בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קתדרלה עם בתי קפה

כיפת זכוכית ייחודית שיצר פרסטון סקוט כהן, אדריכל האגף החדש במוזיאון תל אביב, הפכה סמטה מסחרית צנועה במנהטן למוקד משיכה למבקרים

תגובות

בין כל המבנים האדריכליים החדשים בניו יורק יש כמה מוצלחים במיוחד. אחד מאלה אינו גורד שחקים נוצץ או מוזיאון מרשים אלא מבנה צנוע יחסית - חופת זכוכית זוויתית הפרושה מעל רחוב הולנדי אלמוני אך הומה אדם ושמו נורת' אנד וויי, הסמוך למרכז הסחר העולמי 1. לא פחות.

הכיפה, שעיצב פרסטון סקוט כהן (Preston Scott Cohen), מכסה שטח של כדונם בבאטרי פארק סיטי. למעשה, נורת' אנד וויי הוא רווח בין שני בניינים, מין קטע מעבר שכולו חנויות ומסעדות. מה שהופך אותו לאזור ציבורי יוצא דופן הוא בין השאר איכות הבנייה בו: מדרכת הגרניט, התאורה, חזיתות החנויות העשויות פלדת אל-חלד וזכוכית, ריהוט הרחוב.

בנק ההשקעות גולדמן סאקס, שמשרדיו שברחוב וסט 200 פונים מצדם האחורי אל נורת' אנד וויי, הוא הבעלים והמפתח של המעבר הזה, שנועד לשימוש ציבורי. אבל הכיפה, שנבנתה גם היא בהזמנת גולדמן, היא שמרוממת את המקום והופכת אותו למרחב רב השראה המזכיר אולם תווך של קתדרלה גותית ענקית.

זה כוחה של האדריכלות. ביקרתי במקום בימים שונים, בבוקר ובערב. שולחנות קפה נשפכים לרחוב מתוך המסעדות. מסעדת "שייק-שאק" תוחמת את הצד הצפוני של המעבר המקומר, ברחוב מאריי, והומה צעירים. רוג'רס מארוול, חברה ניו יורקית, עיצבה חנות יין מרשימה, "וינטרי", שכולה לבנה ונמוכה, עם קימורים סקסיים. עוברי אורח עוצרים לנוח ליד רחוב וסיי על ספסל הגרניט שעיצב קן סמית, האיש שהגה את החומות הנמוכות והמוארות המפרידות בין שולחנות הקפה לתנועת העוברים ושבים.

אבל כמעט כולם נעצרים פעורי פה מול הכיפה.

קרעי זכוכית

הכיפה בנויה משלושה משולשים משוננים נטויים, דמויי קרעי זכוכית ענקיים. האור מסתנן בחינניות מבעד לזגוגיות האמייל שלהם ומשתנה עם השעות המתחלפות. המשולש הגדול ביותר הוא האמירה הגדולה של כהן: הוא חוצה באלכסון את המעבר המקומר, המתקפל לכיוון הקצה הדרומי. הקו האלכסוני הסוחף הזה מאגד את מה שבלעדיו היה נראה כמרחב מקוטע. האלכסון נמתח לאורך המתחם ומספק איזון למקצב הסדיר של צלעות הפלדה של הכיפה ולמרכיבי החזית של רחוב וסט 200.

זה נשמע מורכב אולי, אבל יש פשטות אלגנטית בשלושת המשולשים התלויים על אותו קיר ארוך. משטחי הזכוכית האלה מתפוצצים החוצה, למעלה ולמטה מהקו האופקי שבו הכיפה מתחברת אל וסט 200. המתח בין הקו האופקי היציב הזה למשולשים, המזכירים יריד שעשועים, הוא שמקנה לנורת' אנד וויי את הדרמה האדריכלית שלו.

ניו יורק טיימס

המעבר המקומר משתייך לרשת לא רשמית של מדרחובים במערב מנהטן, הכוללת את הדרכים והפארקים שליד גדת הנהר, ובהם ההיי-ליין. אבל הוא מעין גרסה הפוכה להיי-ליין. אם בזה אנשים הולכים לכל אורכו כדי לעבור ממקום אחד למשנהו אבל גם כדי להיות שם ולהסתכל סביב, הרי במעבר המקומר הם נעצרים, משום שהכיפה הופכת אותו ליעד.

כהן, האדריכל שעיצב את הכיפה, מנהל חברה בקיימברידג' שבמסצ'וסטס ומכהן כראש החוג לאדריכלות בהרווארד. הוא מוכר גם כמעצב מוזיאון האמנות החדש בתל אביב - בניין דמוי אוריגמי על שטח משולש ובתוכו אולמות מרובעים. אלה ערוכים בספירלה סביב אטריום, שבגגו תקרת זכוכית והוא בנוי ממשטחים פרבוליים והיפרבוליים כפופים, כמו אוכפים. כמו אדריכלים רבים כיום, מתמקד כהן בעיצוב דיגיטלי ובגיאומטריה מורכבת.

גולדמן סאקס הגיע אל כהן בהמלצת הארי קוב, אדריכל ותיק ממשרד פיי קוב פריד ושות', שפיקח על העיצוב המעולה של בניין 200 ברחוב וסט - מגדל של 43 קומות שבנייתו נשלמה לפני כשנתיים. באופן יוצא דופן, שכר גולדמן גם מגוון של אדריכלים צעירים ומבטיחים כדי לעצב חללים בתוך בניין הבנק ומחוץ לו: חברת אופיס dA מבוסטון עיצבה קפטריה לעובדים; החברה הניו יורקית Architecture Research Office עיצבה חדרי ישיבות ומרכז כושר; חברת SHoP, גם היא מניו יורק, עיצבה אודיטוריום; קואברה מקנה בלומברג מטורונטו עיצב שלוש קומות בראש הבניין, שאווירתן שקטה ומהודרת כמו החלק הפנימי של מכונית בנטלי.

ואילו כהן קיבל עליו לעצב את הכיפה. הוא ביקש לעצב אותה משום שהקמט במעבר המקומר היה בעיניו אתגר גיאומטרי שאין לעמוד בפניו. הקמט הזה נובע מכך שמלון קונרד ניו יורק, הניצב מעברו השני של המתחם, מול וסט 200, מזדקר אל תוך המעבר כמו חרטום של ספינה ענקית. הארי קוב התאים את חזית הבניין בווסט 200 לקמט והבטיח שהולכי הרגל יוכלו לראות את המעבר המקומר מקצהו האחד לקצהו האחר - עניין שולי אך גאוני שהעצים את הרושם של האלכסון הגדול של כהן.

האפקט ניכר כשעומדים בצד של רחוב מאריי ומביטים לאורך נורת' אנד וויי, שם הכיפה הנטויה משווה למדרכה מראה המזכיר מעט פיתול של מסלול מרוצים. מנקודה זו נראה המלון כאילו הוא נוגח בכיפה, מנפץ אותה ודוחף את חלקיה מעלה, ואילו מהקצה השני הכיפה נראית כאילו היא כמעט מונחת אופקית. נקודת המבט, במלים אחרות, משתנה ככל שנעים במרחב. כשהלכתי ברחוב נזכרתי באפקט המתקבל כשהולכים לאורך האליפסות המפותלות של ריצ'רד סרה.

הכיפה נחשפה לזמן קצר ב-2010. אבל אחר כך נהפך המעבר לאתר בנייה משום שגולדמן, שקנה את מלון קונרד - אז "אמבסי סוויטס" - ארבע שנים קודם לכן, פתח בשיפוצים. החברה הניו יורקית קון פדרסן פוקס שיפצה את החזית: משטחים גדולים של קיר לבנים עיוור הוסרו והוחלפו בקיר זכוכית ופלדה המתאים יותר לווסט 200 ולכיפה. עיצוב הפנים שודרג ונעשה מפואר. המעבר המקומר נפתח מחדש באביב הנוכחי.

הזכרתי את הפסל ריצ'רד סרה. הפיסול קרוב לצורה טהורה יותר מאדריכלות, שכן הוא משוחרר מכל המגבלות הידועות (סביבתיות, כלכליות, טכנולוגיות ופוליטיות) המשפיעות על עיצובו של כל בניין. האדריכלות היא מבחינה זו אמנות נגועה, אך יש בכך גם יתרון. זו אמנות חברתית. היא יוצרת מרחבים חברתיים. האדריכלות הטובה ביותר חובקת ודוחקת אל מעבר לה, מבחינה צורנית.

יש כאן מטאפורה רחבה יותר. גם חברה חופשית מקבלת את המגבלות השולטות בה. מגבלה וחופש: זו התמצית של אדריכלות טובה ושל תרבות בריאה.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו