בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האדריכל קאמיל קלאסה דואג לעניים

איך מתמודדת האדריכלות עם משבר הדיור ומה מייחד את המקרה ההולנדי. קאמיל קלאסה, המבקר בישראל, מספר למה הוא מאמין בשיתוף משאבים

7תגובות

שיתוף היא מלת הקסם של העתיד - כך סבור האדריכל קאמיל קלאסה מהמשרד ההולנדי NL Architects. קלאסה, בן 45, מאמין שזה המפתח להיחלצות ממשבר הדיור שהולנד, כמו מרבית מדינות אירופה, נתונה בו כעת - משבר שכמוהו לא חוותה בעשורים האחרונים.

קלאסה מבקר עתה בישראל וישתתף מחר (שני) בכנס של היחידה למבנים מורכבים במחלקה לארכיטקטורה של בצלאל. בכנס, שיתקיים במגדלי עזריאלי בתל אביב, ייבחנו סוגיות אורבניות עכשוויות כמו בנייה לגובה, עירוב שימושים, צפיפות, דיור ציבורי ומודלים כלכליים אפשריים - נושאים שהוצבו בחזית הדיון הציבורי בעקבות המחאה החברתית.

ז'אן פייר ז'אנס

בדומה לישראל, גם הולנד נאבקה תמיד בקשיים טריטוריאליים - אם כי לא ביטחוניים אלא פיסיים: תושבי הארץ השטוחה נאלצו להצטופף באזורים קטנים כדי להישמר מפני המים הגואים. הם יצרו איפוא ערים קומפקטיות, גם אם לא צפופות מאוד כמו טוקיו או ניו יורק.
"מה שהכי מפתיע אותי בהולנד הוא שלמעשה לא התפתחה בה תרבות של גורדי שחקים", אומר קלאסה. "אני עצמי גר בבניין גבוה יחסית, ולכן אני יודע שאם נקודת המבט שלך היא מעל לעצים נפתח בפניך המון נוף, כמו בציורים של האמנים ההולנדים מהמאה ה-17. זה מתגמל מאוד לחיות מעט יותר גבוה".

בתחרות בין דירת גג לחצר, נראה כי הקרקע המועטה זכתה תמיד להעדפה ברורה - ושטח קטן לגינה נשאר מצרך מבוקש בקרב ההולנדים. "ההיסטוריון גירט מאק ניתח את המאזן הפוליטי שיוצר המצב האמריקאי של פרבור והיעלמות של עיירות", מספר קלאסה. "אנשים חיים בבועות נקיות ואחידות מאוד, ובקושי יש להם שכנים. בתצורה הזאת הרבה יותר קשה ליצור קשרים מזדמנים מפתיעים בין אנשים, מה שבסופו של דבר דווקא יוצר חיכוכים רבים יותר בין אוכלוסיות שלא זוכות להיחשף זו לזו כדבר שבשגרה".

ההולנדים הצליחו לחמוק גם מהפרבור, או ליתר דיוק מיצו את העניין הזה די מהר.
קלאסה מספר כי בשנות ה-70 של המאה הקודמת היתה נהירה גדולה מן העיר החוצה, בעיקר של משפחות צעירות שנולדו להן ילדים. באופן טבעי תופעה זו דילדלה את מרכזי הערים, ומחירי הנדל"ן היו בשפל. לאחר שהוקמו משרדים בערים, נמשכו אליהן אוכלוסיות חדשות, ואלה דחקו את הישנות - העניות והמבוגרות - שנשארו מאחור. עכשיו, הוא אומר, "הערים כל כך פופולריות ומלאות בחיים, צפופות, בתי הקפה הומים. זו תופעה מעניינת מאוד, שלאחר תקופה של פרבור, אנשים רוצים לחיות בערים ולגדל שם את ילדיהם".

כישלון גורדי השחקים

משרד NL הוקם באמסטרדם ב-1997 וכיום יש בו צוות של כ-20 אדריכלים, ביניהם
שלושת השותפים: קלאסה, פיטר בננברג וולטר ואן דייק. עוד לפני שמלאו לו עשר שנות
פעילות, זכה המשרד בתכנון של פרויקט ציבורי עצום-ממדים - קמיליון. "היינו משרד
צעיר למדי ולא בנינו מספיק כדי ליצור רקורד ממש משכנע", אומר קלאסה. "קיבלנו
משימה, שכל מסמך הדרישות ממנה התמצה בגיליון אחד של A4. הלקוח נתן לנו חופש מדהים לפרש את מה שכתב, ומהממשלה קיבלנו אינדיקציה גסה בלבד של הנפחים הרצויים".

פרויקט קמיליון שוכן ברובע בילחמיימיר (Biljmermeer) של מחוז זוידוסט (Zuidoost)
 - אחד משבעת המחוזות של אמסטרדם. השכונה כולה תוכננה בשנות ה-60 לפי עקרונות "העיר הקורנת" של האדריכל המודרניסט לה קורבוזיה כעיר עתידנית: מגורים בגורדי שחקים (10 קומות, במקרה ההולנדי) המפוזרים בפארק עצום. בפרויקט, שהקמתו החלה ב-1963, נבנו 13 אלף יחידות דיור בשיכונים צרים וארוכים, המסודרים בתבנית דמוית כוורת.

הפרויקט השאפתני הושלם ב-1975, אבל אוטופיה לחוד ומציאות לחוד. אחת הבעיות שנוצרו בו נבעה מכך שלא היו כלל בני אדם במרחב הציבורי - מהסיבה הפשוטה שלא היה כזה. השכונה תוכננה כך שהיתה הפרדה מפלסית ברורה בין מכוניות - שטסו על אוטוסטרדות עיליות היישר לתוך חניונים שבבסיס הבתים - לבין הולכי הרגל ורוכבי האופניים ששוטטו כה וכה בפארק. תחנת רכבת חדשה נקבעה במרכז השכונה וקו רכבת עילית נמתח קומות אחדות מעל הקרקע.

הפרויקט נחשב לכישלון תכנוני: התגוררו בו בעיקר משפחות מהגרים ואוכלוסיות מוחלשות שלא יכלו לתחזק אותו, ומצבו הידרדר במהירות. כבר בתחילת שנות ה-90 נהגתה תוכנית שיקום וחידוש מאסיבית לכל האזור. במסגרתה נהרסו מרבית השיכונים והוחלפו בבנייה אופיינית לדפוס ההולנדי: בתי דירות נמוכים של שתי קומות.

בד בבד ביקשה מחלקת התכנון העירונית ליצור כמה מרכזים גדולים שיבלטו בנוף האחיד,
אחד מהם במקום שבו פעל מרכז קניות גדול. המרכז, שהיה קניון לכל דבר, סבל מתדמית
שלילית, מכיוון שכל שטחיו העצומים היו סגורים ואטומים לעולם החיצוני.

כאן נכנס לתמונה משרד NL, שהתבקש להפוך את המקום לפרויקט מצליח של מסחר ומגורים. אחד הדברים הראשונים שעשו האדריכלים היה להפוך את חללי הפנים של הקניון - מבפנים, החוצה. הם חילקו את הפרויקט לרצועות אופקיות. בקומת הקרקע הוקם מרכז הקניות החדש - בצורת הנגטיב של הקודם: כל החנויות נהפכו לנגישות מבחוץ, כך שאת החלל הפנימי החליף רחוב חיצוני. בקומה מעל מוקמה החניה לתושבים ולמבקרים, ומעליה - גן גדול, שבו ניטעו עצים וכן נקבע נחל זורם. 222 הדירות בפרויקט, שהושלם בשנת 2006, מוקמו בבינוי עוטף מעל הגן.

האדריכלים הציעו לעצב חלק מתוספת המגורים כקופסה מלבנית בגובה 10 קומות, הניצבת במאונך מעל הגג ובמרכזה חור גדול. "ברגע שעשינו זאת כולם ראו את הפוטנציאל שבכך, כי זה כמו שלט פרסומת של מרכז הקניות", אומר קלאסה. "והחלק המעניין ביותר לטעמי הוא שהגן המוגבה הזה מגיע לאותו הגובה של תחנת הרכבת העילית, שזה מראה עתידני מדהים נוסח אלה שהומצאו בשנות ה-70. מבחינתי הרכבת היא הקשר עם העולם, והקו הזה עדיין נראה הרבה יותר עתידני מחלקים אחרים של הולנד. זו כמו תזכורת לעתיד שיכול היה להיות פה. אדריכלים מסוגלים ליצור את הקשרים האלה". קלאסה מוסיף כי מפלס הגן יוצר מצב משונה שבו קו הרכבת המוגבה, כפי שנראה מהחצר הפנימית, נראה כאילו הוא בעצם במפלס הקרקע - מעין מחווה לתוכניות הראשוניות של האזור הזה.

בשירות התאגידים

הציפיות מהפרויקט החדש היו גבוהות. האינטרס של הממשלה ושל תאגידי הדיור,
בעלי הנכסים, היה שהאזור ייהפך למקום משגשג. קלאסה מסביר כי ככל שהממשלה מתנערת מהאחריות לדיור ציבורי, וחברות הדיור הציבוריות, המקבילות של משרד השיכון, הולכות ומופרטות - כך נותר מקום רב יותר להתערבות כוחות השוק. ואלו, בדרך כלל, משרתים את התאגידים.

"תאגידי הדיור הללו היו הלקוחות הגדולים ביותר של אדריכלים ב-20 השנים האחרונות",
הוא מציין. "הם היו בבעלות הממשלה בשנות ה-90 ומאז הם הופרטו, אבל הם עדיין
משרתים מטרה ציבורית, ולכן אינם יכולים להיות מסחריים בצורה טהורה".

חלק הארי של הדיירים במקום מתגוררים בשכירות, רובם בעלי הכנסה בינונית עד נמוכה.
"זה בהחלט פרויקט שבתקופה הנוכחית לא היינו יכולים לעשות", אומר קלאסה. "תיכננו
אותו ממש לפני המשבר הכלכלי. אני מאמין שגם כאשר המצב ישתפר עדיין יהיה קשה לנו לעשות פרויקטים בסדר גודל כזה במדינה שלנו. המצב השתנה, והדברים מאורגנים עכשיו בדרך חדשה".

כיום תאגידי הדיור בהולנד עסוקים בניסיון לשמור על הקיים, ואין התפתחויות חדשות.
קלאסה מודה כי העתיד לא ברור. "זה הולך להיות נוף חדש לגמרי, כולם יצטרכו להתרגל
לכך". פתרון כלכלי אפשרי, לדבריו, הוא שכמה גורמים יחלקו ביניהם אותו מרחב. כדוגמה הוא מציג קומפלקס מתקני ספורט שתיכנן המשרד לשלושה בתי ספר ¬ שהחליטו לרכז במקום אחד את חדרי ההתעמלות שלהם. "אם מצרפים כוחות, אפשר לעשות את הדברים הרבה יותר מאורגנים", מסביר קלאסה, "ניתן לארגן את המתקנים באופן אחר ולאפשר עוד פונקציות. אם כל הגורמים המעורבים עומדים במחויבויות שלהם, הכל עובד".

כך, למשל, הציעו האדריכלים לכלול בפרויקט של מתקני הספורט אלמנט שלא היה חלק
מהתוכנית המקורית ¬ מתקן טיפוס. "ניסינו לערום את הקופסאות האלו של מתקני הספורט אלו מעל אלו - בדרך כלל הן נראות נורא, מאחר שהן כל כך גדולות שאפשר להשתמש רק בחומרים זולים מאוד לחיפוי שלהן. אז חשבנו, שאם נוכל לתכנן את החזית כך שתהיה גם שימושית - נקבל בניין יפה יותר", אומר קלאסה.

ההצעה הזאת אומצה על ידי בתי הספר, שהבינו את כוחה של יצירת טביעת רגל ייחודית
ומעניינת. בתי הספר זכו לערך מוסף, והמפעיל של קיר הטיפוס קיבל תוספת הכנסה.
"זה יוצר קשיים בהרבה מובנים, אבל עירובים חכמים יכולים לשפר את איכות החיים",
אומר האדריכל. לדוגמה, תופעה שצוברת תאוצה בשנים האחרונות ובה כמה אנשים חולקים בעלות על מכונית אחת. "הן כבר לא סמל ססטוס, דרך להביע את עצמך ¬ זה אמצעי תחבורה, וניתן לחלוק אותו", הוא מסביר.

כך קורה גם באופן השימוש בבנייני משרדים. בפרויקט משנת 2003 ושמו "אינטרפוליס"
עיצבו האדריכלים מחדש חלל פנים של בניין משרדים גדול - ללא משרדים. "הרעיון הוא
שטכנולוגיית מידע מאפשרת לך לעבוד בכל מקום", אומר קלאסה. "זה אומר שאף אחד לא צריך את החדרון שלו, ושאפשר לקבל את כמות חדרי העבודה הנחוצים בחצי בניין משרדים בלבד. לא כל אחד צריך מקום קבוע בתוך המבנה. באופן מסורתי יש יותר מדי אוויר בתוך הבניינים. אפשר לדחוס אותו עוד יותר, מה שיכול לייעל את הדברים, אבל זה גם אומר שצריך לחלוק שטח". למעשה, היזמים חסכו כל כך הרבה כסף שהם יכלו להוציא הרבה יותר על המרחב הקולקטיבי. "זה באמת פרדוקס פנטסטי - אתה צריך פחות מקום ויוצר יותר מקום. במקום חדרון צפוף ניתן ליצור טרקלין נפלא לעבוד בו".

על הפער בין תכנון דיור ציבורי לבין תכנון מגורי יוקרה אומר קלאסה כי פרויקטים
יקרים יותר שתיכנן המשרד מאפשרים הזדמנויות עצומות למחקר. בפרויקטים גדולים
למגורים המצב שונה לגמרי, "אבל אנחנו תמיד מנסים למצוא את המפתח ליצירת איכות.
לפעמים זה קל, בעיקר ככל שהפרויקטים גדולים, מכיוון שהחזרתיות יוצרת ערכים
אסתטיים ואינטנסיביים משלה".

תופעה מעניינת שיצרה הקריסה של שוק הדיור ההולנדי היא שיותר ויותר אנשים מורשים
על ידי הממשלה לבנות בצורה עצמאית. הדבר מבטל למעשה את תפקידו של היזם כגורם המתווך ומאפשר ללקוח חופש רב יותר לתכנן גם פרויקטים קיצוניים, כטעמו. "גם זה מיתוס", סבור קלאסה, "כי מתברר שגם אם באופן אישי אתה אוהב יותר מכוניות אדומות, סביר להניח שתקנה אפורה, כי אתה יודע שתצטרך למכור אותה בעוד חמש שנים ותרצה שיהיה לך שוק רחב יותר. אז אנשים מוותרים על ההעדפות שלהם. פעם אנשים הרגישו בטוחים לקנות כל דירה כי ידעו שיוכלו למכור אותה בקלות. האופטימיות הזאת נעלמה לחלוטין מחיינו".

קלאסה (שביקורו התאפשר בעזרתה של שגרירות הולנד בישראל) מייחל לעירוב של אוכלוסיות שונות ¬ במקום מובלעות שבהן חיים עשירים בלבד
ללא אינטראקציה עם אנשים אחרים. "אני מעריך את ממשלת הולנד על כך שהצליחה לבסס בעשורים האחרונים חוקים שמספקים דיור גם לעניים לצד העשירים, כך שאנשים חולקים אותו מרחב ציבורי", הוא אומר. התערובת הזאת כה מגוונת, שלא תמיד ניתן להבחין בקלות בין בתי המגורים של בני מעמדות כלכליים שונים ¬ משום שאלו נבנו כמעט באותו אופן. "הפרדה היא המכשיר הנורא ביותר שיש: ככל שאתה מפריד יותר אנשים, כך הם ירצו להישאר מופרדים וכך קשה יותר לתקשר ולהרגיש תחושת שייכות ולכידות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו