בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנס של מדיין: מעיר סמים למעוז אדריכלות

העיר מדיין שבקולומביה שינתה את פניה ואת גורלה הודות לאדריכלות ציבורית חדשנית. ספריות, רכבות וגנים הם חלק ממשוואת צמצום הפערים

18תגובות

בזמן האחרון, כשמבקשים מאדריכלים וממתכנני ערים לספק הוכחה לכוחם של האדריכלות הציבורית והמרחב הציבורי לשנות את גורלה של עיר, הם מצביעים על מדיין (Medellin) שבקולומביה.

לפני כ 20 שנה זו היתה עירו של סוחר הסמים הנודע לשמצה פבלו אסקובר, ושיעור מקרי הרצח השנתי בה עמד על מספר שיא של 381 ל 100,000 נפש. בעיר ניו יורק השיעור הזה היה מסתכם במספר בלתי נתפס ¬ 32,000 רציחות בשנה. אך העיר השנייה בגודלה בקולומביה נהפכה לא מכבר למרכז רפואי ועסקי, אוכלוסייתה מונה 3.5 מיליון נפש ויש בה תעשיית תיירות מתפתחת. העירייה מתגאה בכיכרות ובמבני ציבור חדשים, ומתהדרת ברכבת תחתית ובמערכת חשמליות יעילות ונקיות להפליא. הרכבת התחתית מחברת בין השכונות העשירות והעניות ומדרבנת פיתוח פרטי, ואף שבמקומות אחרים בקולומביה ספגה ביקורת בשל עלות הקמתה, לתושבי מדיין היא בבחינת סמל משותף להתחדשות דמוקרטית. אפילו ברכבת שנסעתי בה בשעת השיא באחד הבקרים, ההמונים פינו מקום למנקה שבאה מצוידת בסחבה ובדלי לנקות את הרצפה.

ניו יורק טיימס

באותו ערב נסעתי לשכונת עוני השוכנת על צלע הר תלולה, שכנופיות יריבות עדיין יורות בה בעוברים ושבים שחוצים לתומם גבולות בלתי נראים. העירייה התקינה שם לא מכבר דרגנוע שמטפס לגובה של כ 400 מטרים, פרויקט שגם עליו ניטשו מחלוקות רבות בשל תקציבו ¬ שבעה מיליון דולר ¬ ובשל היותו מנותק מרשת התחבורה של שאר העיר, אך הוא מקצר לכ 12,000 התושבים את הדרך שקודם לכן היתה כרוכה בטיפוס קשה לגובה שלושים קומות וכיום היא מסתכמת בנסיעה של חמש דקות. עליתי ברגל וחלפתי בדרכי על פני חיילים חמושים, אימהות שעצרו להפסקה על המדרגות הרעועות המתפתלות במעלה ההר, פעוטות שטסו מטה ברחובות אנכיים, רכובים על תלת אופנים מפלסטיק, והגעתי לבקתת לבנים צבועה בצבעים עליזים, מין מצפור מט לנפול המשקיף אל בתי הפחונים ותעלות הביוב הפתוחות.

הצריף הוא ביתו של ארגון סון באטה, יוזמה תרבותית שייסדו צעירים שחורים, מהגרים מאזור צ'וקו בקולומביה. סון באטה מקדם את המוסיקה והמחול של צ'וקו, והוא נהנה מיוזמה אחרת של מדיין: חלוקת תקציב משותפת. תושבי המקום החליטו להפנות חלק מכספי הממשל לבתי ספר חדשים, למרפאות ולמלגות להשכלה גבוהה. סון באטה שכר בעזרת הכספים האלה מורים למוסיקה וקנה כלי נגינה, ובימים אלה מוקם בו אולפן הקלטות חדש. חבורה של נגנים הראתה לי את האולפן ההולך ונבנה. מחדר אחר בקעה מוסיקה וריחפה מעל בתי השכונות באוויר הלילה החמים.

צניחה במקרי הרצח

הגעתי למדיין לראות את הבניינים השאפתניים והפוטוגניים שהוקמו בה, אבל גם לגלות מה עדיין חסר בה. שיעור מקרי הרצח, אף שהוא רחוק מלהיות נמוך, ירד עכשיו ל 60 ל 100,000 נפש. ברור שלא האדריכלות לבדה היא שאחראית לירידה במספר הרציחות, אבל גם אי אפשר לומר שאין שום קשר בין השניים. בכל העולם ממקדים אנשי האדריכלות חלק ניכר מתשומת הלב שלהם בניסויים צורניים, כאילו האסתטיקה והאקטיביזם החברתי, שני מקורות דאגה מודרניסטיים, שזורים זה בזה באופן בלעדי. אבל מדיין מוכיחה שהם אינם ושגם אינם צריכים להיות כאלה. האדריכלות, כאן ובמקומות אחרים, פועלת בתוך סביבה חברתית וכלכלית גדולה יותר, אלא אם כן היא מחליטה להיות מותרות, ואז אין לה משמעות אלא בעיני עצמה.

סיפור התפתחותה האבולוציונית של מדיין אינו ורוד ואינו ישיר כפי שחסידי האדריכלות החדשה נוטים לצייר אותו. הוא מוצג בדרך כלל כניצחון שנזקף לזכות סרג'יו פחרדו, בנו של אדריכל שהוא מושל המחוז, וששימש בתפקיד ראש העיר בשנים 2004 2007 בכהונה רבת חזון. הוא קשר בין החינוך לפיתוח הקהילה בתשתיות ובאדריכלות רבת זוהר.

 

אך השינוי הקיצוני שחל בעיר הכה שורשים עוד לפני שפחרדו נכנס לתפקידו, באמצעות תכנון נבון, חנינות ותוכניות נגד טרור, יוזמות קהילתיות של גרמניה וארצות הברית ומדיניות לאומית קולומביאנית הרואה ביוזמות האדריכליות מכשיר להתמודדות עם עוני ופשע.

מה שמבדיל את מדיין ממקומות אחרים הוא העוצמה הייחודית של תרבות העיור שלה, שמתפקדת עכשיו כמעין כרטיס ביקור אזרחי. ראש העיר החדש, אניבל גאוויריה, תיאר באוזניי במשך שעה את חלומותיו להפוך למנהרה כביש מהיר פקוק וסתום שעובר באמצע העיר, להקים רכבת קלה לאורך צלע ההר כדי לחסום את התפשטות שכונות העוני, להוסיף חגורה ירוקה של בנייני ציבור לאורך נתיב הרכבת הקלה, לשקם את נהר מדיין ולעבות את מרכז העיר ¬ שיפורים נבונים לטובת הציבור. נדמה שבמדינה שכלכלתה האיתנה יחסית מימנה פרויקטים מתקדמים רבים, כל ראש עיר צריך לטפח תוכניות גרנדיוזיות של אדריכלות ותשתיות, אחרת יחשבו עליו שהוא צר אופקים או אאוטסיידר.

גאוויריה, מעצבים מקומיים, אנשי עסקים ומנהיגי הקהילה ציירו לי תמונה של עיר שבה האלימות, שחלק ניכר ממנה כיום קשור לסוחרי סמים קטנים, נותרה בעיה גדולה, והניצחונות שבריריים. אנשי מדיין אינם בוטחים בעתיד, ומפקפקים בפתרונות קלים ובהצגת האדריכלות כמטרה בפני עצמה. ועם זאת, הם הדגישו את היתרונות החברתיים והכלכליים שאדריכלות ציבורית ומרחבים ציבוריים חדשים יכולים ליצור, ואת החוכמה שבמדיניות לטווח ארוך של התחדשות אורבנית המבוססת על הקהילה.

"גישה הוליסטית", כך מגדיר אלחנדרו אצ'וורי, אחד האדריכלים שאחראים לשינוי שעברה העיר בתקופת פחרדו, את הפילוסופיה שבבסיס המדיניות.

גרפיטי קהילתי

באתי לכאן מבוגוטה, שתוכניות ההתחדשות שלה, שהחלו בסוף שנות ה 90 ¬ כגון התוכניות המוקדמות בברצלונה לפני האולימפיאדה ב 1992 ¬ הכשירו את הקרקע לתחייתה של מדיין. אלא שעכשיו בוגוטה במצוקה, משום שמערכת האוטובוסים המהירה והמהוללת שלה כורעת תחת הנטל ואמון התושבים בעתיד העיר נסדק קשות.

מדיין, לעומת זאת, עדיין מסתמכת על גאווה מקומית עזה, על מורשת של אדריכלות מודרנית טובה שראשיתה בשנות ה 30, על שורה של אדריכלים צעירים שזוכים לכבוד ולקידום, ועל מחויבות של עסקים מקומיים לשפר את הרווחה החברתית שמתחילה בעסק הגדול ביותר של העיר: ספקית השירותים העירונית, E.P.M.

הרנסנס האדריכלי של מדיין לא ניתן להבנה ללא הבנת תפקידה של E.P.M, אמפרסאס פובליקס דה מדיין, המספקת לעיר מים, גז, שירותי תברואה, תקשורת וחשמל. החברה מספקת על פי חוק מים נקיים וחשמל אפילו לבתים שבשכונות העוני הבלתי חוקיות של העיר, וכך, שלא כמו בבוגוטה, שבה בשכונות העלובות ביותר אין שירותים בסיסיים, במדיין יש רשת ביטחון.

ניו יורק טיימס

יתרה מזו, רווחיה של החברה (כ 450 מיליון דולר בשנה) עוברים ישירות לבניית בתי ספר חדשים וכיכרות פתוחות לציבור, לשיפור הרכבת התחתית ולפארקים. אחת הכיכרות היפות ביותר בלב מדיין התקבלה כתרומה מE.P.M- ומעל שכונות העוני של המחוז הצפון-מזרחי בעיר E.P.M מימנה הקמת פארק בג'ונגל שעל פסגת ההר, המקושר למחוז באמצעות הרכבל שלו.

פדריקו רסטרפו ניהל את E.P.M לפני שהתמנה למהנדס העיר בכהונתו של פחרדו. "יצאנו מנקודת הנחה שהכל קשור ¬ החינוך, התרבות, הספריות, הביטחון, המרחבים הציבוריים", אמר לי, וציין שאמנם פחות מ 20% מתלמידי בתי הספר כאן השיגו את הציון הממוצע הלאומי ב 2002 אך ב 2009 זכו בו יותר מ 80%.

"ברור שזה לא נובע רק מהעובדה שבנינו ושיפצנו בתי ספר", הוא אומר. "צריך לעבוד על איכות ההוראה ועל איכות התזונה נוסף על האדריכלות. אבל הנקודה הרחבה יותר היא שהשלטון צריך לספק לעשירים ולעניים את אותו חינוך איכותי, אותם אמצעי תחבורה, אותה אדריכלות ציבורית. כך מגבירים את תחושת השייכות והבעלות".

אבל מטבע הדברים אי אפשר פשוט לתפוס בעלות על שכונות עניות; צריך להכריז עליה, בדרכים קטנות ורבות השפעה. בשכונת המצוקה קומונה 13, שני חברים בתנועת רבולוסיון סין מוארטוס (מהפכה בלי מוות) ¬ תנועה שהקימו לפני זמן לא רב כמה חובבי היפ-הופ בני השכונה שהתנגדו לתרבות הכנופיות ¬ לקחו אותי לסיור גרפיטי. בפינת רחוב הומה, דניאל פליפה קיצ'נו, הידוע בשם דוג, ולואיס פרננדו אלוורז, המכונה AKA, הצביעו על ציור קיר של ארבעה מחבריהם, שנרצחו בידי הכנופיות המקומיות. רבולוסיון סין מוארטוס מציירת על קירות ברחבי קומונה 13. לפעמים התושבים מוסיפים לציורים כתובות משלהם, כמו להביע תמיכה. הגרפיטי, אומר אלוורז, עוזר לאנשים כאן לאוורר את התסכול ולתבוע בעלות על שכונתם.

ספרייה תלת-סלעית

קשה להתקדם. כשמתרחקים כמה מטרים מהכיכרות החדשות, מהספרייה ומתחנות הרכבלים ברובע סנטו דומינגו, בצד השני של העיר בגבעות המחוז הצפון-מזרחי, מתברר בדיוק כמה דרמטי אך גם שברירי השינוי שחל כאן. אצ'וורי פגש אותי במסוף הרכבל בוקר אחד לנסיעה לשכונות העוני של המחוז הצפון-מזרחי.

"עוד לפני שפחרדו הגיע התחלנו לחפש דרכים להשתמש ברכבל כדי לשנות את האזורים שבסביבתו, להפוך את תחנות הרכבל למערכת העצבים של השכונה", הוא מספר. "השכונות תמיד היו מקומות מלאי אנרגיה, אבל האנרגיה הזאת היתה מנותקת מהעיר".

קרון הרכבל שלנו התרומם מעל ים של בתים בלתי חוקיים, ותחנות הרכבל יצרו מעין עמוד שדרה של פיתוחים מסחריים במעלה צלע ההר. באזור שהיה בעבר מסוכן מדי אפילו לפטרולי משטרה, ירדנו מהרכבל ושוטטנו באזור שוק ובו מסעדות, בתי ספר וחנויות בגדים. משם הגענו לכיכרות הומות ואחר כך לספריית אספנייה, הסמל המוכר ביותר של מדיין החדשה.

ניו יורק טיימס

"אמון מהזרע עד השתיל", כך מתאר אצ'וורי את השכונה לאחר המהפך. "השינוי הפיסי העיקרי הוא המרחב הציבורי, אבל זו רק ההתחלה", הוא מזהיר, ומורה בידו על שכונות העוני הגובלות בפיתוח החדש. אצ'וורי אומר שכל הכותרות על השיקום המתוקשר של הרובע הזה היו נהדרות, אבל הן גם הביאו לתוצאה לא מכוונת והשפיעו על כמה ממקבלי ההחלטות לחפש במקומות אחרים פרויקטים פחות מסובכים מבחינה פוליטית.

הוא מראה לי את ספריית אספנייה, שהוקמה בעלות של ארבעה מיליון דולר: שלושה סלעים שחורים מקושרים ביניהם, המונחים בגובה של כ 450 מטרים מעל העמק, בעיצובו של האדריכל המחונן מבוגוטה ג'יאנקרלו מצנטי. הספרייה נהפכה למרכז קהילתי ולסמל עירוני. היא מרשימה מבחוץ.

אבל בפנים יש בעיות קשות. הבניינים הם קופסאות בעלות שלד פלדה, מחופות באריחי אבן כהים, ובתוכן ליבות בטון צפות ¬ למעשה, אלה קופסאות בתוך הקופסאות ובהן חדרי קריאה, מעון לילדים, אודיטוריום ומתקנים אחרים. הבנייה ירודה באיכותה, הניווט מבלבל, התחושה בתוך המבנה קלאוסטרופובית; האקוסטיקה איומה, והחלונות מעטים.

ספרייה אחרת שעיצב מצנטי במדיין מרשימה עוד יותר אך פחות ראוותנית: ספריית לאון דה גרייף בלה לדרה בנויה גם היא משלושה מבנים, במקרה זה אלה מעין כיסים מקושרים היטב, הנסמכים על תמוכות על גבי בסיס צפחה, ופזורים כמו מניפה על פני פסגת הגבעה. הגג המשותף מתחבר לפארק הסמוך. הנוף עוצר נשימה. חדרי הקריאה ואזורי המשחק לילדים משקיפים החוצה מבעד לחלונות פנורמיים.

אצ'וורי לוקח אותי במורד הגבעה לאנדלוסיה, חלק אחר של שכונות העוני הצפון-מזרחיות. בעבר שלטו שם כנופיות שהתבצרו בשני עבריו של ערוץ מלא אשפה. עכשיו האזור שופץ, הוקמו בו קומפלקס ספורט ובית ספר, מדרכות חדשות, גושי בניינים חדשים בגובה בינוני, וגשר הפרוש על פני הערוץ. עשרות חנויות נפתחו במקום. מכונאים שכבו מתחת למכוניות בשמש החמה, שתו בירה ופטפטו כשביקרתי שם; ילדים חזרו בעצלתיים מבית הספר, אכלו גלידה על הגשר. אלף עיניים התבוננו ברחובות.

פגשתי שם את מתיאו גומז, צעיר בן 20 שהיה בדרכו לעבוד בחברת בירה מקומית במרכז העיר. הרכבל קיצר את זמן הנסיעות שלו משעתיים לשעה אחת, אמר לי.

"ספריית אספנייה שינתה את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו", הוסיף. "קודם הרגשנו את הסטיגמה. אבל עדיין חסרים לנו מרכזי תרבות, הספרייה נסגרת מוקדם מדי, המצב עדיין מאוד לא בטוח".

על סחלבים ופרפרים

מגבעות האזור הצפון-מזרחי יצאתי לסיבוב בין המבנים החדשים של מדיין, רובם בתוך וסביב הגן הבוטני, שהיה הפארק המרכזי של העיר לפני שנעשה מסוכן מדי ונסגר. למשך זמן מה התכוונו הרשויות להרוס את הפארק, אך לפני כעשר שנים, בזכות פילאר ולילה, מנהלת הגן באותו זמן, ובתמיכתו של פחרדו, עבר המקום מהפך.

אצ'וורי תיכנן מוזיאון למדע וכיכר בעיצוב חדש ודרמטי מול הגן, והגן עבר חידוש ביד אוהבת, חומותיו הוסרו, ובכניסה אליו הוצב ביתן מעגלי מקסים בעיצוב לורנצו קסטרו ואנה אלווירה ולז.

לאחר שנדחתה התוכנית הראשונית לשכור את נורמן פוסטר לעצב ביתן נוסף, נערכה תחרות מקומית, מתוך כוונה לפרסם את הכישרונות האדריכליים הצעירים של מדיין עצמה.

הזוכים, משרד האדריכלים JPRCR (בהנהלת קמילו רסטרפו), ומשרד "פלאן בי" (פליפה מסה ואלחנדרו ברנאל), יצרו את אורכידאורמה ¬ חופת רשת גבוהה מעץ המתנשאת לגובה של כ 20 מטרים מעל גינה פנימית מכוסה שבכת רשת. עשרה מבנים משושים דמויי עצים ופרחים, שאוספים מי גשמים טריים ושזורים יחד ככוורת, מגוננים על אוסף סחלבים ושמורת פרפרים. החופה חסכונית מצד אחד ומרהיבה מצד אחר.

אבל המבנה המרשים מכל נמצא במרחק כמה רחובות. זהו מרכז תרבות בשכונת מוראביה, הסמוך למטמנת זבל ענקית. המרכז הוא אחת העבודות האחרונות של המאסטר הקולומביאני רוגליו סלמונה, והוא מעוצב בסגנון כמו-מאורי בפשטות מעודנת, כולו שקיפות, צניעות ופתיחות. קרלוס אוריבה, אמן המנהל את המרכז, ערך לי סיור מלא גאווה בכוורת של חדרי חזרות תת-קרקעיים, בסטודיו למחול ובתיאטרון הנפתח אל הטבע, בספרייה ובחצר, התחומה בכבישים נמוכים, ויוצרת מרחב ציבורי בטוח ונאה, שהקהילה נזקקה לו נואשות. ילדים קטנים השתובבו שם תחת עיניהן הפקוחות של המורות, בין מזרקות מבעבעות שמזכירות את ארמון אלהמברה מספרד.

הרשויות העבירו באחרונה את התושבים מהמטמנה הסמוכה המסוכנת אל פרויקט דיור בפאתי העיר, מהלך מובן ובה בעת מקרה מצער של תכנון עירוני חסר מחשבה, שכן המעבר מבודד את התושבים ומרחיק אותם ממקומות עבודתם ומהשכונה שלהם, שהמבנה של סלמונה הוא העוגן שלה.

"מובן שנמשיך לשפר את בתי הספר ואת השכונות", אמר לי גוויריה, ראש העיר. "אבל אנחנו צריכים גם לדאוג להרים ולנהר, שעבורנו הם כמו הנהרות וסנטרל פארק בניו יורק".

הרושם שקיבלתי מהשיחה הוא שמבחינה פוליטית קל יותר להציע תוכניות חדשות להפוך כבישים מהירים למנהרות ולבנות רכבות קלות על הגבעות מאשר לפתור בעיות ישנות, ושהעירייה עדיין צריכה לעמוד על המשמר בכל הנוגע למדיניות הדיור. זמן קצר לפני סיום ביקורי בעיר נפגשתי עם שמונה אדריכלים צעירים במוזיאון לאמנות מודרנית, בית חרושת לפלדה משנות ה 30 שעבר הסבה יפה. "אנחנו עדיין לא חושבים במונחים של דיור סוציאלי, של אינטגרציה בשכונות", מסכימה ורוניקה אורטיז מורסיה, שותפה במשרד ארקיטקטורה אי אספסיו אורבנו (אדריכלות ומרחבים עירוניים).

"יש תחושה כללית בקרב אדריכלים צעירים שהוחמצה פה הזדמנות", אמרה אדריכלית אחרת, קטלינה אורטיז. בדבריהם של קמילו רסטרפו ואלחנדרו גונזלס נשמע הד לדבריה. הספקנות שלהם היתה האות המעודד ביותר שנתקלתי בו במדיין. העירייה עשתה צעדים חשובים, אחרי ככלות הכל, תוך שימוש באדריכלות חדשנית כזרז. אבל כאן אדריכלים צעירים דורשים פתרונות יצירתיים יותר. מחובתם, כך הם מרגישים, לספק חדשנות צורנית וגם למלא את התפקיד ההומניטרי של אקטיביזם אדריכלי, ולדלג מעל הדור הישן של אדריכלים ואחרים שנותרו מקובעים ברעיון של הקמת בניינים מצודדים שיקשטו שערי מגזינים בוהקים.

האנרגיה חסרת השקט הזאת בקרב הדור הצעיר, בעיר שבה האנשים ממילא מתייחסים ברצינות למטרה של הגברת השוויון, היא שמבטיחה, כך נדמה, שהשינוי יימשך.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו