נועם דביר
נועם דביר

את הבניין הראשון שלו ­ מוזיאון קטן לאמנות בעיר אוסנבריק בגרמניה ­ השלים דניאל ליבסקינד כשהיה בן 52. זהו גיל מופלג להתחיל בו קריירה בתחום האדריכלות, בוודאי בעולם שמקדש את החדשנות ואת הנעורים, אבל נראה שליבסקינד הצליח להדביק את הפער. ב‑14 השנים שחלפו מאז הוא היה לאחד מהאדריכלים הבולטים והמתוקשרים בעולם, סלבריטאי לכל דבר. הוא מחזיק בגוף עבודה המציב פרשנות מקורית מאוד ואישית מאוד לשאלות תרבותיות, פילוסופיות ואסתטיות בוערות של זמננו.

את הבניינים של ליבסקינד קשה להחמיץ. הם מאופיינים בצורניות מהממת, כמעט גרוטסקית. קריאת "וואו" היא תגובה טיפוסית להם. משום כך הם זוכים לשבחים נלהבים וסופגים ביקורות חריפות במידה שווה.

עם עבודותיו הבולטות נמנות המוזיאון היהודי בברלין והמוזיאון האימפריאלי במנצס'טר, בריטניה. הוא גם גיבש את תוכנית המתאר החדשה של מרכז הסחר העולמי בניו יורק, שנהפך ממקום של הרס לאתר בנייה עצום שממקד אליו עניין עולמי.

ליבסקינד. צורניות כמעט גרוטסקיתצילום: גטי אימג'ס

העיסוק ברגעים החשוכים והטראומטיים ביותר של האנושות במאה ה‑20 ­ מלחמה, טרור וחורבן ­ הוא מוטיב חוזר בעבודתו של ליבסקינד. זהו חלק בלתי נפרד מהזהות המורכבת שלו כיהודי, אמריקאי, ישראלי ופולני.

ליבסקינד ביקר השבוע בישראל במסגרת פרויקט חדש שהוא מתכנן במרכז ירושלים ­ מגדל מגורים ומלונאות בגובה 26 קומות, שעתיד לקום על חורבותיו של קולנוע עדן המיתולוגי (ראו מסגרת). השבוע אישרה הוועדה המחוזית את התוכנית, והפרויקט צפוי לצאת בקרוב למכרז קבלנים ולהיתרי חפירה. בשולי הביקור הוא גם נפגש עם קבוצת יזמים מקומית שדנו אתו בפרויקט חשאי על חוף הים של תל אביב. הוא מעיד כי העברית שבפיו שוטפת, אבל את הראיון העדיף לקיים באנגלית.

אנרגיה של עיר גדולה

הפרויקט הראשון של ליבסקינד בישראל היה מרכז וואהל באוניברסיטת בר אילן. הוא נחנך לפני שבע שנים ונחשב לאחת מעבודותיו הפחות מוצלחות. הפעם נראה שהוא בא מוכן ונחוש יותר וכי התוכנית שלו אכן עשויה להצמיח מונומנט חדש בלב ירושלים ­ לטוב ולרע. השאלה היא, אם האדריכלות האוונגרדית מבית ליבסקינד על קוויה המעוקלים תצליח להתחבר למרקם העדין של מרכז העיר.

ליבסקינד משיב בחיוב. "ירושלים צריכה זריקה של חיים. היא צריכה להתפתח, בדיוק כמו שתל אביב התפתחה בצורה מדהימה בעשור האחרון. לירושלים אסור לשקוע בעבר שלה, היא חייבת להיות עיר מלאת חיים ועיר תחרותית ­ כי בעולם של היום הערים נמצאות בתחרות זו עם זו ולא המדינות. לכן כשמתכננים בתוכה חשוב ליצור משהו מאוד מקורי וחדשני".

האם אתה חושב שהפרויקט שלך יכול להיקרא מקומי או ירושלמי?

"בהחלט. כל בניין שנבנה בירושלים מטמיע לתוכו את ההנחיות של העירייה, כמו למשל השימוש באבן, וזה פרויקט שמנסה להתייחס לחומרים ולפרופורציות של ירושלים. מעבר לכך, מדובר בבניין עכשווי. זה מגדל שיאפשר לירושלים להתקדם בזמן עם כל המסורות שלה. לא רק להשאיר את ההיסטוריה כשריד לעבר, אלא להשתמש בערכים שלה ולתת להם ממד עכשווי".

הדמיה של פרויקט עדן במרכז ירושלים בתכנונו של ליבסקינד. על חורבות הקולנועצילום: ViewPoint

פרויקט עדן הוא רק אחד מעשרה פרויקטים לבנייה לגובה במרכז ירושלים שנמצאים בהליכי תכנון מתקדמים, בהתאם למדיניות שהתוותה תוכנית המתאר החדשה של העירייה. תנופת הבנייה צפויה להוסיף למרכז העיר מאות אלפי מטרים רבועים של מגורים, מלונאות ומסחר. עם זאת, היא מעוררת שאלות על תרומתם האמיתית של המגדלים. האם הם יהיו מיועדים לאוכלוסייה עשירה בלבד, והאם האדריכלים יצליחו ליצור מגדלים מושכים למרות תקנות הבנייה המחייבות חיפוי באבן.

ליבסקינד מודע להתנגדות לבנייה לגובה בירושלים, אבל דוחה את הביקורת. לדבריו, העירייה פעלה נכון כאשר החליטה לדחות את "תוכנית ספדיה", שכללה התפרשות והתפרברות (מלשון פרברים) לכיוון מערב. "ירושלים צריכה להתרכז ולהצטופף ולא להתרחב כלפי חוץ. זה לא רק עניין פוליטי אלא עניין של אורבניזם. אנחנו יודעים שכדי לעשות עיר בת קיימא צריך לעודד צפיפות עם שימושים מעורבים, מקומות מעניינים ומקומות התאספות. לדעתי לירושלים חשוב לצמוח לגובה".

מה תגיד למי שאומר שמוכרים את ירושלים לאדריכלים זרים ולכוחות השוק?

"אני אגיד לו שהוא צריך להתעורר ולהבין שאנחנו חיים במאה ה‑21. יש גידול באוכלוסייה, יש הרס מתמשך של הטבע. אנחנו צריכים עיר צפופה המאפשרת שימוש בתחבורה ציבורית עם נגישות טובה למקומות העבודה והבילוי. זו האנרגיה של עיר גדולה וירושלים היא בהחלט כזאת".

כאדריכל ומתכנן ערים, מה אתה חושב על העתיד של ירושלים, האם אתה סבור שהיא תחולק בסופו של דבר בין ישראל לבין הפלסטינים?

"אני חושב שירושלים חייבת להישאר מאוחדת. אני זוכר שכאשר הגעתי לישראל בשנות ה‑50 היית חייב לשכב במצב מאוזן כדי להסתכל על העיר, כי הירדנים היו יורים מעליך. אסור שזה יקרה שוב".

ילד פלא

ליבסקינד נולד בלודז' ב‑1946. הוריו, דורה ילידת ורשה ונחמן יליד לודז', נמלטו מפולין בזמן מלחמת העולם השנייה ובשובם אליה גילו שמרבית בני משפחתם וחבריהם נספו במחנות ההשמדה. האווירה האנטישמית בפולין נמשכה גם בשנות ילדותו. בראיון שהעניק בעבר אמר ליבסקינד: "האנטישמיות היא הזיכרון היחיד שנותר לי מפולין. בבית הספר. ברחובות. זה לא מה שאנשים חושבים שהיה עשוי לקרות לאחר המלחמה. זה היה נורא".

בצעירותו התגלה בו כישרון מוסיקלי יוצא דופן. הוריו קנו לו אקורדיון, משום שחששו שרכישת פסנתר עשויה לעורר את תשומת לבם של השכנים. הוא הצטיין בנגינה ואף הופיע עם האקורדיון בטלוויזיה הפולנית כשהיה בן שש בלבד.

בסוף שנות ה‑50 עברה משפחתו לישראל לתקופה קצרה והתיישבה בתל אביב. ליבסקינד החל לנגן בפסנתר. זכייתו במלגה מטעם קרן אמריקה-ישראל היוקרתית איפשרה למשפחתו להגר מישראל, בהיותו בן 13. הוא אומר כי אמו דווקא רצתה להישאר בארץ, אבל אביו ביקש להתגורר סמוך לאחותו בארצות הברית. הם היו היחידים ממשפחתם הענפה ששרדו בשואה.

ליבסקינד. "גדלתי בתקופה קודרת מאוד, עם הורים שאף פעם לא נטמעו בחברה. זה נותן לך תובנה על מה שעומד נגדך"צילום: דניאל צ'צ'יק

"גדלתי בתקופה קודרת מאוד", מוסיף ליבסקינד, "בסביבה קומוניסטית ואנטישמית עם הורים שמעולם לא נטמעו בחברה. זה נותן לך תובנה על מה שעומד נגדך. למה אף פעם לא מקבלים אותך".

הוא בעל אזרחות ישראלית ויש לו משפחה גדולה בקיבוץ מצד אחד ובבני ברק ומאה שערים מצד שני. הוא מצהיר על עצמו כציוני, גם אם "נסיבות החיים", כלשונו, נשאו אותו לארצות הברית ולמקומות אחרים.

משפחת ליבסקינד התיישבה בדירת חדר בשכונת ברונקס בניו יורק, שהתגוררו בה מהגרים רבים. הנער הפסנתרן הופיע לעתים קרובות, אך החיים המוסיקליים לא סיפקו אותו והוא נרשם לתיכון למדעים.

ב‑1965, זמן קצר לאחר שקיבל אזרחות אמריקאית, נרשם ליבסקינד לבית הספר לאדריכלות של הקופר יוניון בניו יורק. בזמן לימודיו פגש את רעייתו, נינה לואיס, שהיתה עם השנים לשותפה מלאה לעסקיו. לבני הזוג שלושה ילדים: לב ­ מדען, נועם ­ איש עסקים שמנהל את השלוחה של המשרד במילאנו, ורחל ­ אמנית צעירה שסיימה לאחרונה את לימודיה באוניברסיטת הרווארד.

לאחר הלימודים בקופר יוניון החליט ליבסקינד לפנות ללימודי תיאוריה והיסטוריה של האדריכלות באוניברסיטת אסקס בבריטניה. הוא ניסה לעבוד בכמה משרדים, בהם של פיטר אייזנמן וריצ'רד מאייר ­ שניהם אדריכלים  ממוצא יהודי ­ אולם החליט להישאר באקדמיה כדי לגבש את רעיונותיו העצמאיים על אדריכלות.

כשהיה בן 32 התמנה למנהל אקדמיית קרנברוק לאמנות במישיגן, מוסד שטיפח כמה מהאמנים והמעצבים הדגולים של המאה ה‑20. כעבור שבע שנים עבר למילאנו והקים שם בית ספר פרטי לארכיטקטורה שניסה להציג מודל משולב של אקדמיה ופרקטיקה. הוא היה המרצה היחיד במוסד ולימד בכל שנה כתריסר סטודנטים.

בניין או פסל

בסוף שנות ה‑80, אחרי שלימד במשך יותר משני עשורים ומבלי שתיכנן ולו בניין אחד, החליט ליבסקינד להשתתף בתחרות התכנון של המוזיאון היהודי בברלין. הוא זכה במקום הראשון ב‑1989 ובמשך עשור עמל על התכנון והבנייה. המוזיאון, שנפתח לבסוף ב‑1999, היה אחד מהבניינים הממסדיים הראשונים שנבנו בברלין לאחר איחוד העיר ונהפך תוך זמן קצר לאחד מסמליה הבולטים.

לפני הקמת המוזיאון טענו מבקרים רבים כי הרעיונות של ליבסקינד תלושים מהמציאות ואינם ניתנים לביצוע. הוא הוכיח אחרת. המוזיאון הציב אותו על המפה הבינלאומית ומשך תשומת לב עצומה.

המוזיאון היהודי בברליןצילום: גונטר שנידר

לאחר תום עבודות הבנייה עמד הבניין ריק במשך שנתיים, בזמן שעיריית ברלין והארגונים היהודיים התלבטו מה להציג בו. בתקופה הזאת ביקרו בבניין כ‑300 אלף בני אדם שרצו להתרשם מקרוב מהאדריכלות האוונגרדית שלו ­ גם אם חללי התצוגה שלו היו עדיין ריקים לחלוטין.

ליבסקינד אינו מצטער שמימש את הרעיונות האדריכליים שלו רק בגיל מבוגר. "החיים לוקחים אותך בנתיב מסוים, ואני תמיד אומר שאני חי את החיים שלי ברוורס. אנשים עובדים קשה מאוד בגיל מוקדם, ואז החלק השני של החיים שלהם הוא מעין רפלקציה על מה שהם השיגו. אבל לי היה הרבה זמן לחשוב על דברים קודם ועכשיו אני מתכנן. אדריכלות היא מעשה הומניסטי. זו לא שאלה של כמה בניינים אתה בונה. לכן זה דורש הרבה אספקטים של ידע. צריך להכיר את ההיסטוריה, הפילוסופיה, צריך להבין באנשים", הוא פוסק.

לא פעם מציגים את ליבסקינד כנציג הבולט ביותר של זרם הדה-קונסטרוקטיביסטי באדריכלות. הבניינים שלו מנסים לנפץ, באופן מילולי, את הגבולות הברורים של צורה ומרחב וליצור כאוס חללי שמעניק חוויה שונה בכל אחד מחלקי הבניין. אצל ליבסקינד מקבל הדה-קונסטרוקטיביזם תפנית סימבולית. צורתו של המוזיאון היהודי, למשל, מזכירה מעין זיג-זג שמחופה באבץ ומשובץ בחלונות צרים שמפוזרים באקראי לכאורה על גבי החזיתות והגג.

כדי ליצור את הצורה של הבניין לקח ליבסקינד את מפת העיר ברלין ומתח קווים בין אתרים יהודיים בעלי חשיבות. סבך הקווים שהתקבל, תוצר של פעולה סובייקטיבית לחלוטין, היה נקודת המוצא לתכנון. זהו בניין שהוא סֶסֶל. בכך כוחו ובכך גם חולשתו.

לליבסקינד נמאס לדבר על סגנון ועל דה-קונסטרוקטיביזם, אבל הוא לעולם לא מתעייף לדבר על התפקיד שממלא הזיכרון בעבודה שלו. "אני חושב שהזיכרון הוא המפתח ליצירת ארכיטקטורה. נפש האדם מבוססת על זיכרון, אחרת היינו עשויים להיות סוג של חולי אלצהיימר שלא יודעים מאין הם באו ולאן הם הולכים. בשבילי זה הממד החשוב ביותר באדריכלות, בין אם מדובר בעיר, מוזיאון או פרויקט מגורים. הבניין צריך להיות קשור למשהו שמעניק לנו אוריינטציה. היה לי מזל לעבוד בפרויקטים שנוגעים ברגשות עמוקים מאוד. בנושאים שההיסטוריה מציבה מולנו".

אתה חושב שלעיסוק בזיכרון יש קשר ליהדות שלך?

"בוודאי. אני חושב שהמשמעות של להיות יהודי היא להיות מעורב בהיסטוריה. לעשות היסטוריה. זה מה שהתנ"ך אומר לנו. שלא כמו עמים אחרים, אנחנו לא שכפול של אותה נוסחה".

המוזיאון היהודי בברלין היה נקודת פתיחה לעיסוק בשורה של פרויקטים הקשורים לזיכרון. שנה לפני שהשלים אותו הוא חנך את מוזיאון פליקס נוסבאום באוסנבריק בגרמניה, המוקדש ליצירתו של אמן יהודי-גרמני שנספה באושוויץ. ב‑2001 השלים את הקמתו של מוזיאון המלחמה האימפריאלי במנצס'טר ­ בניין דמוי אונייה שוקעת המשקיף לעבר אתר שנחרב בבליץ של חיל האוויר הגרמני. אחר כך חנך ליבסקינד מוזיאון יהודי בדנמרק (2003) ובסן פרנסיסקו (2008), שניהם מאופיינים באותה גיאומטריה ואותם חללים מלאי תזזית שהיו לסימן ההיכר שלו.

המוזיאון האימפריאלי במנצ'סטרצילום: ביטר ברדט

השנה השלים ליבסקינד את אחת מעבודותיו המורכבות ביותר ­ מוזיאון המלחמה בדרזדן. הבניין המפואר בסגנון הבארוקי היה בעבר מחסן תחמושת ונהפך למוזיאון מלחמה ב‑1914. הוא המשיך לשמש בתפקידו גם בתקופת הנאצים ולאחר מכן בימי הקומוניזם והסובייטים. בשנת 2001, תחת ממשלת גרמניה המאוחדת, קיים המוזיאון תחרות אדריכלים וליבסקינד זכה במקום הראשון. בדומה לטרנספורמציה שעבר מוזיאון הלובר בפאריס עם פירמידת הזכוכית שתיכנן האדריכל האמריקאי אי-אם פיי, במוזיאון קיוו כי התוספת החדש לבניין תאפשר לשמור על איכויותיו של הבניין הישן ולהוסיף לו מערך תנועה וחללי תצוגה חדשים.

מוזיאון המלחמה בדרזדן שבגרמניה בתכנון ליבסקינד. היסטוריה טעונה מאין כמותהצילום: הפטון וקרואו

ליבסקינד לא חסך במאמץ בתכנון. הוא יצר משולש עצום מזכוכית ובטון בגובה 30 מטרים ובמשקל 14,500 טונות, שחותך דרך המוזיאון ומגיח באופן דרמטי מעל החזית הראשית. למשולש יש גם תפקיד אוצרותי ­ הוא מחבר בין התצוגות של מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה ויוצר חלל המאפשר לאצור תערוכות תמטיות שעוסקות בצדדים החברתיים ובדחפים האנושיים שמעוררים אלימות. "כשקיבלתי את הפרויקט רציתי כמובן לשקם את המבנה ההיסטורי, אבל רציתי גם לחתוך דרכו ולהוסיף משהו חדש", הוא אומר. "זה אולי מוזיאון מלחמה, אבל אני חושב שהוא מעודד אותך לחשוב למה בכלל צריך להילחם".

התוספת שלך למוזיאון היא איקונית ומושכת תשומת לב. השאלה היא אם יש צורך במאמץ אדריכלי כל כך גדול.

"בהחלט. זה נחוץ כדי לתקשר סיפור. בניינים לא יכולים להיות רק אובייקטים גדולים. הם צריכים לספר סיפור בהרבה רמות בו-בזמן: דרך האור, הפרופורציות והחומרים שלהם. זאת אחריות גדולה לעבוד על מוזיאון צבאי בגרמניה. זה לא עוד מוזיאון שעוסק במלחמה, אלא מוזיאון שמציג את ההשתנות של הצבא הגרמני לאורך השנים ואת מקומו בעידן הדמוקרטי המודרני. בד בבד, הבניין צריך לתת תחושה של הקטסטרופה שהתרחשה בדרזדן במשך מלחמת העולם השנייה וההריסה המוחלטת של העיר".

בדומה לבניינים אחרים שלך, במוזיאון יש הרבה רגעי "וואו".

מרכז הקניות קריסטלס בלאס וגאסצילום: סקוט פרנסס

"כשתיכננתי את המוזיאון הזה אמרו: 'כמה אנשים כבר יבקרו במוזיאון מלחמה? ­ לא הרבה', אבל הם טעו. שאלו אותי אותה שאלה גם כאשר תיכננתי את המוזיאון היהודי בברלין. אבל אני חושב שלבניינים יש תפקיד חשוב בשינוי התפישה של מקום או של עיר. מספר המבקרים מוכיח שיש הצדקה לבניין כזה".

האם סימבוליזם הוא הכרחי ליצירת אדריכלות משכנעת?

"תראה, הכל סימבולי. הקופסה של הבאוהאוס היא סימבולית ­ היא מסמלת את מעמד הפועלים. הכוס הזאת, השולחן הזה" ­- הוא מצביע לעבר חפצים בחדר - "אלה לא רק אובייקטים תועלתניים אלא יש משהו מאחוריהם. השפה שאנחנו מדברים היא סימבולית. אי אפשר לברוח מזה".

אז יש כותרת לכתבה. דניאל ליבסקינד אומר: "אדריכלות חייבת להיות סימבולית".

"הוא לא צריך להגיד את זה, אדריכלות היא סימבולית גם מבלי שהוא אומר את זה. אדולף לוס אמר, מה ההבדל בין משתנה לבין אגרטל. הם נראים אותו הדבר, הם עשויים מאותו חומר, אבל הסימבוליזם שלהם שונה".

בכתב ידו

ליבסקינד מעסיק כיום כ‑150 עובדים בארבעה משרדים ברחבי העולם: בניו יורק, ציריך, ברלין ומילאנו. הוא אומר כי אינו פוסל אפשרות לפתוח משרד גם בארץ, "מי לא ירצה לבלות יותר זמן בישראל?" הוא מחייך ומוסיף, "ישראל היא מדינה מתפתחת והיא צריכה הרבה כוחות חדשים. בוודאי מבחינת אדריכלות ותכנון עירוני. זה ישפיע מאוד על ההתפתחות שלה".

ליבסקינד ולואיס מתגוררים בשכונת טרייבקה במנהטן, סמוך למרכז הסחר העולמי. ב‑11 השנים שחלפו מאז פיגועי 11 בספטמבר נהפך האתר לאחת הדוגמאות המובהקות ביותר לטרנספורמציה עירונית. בפברואר 2003 זכה ליבסקינד בתחרות לתכנון תוכנית האב של האתר. כיום חלק נרחב ממנה כבר מתבצע: בשנה שעברה נפתחה האנדרטה המרגשת של מיכאל ארד, שבמרכזה שני בורות מים שנבנו לפי קווי המתאר של מגדלי התאומים. בנייני המשרדים הסובבים ובראשם "מגדל הסחר העולמי 1", שעתיד אחד מהגבוהים בעולם, כבר נבנים.

התוכנית של ליבסקינד, שנקראת "יסודות לזיכרון", יוצרת מחווה מרחבית לנספים באסון ובני משפחותיהם. היא כוללת כיכר פתוחה שבה ממוקמת האנדרטה של ארד. מסביבה, שבעה מגדלי משרדים, תחנת רכבת חדשה (בתכנון סנטיאגו קלטראווה) ומוסדות אמנות ותרבות. ליבסקינד גם הקפיד לשלב מרכיבים סימבוליים בתוכנית, כמו שימור של פיסה מהיסודות של מגדלי התאומים.

האנדרטה של ארד במרכז הסחר העולמיצילום: נתן דביר

הזכייה בתחרות התכנון הציבה אותו באור הזרקורים, אולם בתוך זמן קצר הוא נאלץ להתמודד עם דרישות של קבוצות וארגונים ממשלתיים ופרטיים שונים, והתוכנית שונתה באופן משמעותי. בראש ובראשונה הוא נאלץ לוותר על תכנון המגדל המרכזי באתר ולהעביר אותו, לדרישת היזמים, לאדריכל דייוויד צ'יילדס ממשרד האדריכלים האמריקאי SOM.

כך או כך, ליבסקינד מביע שביעות רצון והתרגשות גדולה מהתקדמות הפרויקט. הוא מרגיש כי הצליח להטמיע בו את הרעיונות שלו על זיכרון, חלל ומרחב, ולא פחות חשוב מכך, להחדיר פנימה את כתב היד הייחודי שלו. הוא לא מתרגש מהביקורות על חזרתיות או דמיון יתר בין הבניינים שלו.

לדעתו, כוכבי-אדריכלות (starchitects) הם לגיטימיים בדיוק כמו כוכבי פופ וכוכבי קולנוע. "כשאתה רואה סרט של טרקובסקי, אתה מיד מזהה שלא מדובר בפליני. כשאתה קורא ספר של קפקא אתה יודע שזה נכתב על ידיו. כתב היד הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה. אני לא חושב שהייתי רוצה ללכת לקונצרט של כנר שאני לא מכיר. אני רוצה ללכת ליצחק פרלמן. כשאני הולך לשמוע מוסיקה סימפונית אני רוצה לשמוע את בארנבוים, לא מנצח אלמוני. ככה זה תמיד היה בעולם האמנות. אמנות היא לא עיסוק אנונימי, לפחות לא בשבילי".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ