הרוח שוב נושבת בטחנה המפורסמת בירושלים

טחנת הרוח בשכונת ימין משה, שהוקמה במאה ה-19, שופצה ושוחזרה במבצע הנדסי מורכב, ובקרוב תשוב לטחון חיטה בכוח הרוח

ניר חסון
ניר חסון
ניר חסון
ניר חסון

במבצע הנדסי מורכב שונו היום (רביעי) פניו של אחד מהמונומנטים המוכרים ביותר של ירושלים. הכיפה הישנה והמוכרת של טחנת הרוח בשכונת ימין משה בבירה הוחלפה היום בכיפה חדשה-ישנה, שמשחזרת את המבנה המקורי של הטחנה, כפי שהוקמה באמצע מאה ה-19. הטחנה המחודשת, ששופצה ביוזמת קרן ירושלים, כוללת את כל המנגנונים ותאפשר לשוב ולטחון חיטה באמצעות כוח הרוח, כבר בעוד כשבועיים.

הכיפה העגולה והכנפיים החומות של טחנת הרוח בימין משה הן מהסמלים המזוהים ביותר עם ירושלים. אלא שהטחנה כפי שמופיעה בלוגו הרשמי של העירייה, בגלויות תיירים ובציורי ילדים, היא למעשה תוצאה של שיפוץ דקורטיבי בלבד, והיא שונה לחלוטין מהכיפה המקורית. הכיפה המקורית, כפי שהוקמה על ידי משה מונטיפיורי ב-1857, היתה לבנה, בעלת כנפיים ענקיות מקדימה ומדחף קטן מאחור שנועד לכוון את הכנפיים על פי כיוון הרוח.

לאחר מאמץ של שנתיים, בסיוע מומחים מהולנד נבנו מחדש הכיפה והכנפיים, זהות למקוריות. שוחזרו גם כל המנגנונים הפנימיים של הטחנה, כולל אבני הריחיים וגלגלי השיניים. זאת מתוך מטרה לשוב ולהפעיל את הטחנה מכוח הרוח למטרות תיירות וחינוך.

היום, לאחר שהראש והכנפיים הורכבו על הקרקע, הן הונפו באמצעות מנוף ענק והונחו על גבי המבנה ההיסטורי, שעבר גם הוא שיקום. התוצאה היא שירושלמים שגדלו בצל הכיפה המוכרת עלולים לחוש תחושה של זרות מול המונומנט העתיק-חדש הזה.

הטחנה נבנתה על ידי מונטיפיורי מתוך כוונה לספק עבודה ליהודים ולשבור את המונופול הערבי על טחינת קמח. הקמתה לוותה בחששות מצד הטוחנים הערבים, שאף שלחו "מקללים" מקצועיים כדי לשבש את פעילותה. הפרשה זכתה לתיעוד בספרו של ש"י עגנון, תמול-שלשום: "ראו הערבים ונתקנאו, שכרו זקן אחד לקלל את הריחיים", כתב עגנון, "נתן עיניו בריחיים ואמר אני ערב לכם שכשיבואו הגשמים ויבואו הרוחות יעשו מהן תל עולם, באו הרוחות ובאו הגשמים ולא עשו להן כלום". 

למרות כישלון המקלל, טחנת הקמח של מונטיפיורי נחשבת בדברי ימי ירושלים לפרויקט כושל. מדריכי תיירים נוהגים לספר שהסיבה לכישלון היתה מחסור ברוח וחישובים לא נכונים של מקימי הטחנה. את התזה הזו הפריך החוקר ד"ר שאול ספיר מהאוניברסיטה העברית, שחקר את תולדות הטחנה. לדבריו הטחנה עבדה בהצלחה במשך 18 שנה ופעולתה הפסיקה בשל כניסת טחנות הקיטור החדשות ובשל מחסור בחלקי חילוף. 

בשנות ה-30, אחרי שהטחנה עמדה נטושה במשך שנים ארוכות, שיקמו שלטונות המנדט את המבנה. אבל ב-1948 הבחין הנציב העליון הבריטי בדרכו החוצה מהתפילה בכנסיה הסקוטית הסמוכה, שההגנה משתמשת במבנה כעמדת ירי והוא הורה לפוצץ אותו. האגדה הירושלמית מספרת שהסמל שנשלח למשימה החליט לשבש את התוכנית. "על פי הסיפור, הוא ראה בפנים את השם של מונטיפיורי והוא עצמו היה בוגר של בית ספר על שם מונטיפיורי, אז הוא אמר איך אני יכול לפוצץ טחנה על שם מישהו של בית ספר שלמדתי בו. אז במקום לפוצץ את הטחנה כולה הוא הרס רק את החלק העליון ועשה קצת פירוטכניקה, בזכותו המגדל עמד על מכונו עד היום", אומר ספיר.

מאז 1967 עברה הטחנה כמה סבבי שיפוצים, אך בכל פעם שופצה הכיפה הדקורטיבית והונחו כנפיים מדומות שהיו נעוצות במקומן, ללא יכולת לנוע. לפני כשנתיים, בזכות תרומה מנוצרים אוהבי ישראל מהולנד, הוחלט בקרן ירושלים להחזיר עטרה ליושנה. הבניין שופץ מבחוץ ומבפנים, בתוכו הוקמו מעץ ארבע קומות, ובקומה השנייה הוצבו מחדש אבני הרחיים.

חלקי הטחנה יוצרו באנגליה על פי הדגם של חברת הולמן הבריטית, שבנתה את הטחנה המקורית. החלקים נשלחו להרכבה בהולנד ומשם נשלחו לארץ. היום הונפו הכיפה והכנפיים, שמשקלן הכולל 12 וחצי טון והוצבו בראש המבנה ההיסטורי. אחרי השלמת המנגנונים יוכלו מבקרים לחזות בתהליך טחינת החיטה וייצור הקמח. "זה היה שילוב של עבודת אומנות מפעם עם לוגיסטיקה מאוד מורכבת", הסביר עופר סלע, מבעלי חברת "זהר סלע" שהובילה את הפרויקט. ליתר ביטחון הוצב בטחנה גם מנוע חשמלי קטן. זאת למרות מחאותיו של המהנדס ההולנדי שהרכיב את הטחנה, ויליאם דייסטרה, שבניגוד לכולם, מאמין ברוח הירושלמית וביכולתה להניע את הכנפיים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ