שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
פיונה מקארתי, גרדיאן
פיונה מקארתי, גרדיאן

כל אזכור של סגנון הבאוהאוס מעלה בדמיון רצף של פריטי העיצוב הידועים: מנורה של וגנפלד, קומקום תה של מריאן ברנדט, כיסא של מרסל ברויאר. אבל הבאוהאוס היה הרבה יותר ממקור לחפצים שהיו לסמלים. הוא היה רעיון, חזון לעתיד, קהילה של אמנים ומעצבים שחדוות החיים והמסירות שלהם הפכו אותו, למשך זמן מה, עד שהנאצים הרסו אותו, לבית הספר לאמנות המוערך ביותר בעולם.

את הקונצפט של הבאוהאוס ¬ מלה שפירושה המילולי "בניית בית" ¬ הגה ולטר גרופיוס, אחד מבעלי החזון הדגולים של המאה ה 20 ואדריכל פעיל, נצר לשושלת ברלינאית של אדריכלים. אבי-דודו מרטין גרופיוס תיכנן את מוזיאון קונסטגוורבה (אמנויות ומלאכת יד), הבניין הידוע כיום בשם "מרטין גרופיוס באו".

הרעיון לבאוהאוס צץ במוחו של גרופיוס הצעיר מתוך חוויות שעבר במלחמת העולם הראשונה, כששירת בתור קצין בחזית המערבית במשך כמעט ארבע שנים שלמות. תגובתו למראות ההרס שראה היתה נחישות מוחלטת "להתחיל שוב מאפס". רק נקודת מבט חדשה על עיצוב ואדריכלות תוכל לספק לתרבות שנחרבה את האמצעים הדרושים לה לבנות את עצמה מחדש, פשוטו כמשמעו.

חזית בניין בית הספר לבאוהאוס, 1930-32צילום: יוואו יאמוואקי

ההזדמנות הגיעה ב 1919 כשגרופיוס התמנה למנהל בית הספר לאמנויות ולמלאכת יד בוויימאר, שנהפך לבאוהאוס. גרופיוס ראה בעיני רוחו את "איחוד האמנויות תחת כנפיה של אדריכלות דגולה". זה היה קונצפט דמוקרטי של אמנות למען העם, אמנות למען שיפור חברתי שייטיב עם הכל. האסתטיקה של הבאוהאוס החליפה את העיטורים הבורגניים הצעקניים בבהירות הנדסית, בזוויות חדות ובקווים ישרים.

השפעתם של הוגי הדעות בתחום האמנות מהמאה ה 19 ויליאם מוריס וג'ון רסקין על גרופיוס ברורה. אך גרופיוס היה מודרניסט יסודי מדי מכדי שישליך את יהבו כולו על האלילים הקדומים האלה. הוא היה מעורב, כחבר או כמנהיג, בקבוצות קטנות רבות של אמנים מהפכניים, שקמו באותה תקופה בערים שונות באירופה. הבאוהאוס נוסד על רקע תנועה שלמה של להט אקספרסיוניסטי. הקתדרלה הזוויתית בעלת שלושת הצריחים שעיצב ליונל פיינינגר לעטיפת מניפסט התנועה לאדריכלות, לאמנויות ולמלאכת היד, היא יצירת מופת של אמנות גרפית אקספרסיוניסטית.

בשנים הראשונות, בוויימאר, עיצב את דמותו של בית הספר הצייר יליד שווייץ יוהנס איטן. איטן הוא שהמציא, כ"אמן הצורה" של גרופיוס, את התרומה החשובה ביותר של הבאוהאוס לחינוך לאמנות, ה"וורקורס", קורס המבוא בצורות, במרקמים ובצבעים יסודיים שכל הסטודנטים שנכנסו לבית הספר חויבו ללמוד בו. איטן, מיסטיקן שהיה חסיד הדת האזוטרית מזדזנן, הוא גם האיש שהקנה לבית הספר את השם האקסצנטרי שיצא לו. סטודנטים חיקו אותו, גילחו את ראשיהם, לבשו גלימות רפויות ואימצו את התזונה המקרוביוטית של המזדזנן, המורכבת מ"דייסת דגנים חמה גדושה שום".

עתיר שום

במאמר על בישול בבאוהאוס, בקטלוג התערוכה החדשה "באוהאוס: אמנות כחיים" בברביקן סנטר בלונדון, שתימשך עד 12 באוגוסט, ניקולס פון ובר מצטט את אשתו של גרופיוס, אלמה מאהלר, המתלוננת על "הבל פה עתיר שום" שחודר לכל מקום. נישואיו של גרופיוס למאהלר הידועה בהפכפכותה מלמדים על הרשת החברתית והמינית שתמכה בבאוהאוס ותרמה להצלחתו. כשהכירה אלמה את גרופיוס ב 1910 היא היתה נשואה למלחין גוסטב מאהלר, המבוגר ממנה ב 20 שנה, שהיה אז כבר בעל שם עולמי. הם שהו בחופשת הבראה בטובלבאד שבשטיריה (מחוז באוסטריה). הרומן התפתח במרחצאות המרפא, ואלמה נכבשה בקסמי האדריכל הצעיר שבמראהו המלנכולי היה יכול לדבריה לגלם את ולטר פון שטולזינג באופרה "מייסטרזינגר" של ואגנר.

פרשת האהבים הלוהטת, רצופת הפרידות והפיוסים, טילטלה את מאהלר עד כדי כך שפנה לפרויד וביקש שייעץ לו בעניין הבעיות בנישואיו. מאהלר מת ב 1911. לצד רומנים סוערים לא פחות עם אוסקר קוקושקה, פרנץ ורפל ואושיות תרבות אחרות, אלמה נישאה לגרופיוס בברלין ב 1915. הם התגרשו ב 1920. גרופיוס נעזר בקשת המכרים המסועפת שלו, לרבות במאהביה של אשתו, בבניית שמו של בית הספר.

מתחילת שנות ה 20 חל שינוי בדגשים. איטן עזב והילת האקסצנטריות הצטמצמה. "האיחוד החדש של אמנות וטכנולוגיה" השתלט, ובבאוהאוס החלו לשלוט רעיונות של סטנדרטיזציה ושיתוף פעולה עם התעשייה. גאונותו של גרופיוס כמנהל בית הספר היתה טמונה ביכולתו לגייס מורים בעלי כישרון יוצא דופן. פול קלה, אוסקר שלמר, וסילי קנדינסקי, יוזף אלברס, לזלו מוהולי-נאג'י: כל אלה שימשו מורים בבאוהאוס. גרופיוס גם היטיב להפיץ את חידושי העיצוב והאדריכלות של הבאוהאוס בעולם. באמצעות הפרסומים והתערוכות ייסד הבאוהאוס שפה חדשה בשימוש שעשה בתמונות ובטיפוגרפיה.

יוזף אלברטס, "פקטורי A"צילום: קרן ג'וזף ואני אלברס

אבל ההתנגדות לבאוהאוס ולרעיונותיו האמנותיים הפרוגרסיביים הלכה וגדלה כשאלמנטים ימניים השתלטו על ממשלת ויימאר. התמיכה הכספית נשללה מבית הספר. גרופיוס החליט להעביר את הבית הספר צפונה, למחוז התעשייתי דסאו, מעודד מתמיכתו של המושל המקומי ומהסיכוי לקשר בין בית הספר לבין התעשייה המקומית. גרופיוס עיצב לבאוהאוס מבנה חדש בדסאו, בניין פונקציונלי, זוהר ומעורר השראה, ולו קיר זכוכית ענקי המתנשא גבוה מעל העיר. בפנים איכלס הבניין את סדנאות הבאוהאוס. לבניין נודעה מיד השפעה עצומה. זו אחת מיצירות המופת של העיצוב המודרניסטי בעולם.

במרחק הליכה קצר מבית הספר, ביער נחמד, שכן ביתו של גרופיוס, בית ייעודי למנהל בית הספר, ולצדו שלושה זוגות של בתים צמודים למחצה למורי בית הספר. קנדינסקי וקלה חלקו אחת מהקוביות הכפולות הלבנות האלה; גיאורג מוך ושלמר חלקו קובייה נוספת; מוהולי-נאג'י ופיינינגר גרו בשלישית.

זה היה תור הזהב של הבאוהאוס. לדברי קלה זו היתה "קהילה שכל אחד מאתנו תרם לה מה שהיה לו". החיים הקהילתיים היו אקספרימנטליים ועשירים בתחומי התיאטרון והמשחק היצירתי. זה היה "האמנות כחיים" במלוא מובן המלה, כפי שמבטיחה להראות התערוכה בברביקן. התקיימו שם מסיבות נהדרות, שבלט בהן מוטיב ההתחפשות והליצנות שמילא תפקיד מרכזי בחזון החינוכי של גרופיוס. במסיבת תחפושות אחת הופיע גרופיוס מחופש ליריבו המודרניסט לה קורבוזייה. בפסטיבל המתכת ב 1929 הגיעו אנשי הבאוהאוס ואורחיהם בתחפושות מתכת שקרקשו, נצצו וזרחו, ורקדו עד אור הבוקר.

באמצע שנות ה 20 נוצרו בסדנאות הבאוהאוס מוצרים מתוחכמים מבחינה טכנולוגית כגון כורסת צינורות המתכת "וסילי" של ברויאר, עיצובים בשפה אסתטית שאין לטעות בה, שפת העולם המודרני. מבקרים מכל העולם באו לדסאו להתפעל לא רק מבית הספר אלא מתוכניותיו של גרופיוס לאחוזת האירוח טרטן בקצה הדרומי של העיר. האחוזה, שהכילה 300 בתי עובדים, היתה בשבילו ההזדמנות הראשונה ליישם בפועל את רעיונותיו לפתרון מחסור הדיור החמור בגרמניה, והוא עשה שימוש לראשונה בחומרים שהוקצו לבניין במסגרת הקיצוב ובשיטות בנייה סטנדרטיות.

כמו בכל היוזמות הניסיוניות, צצו בעיות. הרעיון שסדנאות הבאוהאוס ישמשו מעבדות לייצור תעשייתי לא הצליח לרכוש את אמונם של יצרנים גרמנים גדולים. מוצרי באוהאוס, שהיו רחוקים מלהיחשב אמנות לעם, היו עדיין מוצרים אקסלוסיביים המיוצרים בעבודת יד לעשירים. גרופיוס לא פתר את הדילמה שדחפה את ויליאם מוריס אל הסוציאליזם המהפכני.

גרופיוס דגל בשוויון בין המינים בתוך סדנאות באוהאוס, אבל בפועל הסטודנטיות הופנו אל שיעורי האריגה. במיטבן, יצירות האריגה של הבאוהאוס נשגבות ביופיין, אבל הן מסגירות את התסכול הרב במערכת שבה רק סטודנטית נחושה במיוחד, מריאן ברנדט, הצליחה להשתחל לסדנת עיצוב המוצר וייצרה רצף שלם של מערכות תה וקפה, מנורות ומאפרות מתכת שכיום נחשבות לאב-טיפוסים של סגנון הבאוהאוס.

במרוצת הזמן ובאקלים כלכלי נוח יותר, בעיות כאלה היו אולי נפתרות. אבל הזמן הלך ואזל. העקרונות הבינלאומיים של הבאוהאוס פעלו לרעתו כשהמדיניות הגרמנית נעשתה לאומנית יותר ויותר. ב 1928 החליט גרופיוס שמיצה את כל האפשרויות לפתח את בית הספר וחזר לברלין כדי להתמקד בעבודתו כאדריכל. האדריכל הנס מייר, קומוניסט ולשעבר מרצה לאדריכלות בבאוהאוס, התמנה למנהל החדש של בית הספר; כעבור שנתיים נכנס לתפקיד מיס ון דר רוהה. הלחצים הפוליטיים נגד בית הספר התגברו כשהנאצים השתלטו על פרלמנט העיר בדסאו. ב 1932 נאלץ הבאוהאוס לסגור את שעריו בדסאו.

מיס ון דר רוהה השתלט על מפעל טלפונים נטוש בשטגליץ, פרבר בברלין, ופתח בו מחדש את בית הספר. אבל זמן קצר לאחר מכן עלו הנאצים לשלטון בגרמניה והיטלר התמנה לקנצלר. הבאוהאוס סומן כ"אחד המקלטים הבולטים ביותר לקונצפט היהודי-מרקסיסטי של 'אמנות'". באפריל 1933 הגיעה למקום משטרה וסגרה את בית הספר, והובילה משם במשאיות כמה מאנשי הסגל. האוטופיה המודרניסטית, או מה שנותר ממנה, באה אל קצה בידי משטר שראה ברוח הבאוהאוס דבר רקוב. גרופיוס ואשתו השנייה איזה עברו ללונדון ב 1934.

גרופיוס נמנה עם אדריכלים, מעצבים ואמנים זרים רבים שמצאו מקלט בלונדון בשנות ה 30. רבים מהם, שלא כגרופיוס, היו יהודים. אחרים היו אמנים אוונגרדים שהאקלים התרבותי בגרמניה היה עוין כלפי יצירתם. מהמאסטרים של הבאוהאוס, מוהולי-נאג'י וברויאר באו בעקבות גרופיוס לאנגליה. גרופיוס וברויר השתקעו בגוש הבניינים בלון רוד פלאטס שבהמפסטד, אחד הבניינים המודרניסטיים המעטים שהיו בלונדון באותה תקופה, ואילו הקונסטרוקטוביסט מוהולי-נאג'י התגורר באופן בלתי צפוי בשכונת גולדרס גרין. לון רוד פלאטס נהפך למוקד חברתי עליז של המהגרים, מעין בית חלופי לגולים, שבו התערבבו אנשי הבאוהאוס עם תושבים אחרים של המפסטד ובהם האמנים הנרי מור, ברברה הפוורת ובן ניקולסון, ועם אינטלקטואלים שמאלניים מובילים של התקופה.

אבל זו היתה גלות מרה. החיים באנגליה לא היו קלים לאדריכל שעמד בעבר במוקד האוונגרד האירופי. הוא נהפך לשותף של מקסוול פריי, אחד התנאים שחויב בהם כדי להיכנס לבריטניה, אבל יחסה של בריטניה למודרניות היה באותה תקופה מסויג מאוד. גרופיוס עיצב את הקולג' המרשים באימפינגטון וכמה בתים פרטיים, אבל פרט לכך בקושי עבד. תוכניות להקים בית ספר באוהאוס חדש בדרטינגטון הול שבדבון עלו בתוהו. ניסיונות לגייס את גרופיוס למכללה המלכותית לאמנות כדי שיארגן מחדש שם את המחלקה לעיצוב נזנחו.

ב 1937 עזבו גרופיוס ואיזה את לונדון ונסעו לארצות הברית, שם היה ראש החוג לאדריכלות בהארוורד, משרה שהחזיק בה ב 14 השנים הבאות. במידה מסוימת הוא הסתגל לסביבתו החדשה, וב 1944 קיבל אזרחות אמריקאית. אבל מטבע הדברים היה עליו לעשות פשרות כואבות. בדברים שאמרה בלונדון לאחר מות בעלה תיארה איזה גרופיוס את הבעיות המיוחדות שנתקל בהן באמריקה האדריכל האידיאליסט שבימי הזוהר של הבאוהאוס "היה תמיד אדון לעצמו בסביבה שיצר בעצמו", וניהל את בית הספר שלו בעזרת אנשים שבחר במו ידיו בבניין שתיכנן בעצמו. משרת מרצה בהארוורד היתה עניין שונה לחלוטין.

במשרד האדריכלים שלו, "s Collaborative'The Architect" (TAC), גרופיוס התמודד עם הבעייתיות הכספית שבהחזקת משרד גדול במדינה קפיטליסטית תחרותית. הוא תיכנן כמה מבני ציבור טובים, הבולט שבהם הוא Graduate Center בהארוורד, וכמה בתים פרטיים יפהפיים, ובהם ביתו שלו עצמו בלינקולן שבמסצ'וסטס. אבל כל זה היה רחוק מרחק שמים וארץ משאיפותיו הסוציאליסטיות המקוריות לדיור קהילתי זול להמונים. בית פאן-אם בפארק אווניו נראה בלתי מוצדק כיום יותר מתמיד, ומעורבותו של גרופיוס בבניין לונדון פארק ליין שנהפך למועדון פלייבוי מצטיירת כבדיחה מרה.

אור ותקווה

בית הספר באוהאוס עצמו נשכח, פחות או יותר, ב 1968, השנה שבה התקיימה תערוכת הבאוהאוס האחרונה ברויאל אקדמי בלונדון. שם פגשתי את גרופיוס, שהיה אז בן 85 ועדיין גבר נאה וזקוף, אפוף הילה של יהירות זוהרת. היה אפשר להבין למה קלה כינה אתו "נסיך הכסף". לרגל התערוכה התכנסו אנשי הבאוהאוס, מורים ותלמידים, וכן הוצג אוסף של חפצי הבאוהאוס שהתפזרו מאז נסגר בית הספר לפני המלחמה. בזמנו אפפה את התערוכה תחושה מלהיבה של גילוי מחדש של תרבות שלמה שאבדה.
הסגנון החזותי של הבאוהאוס דיבר מאוד אל בני דורי בשנות ה 60; אהבנו אז את הקווים הנוקשים והעיצוב המחוטב, את הצמצום עד ליסודות. אהבת הבאוהאוס לצורה ההנדסית הפשוטה שיקפה את הרצון הנואש שלנו להתנער מקלישאות העיצוב המשומשות של בריטניה המסורתית. תערוכת באוהאוס הראשונה התקיימה על רקע ההתפשטות העצומה של בתי הספר לאמנות בבריטניה ושחרור האנרגיה האנרכיסטי. הסטודנטים של אותה תקופה הופתעו לגלות שבגדים משוגעים ומסיבות הוללות אינן דבר חדש כלל ועיקר.

התערוכה המוקדמת ההיא לא היתה שלמה ומקיפה: ב 1968 גרמניה נחצתה לשניים, ויימאר ודסאו השתייכו לגוש המזרחי, שבו ההתייחסות לבאוהאוס היתה במקרה הטוב דו-משמעית. רק לאחר איחוד הגרמניות ב 1990 החלו אוספי האמנות והעיצוב של הבאוהאוס בברלין, בוויימאר ובדסאו לשתף פעולה. התערוכה בברביקן מסתמכת על שלושתם.

בניין הבאוהאוס בדסאו, שניזוק קשות במלחמת העולם השנייה, עבר שיפוץ מקיף, והוא שוב מלא אור ומרחב ותקווה. ביתו של גרופיוס בחורשת האורנים, שנחרב כמעט כליל, עובר שיפוץ בימים אלה וייפתח בעוד כמה חודשים. תחיית הבאוהאוס לא היתה יכולה לקרות בזמן מתאים יותר. בעולם שבו יש מחסור באידיאליזם בתחום העיצוב והאדריכלות, טוב להיזכר בניסוי הנועז והיפה הזה, שביקש להפיח חיים ביצירתיות.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ