קשת רוזנבלום
קשת רוזנבלום

ביום שישי האחרון נפתח בחיפה מוזיאון מוניו גיתאי וינרויב החדש לאדריכלות. המלה "מוזיאון" מעט גדולה לתיאור החלל הצנוע, בגודל 120 מ"ר בסך הכל, אולם הוא מתעתד למלא ואקום תרבותי של חוסר ייצוג מוזיאלי לתחום האדריכלות בארץ, ובפרט מחוץ לאזור המרכז. פרויקט זה, פרי יוזמתו של במאי הקולנוע עמוס גיתאי - בנו של וינרויב - נבנה בשיתוף עם עיריית חיפה ומוזיאוני חיפה.

המוזיאון נפתח בחלל ששימש בעבר כמשרדו של האדריכל מוניו גיתאי וינרויב, ונשאר בבעלות המשפחה עד היום. במשך שנים הושכר המקום, בלב שכונת מרכז הכרמל, לגורמים שונים, כשהאחרון בהם שימש כמועדון לילה. לפני שנה החליטו בני המשפחה להמיר את הנכס הגשמי בכזה אינטלקטואלי, ולתרום את החלל לשימוש מוזיאוני חיפה.

וינרויב (1909-1970) למד אדריכלות בבאוהאוס בדסאו, והיגר לארץ ב-1934, עם החרפת הסנקציות בגרמניה. בישראל הוא בחר להתיישב בחיפה, שהיתה לביתו עד סוף חייו. שלוש שנים לאחר עלייתו יוסדה השותפות בינו לבין האדריכל אלפרד מנספלד, ובמשך 22 שנים הם תיכננו יחד מבני ציבור ומוסדות חינוך ודת, קיבוצים, מבני תעשייה ואלפי יחידות דיור בשיכוני עובדים. בין השאר תיכננו את בלוק המגורים הגדול "רמת הדר", וחלקים מיד הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם.

גיתאי במוזיאון מוניו גיתאי וינרויב בחיפהצילום: מוטי מילרוד

לאחר פירוק השותפות המשיך וינרויב בדרכו כאדריכל עצמאי, ושימש כמרצה לאדריכלות בטכניון. "וינרויב היה מבכירי האדריכלים בארץ, והוא השפיע על פניה של חיפה כולה", מספר נסים טל, מנכ"ל מוזיאוני חיפה. "המוזיאון, שיעסוק בערכים מקומיים כמו גם בינלאומיים, יעניק נופך נוסף לעיר, ובכך יצטרף למערך מוזיאוני חיפה המהווים מוקדי עניין כלל ארצי".

מורשתו הנכבדת של וינרויב זכתה להוקרה בשנים האחרונות באמצעות מונוגרפיה עבת כרס שנכתבה לכבודו, כמו גם כמה תערוכות. המוזיאון הנושא את שמו ישמש מעתה כמשכן קבע גם לארכיון העבודות שלו, לצד תערוכות נושאיות שיתחלפו כל חצי שנה.התערוכה הראשונה נקראת "הארכיטקטורה של הזיכרון" והיא מבקשת לבסס דיאלוג בין העשייה הקולנועית של עמוס גיתאי, למורשת האדריכלית של אביו ובני דורו בוגרי הבאוהאוס בישראל. התערוכה מורכבת ממדיות שונות, ולצד שרטוטים, תצלומים, וטקסטים מוקראים-מוקרנים על חלק מהקירות קטעי וידיאו מתוך סרטיו של גיתאי. אצר את התערוכה גיתאי עצמו, שמגלה כי תמיד היה מרותק מאותה קבוצה קטנה של אדריכלים ואומנים בוגרי הבאוהאוס בישראל: "היתה להם השפעה נרחבת בגלל שהבאוהאוס התעסק בתעשייה, ולא רק בעיצוב. הם הבינו כבר אז שהאדריכלות נכנסת לפאזה חדשה בעידן המודרני והתפקיד שלהם הוא ללוות אותו".

ערך פואטי

הדחף לפתוח מוזיאון לאדריכלות בעיר נובע לטענתו מתחושה של אובדן הדרך באדריכלות העכשווית, עליה הוא מלין: "האדריכלים המצליחים היום מייצרים אדריכלות שהיא נורא רפרזנטטיבית. לפעמים אני חושב שהאדריכלים קצת מקנאים בנו הבמאים, כי הם מייצרים דימויים. ארכיטקטורה טובה מבחינתי היא לא רק דימויים, היא ליצור חלל שנעים בו". עם זאת, דומה כי המוצגים בתערוכה הנוכחית מתקשים להשתלב בחלל לכדי יצירה כוללת, דבר שאולי מתבקש ממוזיאון העוסק באדריכלות.

מוניו גיתאי וינרויב, שנות ה-60


רפרודוקציות מרשימות של שרטוטיו של וינרויב תלויות על הקירות, נתונות במסגרות רחבות, אך המדיה הקולנועית, מתוקף קסמה, מנהלת עמן קרב קשה על תשומת לב הצופים. ההקשר הקולנועי, מקווה גיתאי, ימשוך קהלים נוספים, כמו למשל המבקרים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי שייפתח בעוד שבוע מעבר לכביש, דבר שיחדד את השיח בין אדריכלות לקולנוע.

גיתאי, בעצמו אדריכל בהכשרתו, מוצא הרבה במשותף בין שני התחומים: "לעומת ציור או כתיבה, לא מדובר פה בדיסציפלינות אינטימיות. אם אתה לא יודע לעבוד עם קבוצה של אנשים אתה לא יכול לתפקד". עוד כילד התרשם מאופן עבודתו של אביו עם אנשי המקצוע באתרי הבנייה אליהם הגיע: "הוא באמת רצה שהפועלים יבינו את הארכיטקטורה. הבנתי שזה לא מספיק לשבת במשרד שלך, לשרטט יפה עם פחמים ולייצר מסמכים שאנשים אוהבים לראות. כתוצאה מכך הסרטים שאני עושה לא נעים סביב התסריט: הם מכלול של מעצבים, תלבושות וצלמים". הוא טוען כי גם חלל אדריכלי משמש כשחקן, ובמקרה של המוזיאון החדש הוא מאמין שיוסיף נדבך נוסף לפיענוח התערוכות האצורות בו.


המקום הוסב למוזיאון בפיקוחה של האדריכלית כרמית הרניק-סער ממשרד קובלסקי-אפרת. היא מספרת כי העבודה כללה קילוף וחשיפה של מבנה הבטון המקורי מתחת לחבלי הזמן. עם זאת, היא מסבירה, זה אינו פרויקט שימור מובהק, ומרצפות הטרסו המקוריות שנעקרו במרוצת השנים הוחלפו בכאלו חדשות, במכוון בעלות גוון אחר. הכניסה למבנה עוברת דרך כוך מתפורר ששימש בעבר את ויינרוב לגידול גן אצות יפני, וכיום הוא מתהדר בעליבותו. בצד המבנה מרפסת רחבה שמשקיפה מזרחה לעבר רמת הדר, ואליה מפנים המבנים הסובבים את גבם המוזנח.

גיתאי רואה בהפקרת המרחב הציבורי ערך פואטי, ומוסיף: "ההתעללות הזאת, שכל אחד מציב את המזגנים ואוטם בבלוקים, בכוונה רציתי שיראו את זה. לעומת החלל הפנימי, שהוא מטופח ומטופל, בחוץ אנשים זורקים דברים. בשטח כזה, שהוא לא גדול בכל מחווה טמונה מחשבה".

בחלל נוצלה גם קומת גלריה קטנה ליצירת פינת אחסון, ובה יתאפשר עיון בארכיון לפי תיאום מראש. כמו כן, במקום מוקמת ספרייה קטנטנה, העתידה להתמלא אט אט מתרומותיהם של אדריכלים. לצד התערוכה נמכר קטלוג התערוכה הנוכחית, "כרמל", וכמו כן חוברות המכילות טקסטים אדריכליים המלווים את התערוכות.


בעוד חצי שנה תוקם במקום התערוכה הנוכחית תערוכת מחווה לאדריכל משה גרסטל, אותה יאצור האדריכל ואליד כרכבי, מנהל יחידת השימור בעיריית חיפה. תערוכות נוספות שצפויות להיפתח בעתיד הן תערוכה על אדריכלות ללא אדריכלים, שתכלול מודלים מרחבי העולם, ותערוכה על יצחק דנציגר ואביטל גבע, שתעסוק במרחב הנופי שהם מייצרים דרך עבודתם כאמנים. את הנושאים לתערוכות יוזם המוזיאון, שמתעתד גם לקיים כנסים בין כתליו בשיתוף עמותת האדריכלים. בתוך המתווה הכללי של התערוכות קיימות תוכניות גם להציג בתחומו עבודות בוגרים של בתי הספר לאדריכלות. גיתאי מצביע על כך שעד כה היחס של חיפה לנכסים האדריכליים שבתחומה הסתכם בראייה פונקציונלית בלבד. הקמת המוזיאון, לתקוותו, תעניק ערך מוסף לעיר, שלמרות שני בתי הספר לאדריכלות הממוקמים בשטחה, הטכניון וויצ"ו חיפה, לא השכילה להציב את עצמה במרכז הדיון האדריכלי.


"אני חושב שהרעיון זה להרחיב את התפיסה של מה זה ארכיטקטורה, שזו הסביבה הבנויה ולא רק אובייקטים מעוצבים", אומר גיתאי. "אני חושב שהסביבה הישראלית היא קצת מעיקה והפעולות העיצוביות בהתאם".

גרם מדרגות ספירלי בבניין האדמיניסטרציה והספרייה, יד ושם, ירושלים, 1953-1955. מוניו גיתאי וינרויב ואלפרד מנסלד
פנים מוזיאון מוניו גיתאי וינרויב בחיפה. בכל מחווה טמונה מחשבהצילום: מוטי מילרוד

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ