שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

להאיר מחדש את בית החלוצות בירושלים

כשעדה כרמי-מלמד חידשה את בית החלוצות בירושלים היא השתמשה בעיקר בחומר בנייה אחד - אור

קשת רוזנבלום
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קשת רוזנבלום

הטפטוף הקל התגבר במהרה והיה לגשם שוטף. תחת שמים אפורים נראו העצים שבצדי גן הכוזרי ברחביה רעננים מתמיד, והלחות המתגבשת השיבה את רוחה של האבן הירושלמית. בקפטריה שבמתחם יד יצחק בן צבי הסתודדו כמה נערות “תגלית”, אוחזות בידיהן כוסות נייר ובהן קפה נמס שמזגו לעצמן. בחצר הפנימית שבין משכנו של הנשיא השני של מדינת ישראל, על בית האבן שלו ושני הצריפים, ובין בית החלוצות נעו בחופזה דמויות נרגשות, מתכוננות לקראת טקס חנוכת המבנה המתחדש, העתיד להיערך ביום חמישי השבוע.

כמעט תשעים שנים חלפו מאז עדרה לראשונה רחל ינאית בן צבי, אשת הנשיא השני יצחק בן צבי, את קרקע המשתלה שהיתה צמודה לביתם הצנוע שבפאתי שכונת רחביה. עם הזמן היתה המשתלה למשק פועלות, שהועסקו בו עולות חדשות שנזקקו למגורים ולחברה - ולהכשרה במקצועות המשק, המלאכה והחקלאות. הפועלות התגוררו בצריף מגורים בשטח המשתלה ואת התוצרת החקלאית מכרו סמוך לגן הכוזרי, ששימש כשדרה מרכזית בתוכנית שכונת הגנים שיצר ריכרד קאופמן לרחביה א’.

החזית המשומרת של בית החלוצותצילום: יעל אנגלהרט

לקראת מלחמת העולם השנייה גבר שטף העולים שנהיו לפליטים, והעולות הבודדות שביניהם נזקקו למחסה ולקורת גג. ביוזמת ליגת נשים מניו יורק קמו בארץ בתי חלוצות במיוחד לשם כך, תחילה בחיפה, מאוחר יותר בתל אביב. בבתי החלוצות התקיימו סמינרים, אירועי תרבות ולימודים מתוך דגש על ידיעת הארץ וכמובן על השפה העברית; לצדם פעלו מפעלים קואופרטיביים עצמאיים לתפירה, אריגה, מכבסות ועוד.

גם שטח משק הפועלות שברחביה נמצא מתאים לשמש כבית חלוצות, והפך לכזה הודות לתרומות שהעבירה ליגת נשים למען ישראל לאגודת “הבונָה” - הגוף המבצע של מועצת הפועלות. ב-1939 נערכה תחרות אדריכלים לתכנון הבניין, ונבחרה האדריכלית ג’ניה אוורבוך, מי שתיכננה את כיכר צינה דיזנגוף ואת שיכוני המגורים ברחוב פרוג ‏(“בתי הבימה”‏) בתל אביב ובתי מגורים פרטיים רבים. ארבע שנים מאוחר יותר נחנך הבניין. הוא הכיל 25 חדרי מגורים - שבהם השתכנו 90 דיירות - ולצדם חדר אוכל, אולם אסיפות וחדרי מלאכה. צורתו היתה כצורת האות “ב”, ומלבד רחבת דשא גדולה בכניסה אליו יצרו אגפיו חצר נוספת, פנימית.

המבנה הוחזק בבעלות ליגת נשים למען ישראל, ובמשך עשרות שנים התקיימה בו פעילות עד שזו דעכה בשלהי המאה ה–20. הנערות התגוררו בו בתנאים צנועים, שתיים ואף שלוש יחד בחדר, וחדרי הרחצה היו מועטים ומשותפים לחדרים אחדים. למרות הסמיכות הפיסית למשכן הנשיא השני ‏(בית ולירו‏), פעלו שני המבנים תחת בעלויות נפרדות ופנו לרחובות שונים; המבנה הנשיאותי והצריפים שלצדו שימשו במשך שנים כמשרדים וכיתות של יד יצחק בן צבי, המפעילה בהם שני מכונים לחקר ולימוד של קהילות ישראל במזרח ולתולדות ארץ ישראל וירושלים.

נערות בחצר הכניסה לבית החלוצות, 1943 לערךצילום: אוסף בית החלוצות, ארכיון התמונות, יד יצחק בן-צבי

ב–2003 החליטה יד יצחק בן צבי לרכוש את בית החלוצות, לשפץ אותו מן היסוד, להקים בו את בית הספר הבינלאומי ללימודי ירושלים ולבטל את החציצה בינו ובין בית ולירו. שנתיים אחר כך התקיימה תחרות אדריכלים סגורה לשימור ולייעוד מחדש של המבנה, והזוכה היה משרדה של האדריכלית עדה כרמי־מלמד. “הרקע האנושי של המקום הזה מעלה חיוך, והוא די מדהים”, אומרת האדריכלית. “ומובן שיש געגוע למין צניעות שמשתקפת, לדעתי, בבניין של ג’ניה אוורבוך. החזות שלו היא של משהו שנע בין בית למוסד, ואין כמעט מוסד בארץ שנראה כך”.

מעטפת הבניין אכן שומרה, אך הפנים השתנה כמעט מן היסוד: החדרים הקטנים עם הפתחים הצרים הפכו לכיתות גדולות ומוארות, למשרדים ולספרייה רחבת ידיים. האתגר המכונן בתכנון המחודש היה הצורך של יד יצחק בן צבי לאגד את המבנים הנפרדים לכדי קמפוס אחד. כרמי־מלמד בחרה להתמקד במרווח שבין שני הבניינים ליצירת ציר ירוק העובר מרחוב אבן גבירול הירושלמי לגן הכוזרי. “מה שנמצא בין הבניינים חשוב כמו הבניינים עצמם”, היא אומרת. לפי שעה, בכל אופן, הציר המתמשך הוא פואטי בלבד שכן המרווח תחום בגדרות מכל צדדיו.

האודיטוריום בבית החלוצותצילום: יעל אנגלהרט

המבנה עצמו משתרע על כ–2,500 מ”ר, הנחלקים לשלוש קומות ולעוד אחת תת קרקעית. למבנה לא גדול יחסית זה ייעדה יד יצחק בן צבי שימושים רבים - כיתות וספרייה, וגם משרדים, חנות ספרים, אודיטוריום וקפטריה - וריכוז זה יוצר מצבים מפתיעים ולעתים גם חוסר אוריינטציה.

הספרייה - דו־מפלסית, רחבה ומוארת - שוכנת בקומות העליונות של האגף המערבי. זה חלל מתעתע, שכן דופן אחת שלו, הנגלית מיד עם הכניסה לספרייה, היא רחבה מאוד, אך הוא עצמו צר למדי. “זו ספרייה של חוקרים”, מסבירה כרמי־מלמד. “אנחנו רצינו ליצור מקום שהספרים עוטפים אותך בו. אבל באים לכאן מבקרים מעטים, ואמצעי אפשרי למשיכת מבקרים הוא דווקא מבנה כזה, שקנה המידה של צלע אחת שלו הוא מבטיח, אבל כשנכנסים אליו הוא כאילו הולך ונעשה קטן יותר”.

מעבר מואר בין החלליםצילום: יעל אנגלהרט

ההיבט המרשים במבנה המחודש הוא האופן שבו כונסו חללים רכים ומזמינים בתוך המעטפת הנוקשה, והמעבר בין חללים אלו, החושף את המבקר למקצבים שונים של אור. התוספת החיצונית היחידה הבולטת לעין היא הקפטריה החדשה - קיר זכוכית בצורת גל הסוגר על חלל בין שתי דפנותיה של החצר הפנימית. אלא שנראה כי תוספת זו לא משרתת היטב את האבחנה של כרמי ביחס לצירי המבט בחצר ולאופן החדרת האור לבניין. באופן פרדוקסלי, הצורה הלא מתחייבת הזאת אינה גמישה דיה להכיל שימושים נוספים בעתיד, מה שרק מדגיש את גמישותו של המבנה המקורי.

תוספת חיצונית נעלמת היא חצר שקועה, השוכנת לצד הכניסה הראשית של המבנה, ובה מדרגות חיצוניות המובילות לאודיטוריום המכיל 300 מקומות ישיבה. “באולם הזה כמעט התבקש לעשות משהו סימטרי, כי שום דבר בבניין לא סימטרי. בקצה הבניין אתה רוצה משהו שקט יותר”, אומרת כרמי־מלמד. כדי להתגבר על המגבלות המוטלות על החפירה לעומק בסלע הירושלמי בנו המתכננים את האולם בצורה רדיאלית המתנקזת לבמה, דבר היוצר תחושה מרווחת וחגיגית.

כל חללי הפנים מפתיעים בתאורה הרכה האופפת אותם. זו הושגה באמצעות תקרות מעוגלות וחיפוי עץ בהיר שנמתח בין החדרים. “מעולם לא הכנסתי עץ כהה לבניין אבן. אני חושבת שהאבן עצובה ומה שעוזר לה להתרומם זה הצבעים הבהירים - הקירות הלבנים, העץ הבהיר, הרצפה הבהירה. בכל פעם שמכניסים טון כהה זה משרה אווירה מכובדת מצד אחד - זה תמיד מזכיר את הספריות הישנות וכולי - אבל בולע את האור מצד אחר. האור הוא חומר הבנייה הכי חשוב, ותמיד אני מנסה להכניס אותו בצורה לא ישירה, כך שיוחזר מקיר לקיר ויגיע רך מאוד.

“ירושלים היא עיר של אבן. אלא שהיום היא רוצה להיות תל אביב וזו בעיה. היום רואים בירושלים יותר ויותר קירות זכוכית, אבל הזכוכית נורא זרה לעיר. הבעיה בבניינים הירושלמיים היא לא השקיפות אלא איך להכניס אליהם יותר אור ולעשות אותם פחות עצובים. אני חושבת שהסיפור כאן הוא זה שבין כובד לקלילות: האבן היא מיסודה חומר כבד שרוצה להגיע לאדמה. ואני חושבת שבתוך תרבות האבן צריך למצוא משהו שיעזור להעיר אותה מתרדמתה. היא הרי חומר רדום, האבן”.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ