סטיב רוז, גרדיאן
סטיב רוז, גרדיאן

במסדרון קצר, אי שם בתוך מבוך המשרדים הראשיים של ז'אק הרצוג ופייר דה מרון בבזל, שווייץ, ניצב שולחן עץ סיני ששתיים מרגליו נחות על הרצפה והשתיים האחרות על הקיר. זו יצירת אמנות של איי וייוויי, ידידם של האדריכלים השווייצים, המרבה לעבוד אתם. מעל השולחן תלוי גוף תאורה ענקי שעוצב לפרויקט המשותף המפורסם ביותר שלהם: האיצטדיון האולימפי "קן הציפור" בבייג'ין. "המקדש לווייוויי", כפי שמכנים האדריכלים את הפינה הזאת במשרדם, מגלה רבות על עבודתם: מעטים הם האדריכלים שטיפחו קשרים כה קרובים עם אמנים ועם עולם האמנות בכלל, או שהפיקו מהם תועלת כה רבה.

חדר אחר חדר, בסטודיו רחב הידיים של הרצוג ודה מרון, שוקדים אנשי צוותם - 350 איש בסך הכל - על עיצוב גלריות אמנות ומבני תרבות חדשים. פה מבנה בטון פתוח עם גג מרחף האמור לקום במיאמי, שם גלריית אמנות ענקית בכלכותה, ובחדרים האחרים עובדים על בניינים שיקומו בניו יורק, בהונג קונג ובסאו פאולו.

הקיץ חוזרים האדריכלים ללונדון, ובתחילת חודש זה כבר חשפו את הביתן ה-12 בסדרת ביתני הקיץ הארעיים של גלריה סרפנטיין, שגם אותו עיצבו בשיתוף עם איי. מאוחר יותר, ביולי, ולאחר עיכוב ממושך, יהיה אפשר לראות את הסימנים הראשונים של ההרחבה שעיצבו לעבודתם הידועה - מוזיאון טייט מודרן. האגף החדש מורכב ממכלי הנפט התת-קרקעיים של תחנת החשמל הישנה, שעברו הסבה. ובינתיים, בהמבורג, נערך לא מכבר טקס עם סיום הקמתו של אולם הקונצרטים המרהיב של התזמורת הפילהרמונית.

ז'ק הרצוג (משמאל) ופייר דה מרוןצילום: מרקו גרוב

גם בזל עצמה מנוקדת כולה בעבודות של האדריכלים, ובהן מבנים תעשייתיים, מגדלי משרדים, גורדי שחקים ואיצטדיון הכדורגל המקומי. חברות התרופות הענקיות הפועלות בעיר מעסיקות דרך קבע את צמד-העל המקומי, וכמובן גם גלריות ומוזיאונים נושאים את טביעת אצבעותיהם.

עבודתם של השניים אינה ניתנת לזיהוי מיידי: הרצוג ודה מרון בוחנים את מעשה האדריכלות מחדש בכל פעם, וזו גם אחת הסיבות להצלחתם. "אני חושב שאנחנו המשרד האקספרימנטלי הגדול ביותר בעולם", אומר ז'אק הרצוג. השניים התיידדו כבר כשהיו בני שש, למדו יחד בבית הספר ובאוניברסיטה והקימו את המשרד המשותף ב-1978. ב-2001 הוענק להם פרס פריצקר במשותף. יש המשווים אותם לצמד האמנים גילברט וג'ורג' (אף ששניהם נשואים ואבות לילדים) ואף ל-3PO-C ול-D2-R2 מ"מלחמת הכוכבים". פייר דה מרון, שמבנהו עגלגל משל חברו ושערו סמיך משלו, הוא מסויג יותר ואילו ז'אק הוא הדברן, עובדה המתגלה כשאנחנו נפגשים.

"אדריכלות היא תמיד ביטוי לטרנספורמציה כלשהי בתרבות", אומר הרצוג על עבודתם הקשורה לאמנות. "יש יותר מדי חללי גלריה בעולם. האוספים הפרטיים גדלו מאוד, יצירות האמנות גדלו, וגם המחירים של היצירות גבוהים מדי. הבעיה היא שמוסדות ציבור כבר לא יכולים לקנות יצירות אמנות. האם זו בועה? אולי כן. לא אכפת לי כל כך. מוסדות שלא עובדים ואין להם סיבת קיום הגיונית ייעלמו באותה מהירות שבה צצו. הם ייהפכו למסעדות ולבנייני משרדים".

לא פחות מבילבאו

כשמזכירים אדריכלות ששינתה עיר מציינים לרוב כדוגמה את מוזיאון גוגנהיים שעיצב פרנק גרי בבילבאו שבספרד. אבל יש הטוענים שמוזיאון טייט מודרן של צמד האדריכלים חשוב לא פחות. להבדיל מבילבאו, לונדון כבר היתה כמובן על המפה התרבותית. אך ההצלחה האדירה של טייט מודרן שינתה את מוקד המשיכה של העיר באופן חסר תקדים כמעט - ויצרה סוג חדש של מרחב ציבורי באולם הטורבינות דמוי המערה. האולם הניב זן חדש של אמנות ציבורית בקנה מידה גדול, לרבות המיצב הבלתי נשכח של איי, מיצב גרעיני החמניות.

הביתן הארעי בגלריה סרפנטיין

יתרה מזאת, בניגוד לגוגנהיים כל זה לא קרה בזכות בנייה חדשה אלא באמצעות שינוי של מה שכבר היה שם. "זה פרויקט המפתח בקריירה שלנו", אומר הרצוג, "זו היתה מקפצה אמיתית לחשיפה הגדולה ביותר שאפשר לקבל במקום כלשהו, כי בשום מקום אחר לא היה אפשר למשוך אנשים רבים כל כך - פי שניים יותר מבניו יורק. הפרויקט היה מאלף, הוא לימד אותנו מה יכולה האדריכלות לעשות: היא יכולה לחרוג ממילוי הדרישות והקמת המבנה הפיסי, ולהשתמש בפרויקט כדי לעשות משהו אחר, ליצור חלק חדש בעיר, פלטפורמה ציבורית. זו ההצלחה האמיתית של טייט מודרן".

הרצוג מתאר את התהליך כ"אקופונקטורה אורבנית", וכפי שמוכיח הסטודיו ההומה שלו ושל שותפו, ערים בכל העולם מחכות בתור לטיפול. ביתן סרפנטיין שעיצבו הוא בבחינת עיסוי לראש יותר מאשר טיפול מלא: הוא נוצר משרידים של 11 הביתנים הקודמים, שעיצבו אדריכלים כגון זאהה חדיד, פרנק גרי ורם קולהאס. שני האדריכלים "חשפו את השרידים בחפירות ארכיאולוגיות" או "הלבישו" זה על זה שרטוטים של יסודותיהם. התוצאה היא אזור ישיבה שקוע ומפוסל, כמין אמפיתיאטרון רומי חופשי בצורתו, מחופה כולו בשעם. מעליו ניצב גג פשוט ומעוגל, ובו שקערורית פתוחה שתתמלא מי גשמים ותיצור בריכה רדודה. "בביתן הזה יש אדריכלות, יש צורה, בלי שהמצאנו אותה בעצמנו, וזה מאפיין את צורת העבודה שלנו", מסביר הרצוג (דה מרון מיהר לצאת להמבורג).

האדריכלים ואיי נפגשו לראשונה לפני יותר מעשר שנים. "טיילנו יחד בסין וראינו דברים. שיתופי פעולה בין אמנים לאדריכלים נעשו אמנם עניין אופנתי, אבל הם מצליחים רק אם הם טבעיים ונינוחים". מאז מעצרו של איי בידי שלטונות סין לפני כמה חודשים קשה להם יותר לעבוד יחד. כיום איי אינו רשאי לצאת מסין, ואת הדיונים על עיצוב הביתן הם נאלצו לנהל בסקייפ, אומר הרצוג. "אבל יש לו תפישה סופר-מהירה, ולכן גם בכמה מחוות מינימליות הוא תורם תרומה חשובה".

ניסוי מתמשך

אי אפשר שלא לתהות כמה זמן יוכלו הרצוג ודה מרון לרכוב על גל ההצלחה. האם אפשר להישאר "אקספרימנטליים" כשעובדים על פרויקטים גדולים רבים כל כך? האם התרפיה האורבנית שלהם תוכל לרפא את העולם, כל פעם באמצעות מוסד תרבותי אחר? כשהחברה החלה להתרחב, גם החלו להופיע בעבודתה מוטיבים חוזרים. הם אוהבים ליצור שיפועים המוליכים את המבקרים לתוך הבניינים שלהם מלמטה. הם נהנים לערום יחידות בצורה אקראית, כמו משחק דוקים. גרמי המדרגות הספירליים מבטון נהפכו לאחד המוטיבים המזוהים עמם, וכך גם צורת ה"בית" הארכיטיפית (ריבוע עם גג מחודד). כשמצרפים את האלמנטים האלה מקבלים מתקן מדע מעידן החלל (כמו מרכז העסקים אקטליון שהקימו בבזל) או חנות רהיטים באווירה משחקית (כמו "ויטרהאוס", הסמוכה והדומה מאוד). האם הם חוזרים על עצמם?

"יש פרויקטים שמזכירים פרויקטים קודמים", מודה הרצוג, "אבל הם עדיין מעניינים מבחינה אקספרימנטלית, כי הם חושפים צדדים אחרים של מרכיבים צורניים. אז כן, אלה ערימות, מגדלים גבוהים, הצורה הנצחית של הבית. אבל בכל מקרה יש להם תפקיד אחר".

איי וייוויי

ולמרות זאת יש להרצוג, בן 62, חששות בנוגע לעתיד: "אנחנו עובדים בתקופה מעניינת. אנחנו בסוף העידן המודרני ובתחילתו של משהו חדש, ואני חושב שאנחנו יכולים לתרום דברים מעניינים". הם חושבים גם על מה שעשוי לקרות בזקנתם: איך להמשיך לעבוד עם שותפים צעירים יותר, ומה יקרה אם אחד מהם ימות.

"מה הוא או אני נעשה לבד? אנחנו ניאלץ לגלות מה אנחנו מסוגלים לעשות. אנחנו אוהבים לעבוד יחד ולהתעמק בכל עיצוב. איך מתמודדים עם שינוי? אנחנו מנסים לעצב אותו ולהבין אותו באופן אקטיבי, בלי לחשוב שאנחנו יכולים לשלוט בכל דבר תמיד, גם אם", הרצוג צוחק, "מאחר שאנחנו שווייצים, אנחנו נתפשים כאנשים בעלי שליטה".

אמרו על הרצוג ודה מרון שהם אמנים, מדענים ואפילו אקופונקטוריסטים אורבניים. איזה תיאור הוא הנכון? הרצוג חושב שזה פשוט: "אדריכלים הם רק אדריכלים".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ