בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבשורה האדריכלית של מוזיאון תל אביב

לא מבנים דידקטיים ופונקציונליים אלא יצירות אדריכלות מרשימות - האגף החדש במוזיאון תל אביב, שכעת מלאה שנה לפתיחתו, הוא המגלם המובהק ביותר של הזרם הפורמליסטי העכשווי בתיכנון מוזיאונים

40תגובות

שלושת המוזיאונים שנחנכו בשנתיים האחרונות בחולון, בירושלים ובתל אביב, סימלו יותר מכל את כניסתה של האדריכלות הישראלית לעידן הגלובלי. שלושתם תוכננו על ידי אדריכלים זרים, איכות העיצוב משובחת והושקעו בהם סכומי עתק.

הנאו-אקספרסיוניזם של מוזיאון העיצוב בחולון והנאו-מודרניזם המאפיין את חידושו של מוזיאון ישראל, מייצגים שני זרמים מרכזיים באדריכלות הבינלאומית העכשווית ובעיצובם נעשה שימוש מתוחכם בטכנולוגיה ובחומרים חדשים. 

אבל דומה שהאגף החדש במוזיאון תל אביב הוא המגלם המובהק של אדריכלות העשור הראשון של המאה ה‑21. במבנה המשתחל בין כיכר המוזיאון המוקפת בנייה ברוטליסטית לבין כיכר אמנויות הבמה הנושאת סממנים פוסט-מודרניסטיים, אפשר לגלות לא רק את הפן היצירתי של הקידמה הטכנולוגית, אלא גם את הלכי הרוח שרווחו בעשור שחלף.   

ניר קידר

מאז הקמת המוזיאונים הציבוריים הראשונים במאה ה‑18, הם נתפשו כתחום המאפשר לאדריכלות לבטא את היבטיה היצירתיים ביותר. אך כבר אז התנהלו ויכוחים בנוגע לסגנון האדריכלי כמו גם לעיצוב הפנימי, לבחירת האוספים ולדרך הצגתם. אחד הוויכוחים הידועים הראשונים העלה את השאלה האם המוזיאון אמור לחנך את מבקריו כחלק ממהפכת הנאורות והדמוקרטיזציה של ההשכלה שנועדה לשנות את האדם והחברה או שעיקר תפקידו להעניק למבקריו חוויה רגשית-רוחנית. 

במאה ה‑20 התחדדו העמדות: במחציתה הראשונה מוזיאונים עוצבו בדרך כלל כקופסאות לבנות מינימליסטיות ונתפשו כמוסדות חינוכיים האמורים להעניק השכלה להמונים ולעתים קרובות גם להשפיע על תפישת עולמם. במחצית השנייה של המאה ובעיקר לקראת סופה, התחוללה תחרות גלובלית על עיצוב אקסטרווגנטי של מוזיאונים וחווית הביקור האינדיבידואלי נהפכה לעיקר. 

כך למשל, בבאוהאוס עוצבו תערוכות שבהן הוטבעו עקבות כפות רגליים על הרצפה כדי להוליך את הצופים במסלול "חינוכי" מוכתב מראש, גישה שאומצה על ידי אלפרד באר, מנהלו המיתולוגי הראשון של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. אך במשך הזמן המושג דידקטי נהפך לכינוי גנאי וחווית השיטוט החופשי ויכולת ההשפעה על חושיו של הצופה נהפכו לעיקר.

ניר קידר

נטיות אלה מורגשות היטב גם בשלושת המוזיאונים הישראליים. למרות שבכולם נותרו אולמות התצוגה במתכונת הקופסה הלבנה הקלאסית, מרכז הכובד עבר ליצירת כניסה דרמטית ולחללי המעבר בין אולמות התצוגה. כך במוזיאון ישראל תיכננו ג'יימס קרפטנר ומאירה וצבי אפרת (בסיוע א. לרמן אדריכלים) חלל כניסה חדש היוצר בשפה מופשטת מרכז מונומנטלי ומסדרון תת קרקעי באורך 300 מטר המותיר תחושה של טקס עלייה לרגל (שני אלמנטים מסורתיים בעיצוב מוזיאונים המאזכרים את חווית הביקור במקדשים עתיקים).

ואילו במוזיאון העיצוב בחולון הצליח רון ארד ליצור מבנה מרשים, שבו קורות הפלדה הצבעוניות העוטפות את החזית מתפרשות בתנופה כמניפה בחלל הכניסה ומניחות לשמים ולאור לפרוץ לתוכו. כך נוצרת תחושה דרמטית של עמימות בין פנים לחוץ.

אך ללא ספק, האגף החדש במוזיאון תל אביב הוא המגלם המובהק ביותר של מגמות אלה. האדריכל פרסטון סקוט כהן הביא לישראל את הישגי הזרם הפורמליסטי העכשווי שהצליח להפוך את המחשב לכלי עבודה יעיל ליצירת מבנים עוצרי נשימה. כהן מציג עמדה ברורה: כדי שהאדריכלות תינצל עליה ליצור מבנים מרתקים שחלליהם יעניקו לצופה חוויה דומה לזו שהציעו בניינים בעלי ערך לאורך ההיסטוריה. עם זאת הוא יודע שלמרות פלאי הטכנולוגיה הדיגיטלית, העקרונות העכשווים רק מעצימים מגמות מוכרות: יש בהם חזרה לא רק לזרם הפוטוריסטי הביו-טכנולוגי של שנות ה‑50, שהיווה בסיס גם לגל הנאו-אקספרסיוניסטי של אותה תקופה, אלא גם למקורות הרעיוניים הפורמליסטיים שגובשו עוד במאה ה‑19.

הרבה לפני שנוצר המחשב, נולדו הרעיונות שביקשו להעניק לאדריכלות מרחב אוטונומי תוך חיבורה לחידושים במדעי הטבע. המטרה העיקרית היתה להתמקד ביכולתה של האדריכלות ובעיקר חלליה המורכבים להשפיע על גופו ונפשו של הצופה. אולם הטכנולוגיה הממוחשבת מעצימה מאוד את מימושם של היבטים אלה. 

כהן אכן עשה שימוש מירבי באמצעים הדיגטליים כדי להתגבר על מגבלות המגרש המשולש ויצר  מבנה פיסולי מרשים. אך עיקר המאמץ הופנה לעיצוב הפנימי: "מפל האור", הזורם על מערכת של חללים המתרוממת ממעמקי האדמה לגובה של 27 מטר, זכה ובצדק להתייחסויות רבות. הוא אכן מזמן חוויה המעמעמת את תחושת הזמן והמרחב ומעניק תחושה של מסע מתפתל במבוך תזזיתי האמור לחולל טלטלה רגשית.

על פי כהן, בכך הוא מבטא את העולם המפורק והאי-רציונלי שבו אנו חיים. אולם הגשמה מוצלחת של מטרה זו, המשקפת את זמנה ­ את קבלת המציאות כמו שהיא, את הנטיות האי-רציונליות וההתמקדות בחוויה האישית ­ מצמצמת מאוד את מעמדו של המוזיאון כסוכן של ידע האמור להעניק לצופים מסע שיטתי בין יצירות אמנות שבאמצעותן הוא ירכוש גם השכלה ודעת.

עם זאת, בעיצובו החיצוני של המוזיאון נמנע כהן מלהתנשא על המבנים שמסביבו. השוואה מעניינת עם שני המוזיאונים האחרים מעלה את שאלת ההתחברות של המבנים החדשניים לקונטקס הקיים. רון ארד, שעקרונות התכנון שלו דומים לאלה של כהן, יצר מבנה שלמרות ממדיו הצנועים מתבלט בשטח בצבעיו העזים ובתנופת קויו הזורמים והמתעקלים. אך דווקא ניגוד חריף זה והעובדה שהוא ניצב בלב אזור של בנייני מגורים אנונימיים ובשולי כיכר חשופה, יוצרים שילוב ניגודים מעניין שבו הבניינים הגבוהים נראים כמסגרת המקיפה אבן חן.

במוזיאון ישראל, לעומת זאת, כשל דווקא הניסיון להשתלב ככל האפשר בקיים מתוך אמונה שהמודרניזם שגובש בשנות ה‑20 ומצטיין בחזותו הנאוטרלית, יתמזג עם שפתו היחודית של מנספלד. בסופו של דבר, ולמרות הכוונות הטובות והעיצוב המשובח, יצירת המופת האדריכלית שכה היטיבה ליצג את השנים הראשונות אחרי הקמת המדינה, אבדה ללא שוב.

מנספלד לא פיזר את ביתני המוזיאון בצורה אקראית, צורתו של המוזיאון נקבעה כניסיון לממש חלום עתיק ימים לחיבור בין העקרונות הגיאומטריים שעליהם מתבססת האדריכלות לבין חוקי הקוסמוס, כך שגם למרחקים בין הביתנים בשטח היתה משמעות. נסיונות האדריכלים למזער את השפעת התוספות נכשלו וקרפנטר לא קלט את יכולתו של מנספלד למזג בין שפה מופשטת לבין האופי החומרי-אורגני הצנוע המאפיין את השפה הירושלמית. כך למשל שובשה לחלוטין חווית הטיפוס במעלה הגבעה שיצרה איחוד קסום בין טבע למעשה ידי אדם.

כהן בחר בדרך ביניים. למרות טענתו שמונומנטים עירוניים אמורים לבטא את זמנם ולהדגיש את ייחודם, הבניין מותאם לקנה המידה המקומי ולקו האופקי המאפיין את מוסדות התרבות שסביבו. אולם, בנקודה שבו הוא מתחבר למבנה המוזיאון הקיים ולבית אריאלה לא נמצא פתרון ראוי. 

דווקא כאן נעשה עיקר המאמץ להשתלב והמבנה אף מכפיף את קומתו בנקודת חיבור זו. אלא שקוויו הדינמיים ולוחות הבטון העוטפים את הבניין, שעברו עיבוד מוצלח ששיטח אותם והעניק להם מראה בוהק, בולטים בחריגותם באזור המשמר את מיטב המורשת הברוטליסטית הישראלית. לעומת זאת, לככר אמנויות הבמה ולאדריכלות הישראלית בכללותה הוא מהווה תוספת בעלת נוכחות מרשימה שתזכיר בעתיד את העשור שחלף.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו