שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מרוב ניירת לא רואים את היער

קשת רוזנבלום
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קשת רוזנבלום

הדימוי של היער כמשכנם של היצרים והפחדים השתרש בתרבות הפופולרית עוד מימי האחים גרים, בהיותו זר, אפל ומרוחק מהסביבה המיושבת. אולם, תערוכה שמוצגת במרכז הקנדי לאדריכלות במונטריאול ‏(ה־CCA‏) מערערת את התפישה הזו. “זוהי סביבה מלאכותית לחלוטין”, קובע האדריכל דן הנדל, הוגה ואוצר התערוכה. “כמעט כל היערות באירופה לא טבעיים. היער השחור לא טבעי, ואפילו לא יערות האלפים”.

התערוכה, ששמה “First, the forests” ‏(“קודם כל, היערות”‏), היא פרי מחקר שיזם הנדל בזמן לימודיו לתואר השני באוניברסיטת הארוורד. הנדל, דוקטורנט לאדריכלות בטכניון ושותף בצוות הביתן הישראלי שהציג בביאנלה האחרונה לאדריכלות בוונציה, נבחר מתוך יותר מ–250 מועמדים לשמש בתפקיד “אוצר צעיר” של המרכז הקנדי לאדריכלות.

זו השנה הראשונה שהמרכז הקנדי מינה אוצר חיצוני שיעבוד על הקמת תערוכה עצמאית. לעיסוק בתחום האפלולי של היערות הגיע הנדל בעת שיטוט מקרי בתצלומי הלוויין של גוגל. תצורת קרקע משונה מתחת לשמי מונטנה תפסה את תשומת לבו. הרצף ההררי נראה בנקודה מסוימת כאילו הוא מפוצל למשבצות מדודות, גיאומטריות, מעשה ידי אדם. “מה שעניין אותי זה היחס בין מהלך שנראה שרירותי לגמרי לבין התוצאות שלו שהן מאוד קונקרטיות גם בשטח”, מספר הנדל.

מתוך התערוכה: גזע אשוח ענקי, וושינגטון, ארה"ב צילום: באדיבות אוסף הגלויות של ג'יילס גגנון

מתברר כי הקונגרס האמריקאי, שביקש להקים רשת רכבות לרוחבה של אמריקה, הבטיח זכויות על הקרקע לחברות הרכבות שייטלו על עצמן את האתגר. אולם הפדרציה הביעה הסתייגות ממתן שטחים נרחבים רבים כל כך לגורמים בודדים, ובנוסף נסמכה על ההנחה כי ערך הקרקע יעלה עם התקדמות הרכבת. הפתרון שנמצא היה פשוט: חלוקה שרירותית של הקרקע למשבצות אחידות בגודל מייל רבוע. אחת לממשלה, אחת לחברה.

החלוקה הזאת באה במהרה לידי ביטוי בנוף: חברות הרכבות כרתו את העצים בשטחן, והשתמשו בהם לבניית המסילה והשירותים הנלווים אליה. בתחילה המאה ה–20 כילו חברות הרכבות את המשאבים, ומכרו את השטחים לחברות יערנות. “היום החברות האלו מחזיקות ביותר מ–10% מאדמת ארצות הברית, מה שהופך אותן לבעלות הקרקע הפרטיות הגדולות ביותר בחצי היבשת”, אומר הנדל.

חברות היערנות הללו הן למעשה רשת מפעלים בקנה מידה עצום. הן מעבדות את העץ לשלל מוצרים: מקורות לבנייה, דרך מוצרי הנייר השונים ועד שימוש בתעשיית הננו־טכנולוגיה. למרות השטחים העצומים שמוקדשים לעניין הבין הנדל ש”אין דיון על העיצוב של היערות - גם לא בתחום של אדריכלות נוף. אמנם ישנן שאלות ויזואליות, אבל לא מתקיים שיח בנוגע ליערות כצורה מתוכננת”.

במרכז המחקר שלו עמדה בחינה של התפתחות הידע על היערנות דרך שלבים שונים שכל אחד מהם התפתח בזמן ובמקום אחר בעולם. הסיטואציות ההיסטוריות הללו משמשות במה להצגת פרויקטים אדריכליים שונים תחת סיפור מסגרת משותף - בין שזו עיר אוטופית שפותחה על טהרת הקפיטליזם של תעשיית העץ, פרויקט בדיוני המציע יער מלאכותי של האדריכלים השוויצרים הרצוג ודה־מרון, או המשרדים־גנים של חברת הענק “וויהאוסר” בטקומה, וושינגטון, בתכנון משרד האדריכלים האמריקאי SOM.

ישראל, אגב, לא נכללת במחקר, משום שהעצים המקומיים לא שימשו בה כמשאב אלא בעיקר למטרות נוי ואקלים וכמובן להגשמת האידאה של הפרחת השממה. עם זאת ראוי לציין כי בארץ נערכו ניסויים חלוציים בתחום היערנות על ידי קק”ל.

בארצות הברית, לעומת זאת, מתרחש מאבק בין שתי מסורות: המסורת המסחרית, שמקדשת את הרווחה הכלכלית, והמסורת השימורית, שמזינה את הגאווה האמריקאית ובאה לידי ביטוי במערכת הפארקים הלאומיים הנרחבת. בעקבות התקוממויות של ארגוני סביבה, שהחלו בשנות ה–70 במזרח ארצות הברית, מספר גדל והולך של מפעלים מוכרים את האדמה חזרה למדינה ומתמקמים מחדש בדרומה, שם הפיקוח רופף יותר.

עם זאת, השוק העולמי של תעשיית העץ לא מראה סימני דעיכה. “הכוכבים הגדולים” של תעשיית העץ כיום הן סין וברזיל, ואתרי האינטרנט של החברות מעודדים השקעה בסקטור לצד תמונות של נוף אחיד וסימטרי. “העצים האלו מהונדסים גנטית - תאומים, סימטרים ואחידים”, אומר הנדל. “זה נראה טבעי אבל זה בעצם מפעל, אין שם חיים. הסיפור עם יערות היה תמיד שאתה יכול לגרום לאנשים לחשוב שהם טבעיים. אבל בסופו של דבר זו תעשייה שיכולה להיות מאוד מלוכלכת. הפלירטוט עם הטבע הוא הטריק שלה, וזה מה שריתק אותי”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ