוח קומפקטית יותר ופתוחה לציבור.

תחנת הכוח טיסיידצילום: HS

בהדמיות זה נראה כמו ארובה שפורצת מתוך גבעה ירוקה. "בפרסומות של חברות החשמל תמיד רואים איזה ילד שרץ בשדה ואף פעם לא את תחנות הכוח עצמן", הוא אומר. "בעבר זה היה אחרת. תחנות הכוח של לונדון נבנו במאמץ אדריכלי גדול והוצבו על נהר התמזה לגאוות העיר.

"ניסינו לשנות את התדמית הנוכחית של תחנת הכוח ממקום שלילי ומלוכלך למוקד משיכה לקהילה. סביב התחנה אמורים להיבנות 2,000 בתים. במקום לבנות מתקן תעשייתי מבודד, החלטנו להפוך את כל המתחם לפארק שבו אפשר לבלות בטבע אבל גם לראות מקרוב כיצד עובדת תחנת כוח אמיתית".

בגיל 42 התרוויק כבר הספיק לגעת בכמה מהמקומות היוקרתיים ביותר בעולם העיצוב והאדריכלות. הוא זכה בפרס הנסיך פיליפ למעצבים, במדליית לונדון לעיצוב, בפרס לובטקין של אגודת האדריכלים המלכותית, ואף נבחר כחבר הצעיר ביותר בפקולטה המלכותית למעצבים בריטים תעשייתיים. הוא תיכנן ביתן ב"אקספו", המציא מחדש איקונים עירוניים ולאחרונה גם מעורב מאוד בפרויקטים אדריכליים במזרח הרחוק.

אבל הרשימה הזאת לא מספיקה לו. היעד הבא שלו הוא בית חולים. "בתי החולים בבריטניה הם מהסביבות הקשות ביותר שאפשר לדמיין, בוודאי לאנשים במצב בריאותי ונפשי לא טוב. אני חושב שעיצוב איכותי יכול להפוך אותם למקומות עם אופי אחר לגמרי. כן, אני מניח שזה פרויקט החלומות שלי", הוא אומר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ