שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האדריכל שחצה את גבול האמנות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

האדריכל היינץ חיים פנחל (1906-1988) היה יכול בקלות לפתח קריירה משגשגת מאחורי הקלעים בהוליווד, אך בחר לעלות לישראל. תערוכה חדשה אודותיו, "מכחולו
של אמן", שנפתחה אתמול בבית ראובן בתל אביב, חושפת את פועלו של אדריכל מסוג אחר, ומגוללת את הסיפור של עיצוב הבורגנות הישראלית. "הוא לא היה איש של אידאולוגיות, והוא לא התחבר לקבוצות", אומרת כרמלה רובין, שאצרה את התערוכה יחד עם ליאורה פדרמן, בתו של פנחל. בתערוכה ניתן להתרשם מעולמו החזותי, כפי שבא לידי ביטוי בסגנון השרטוט, במגוון הפרויקטים שתוכננו כולם ברמת פירוט בלתי נתפשת.

ארכיונו של פנחל, המוחזק בבעלות המשפחה, לא נחשף עד כה - ונדרשו 24 שנים מאז מותו עד שאלו זכו למראה אור יום. התערוכה מלווה אלבום מיוחד שמרכז מספר רב של תצלומים, שרטוטים ואיורים, וגם מאמרים מאת אריה ברקוביץ', ד"ר אינס זונדר, ליאורה פדרמן ופתח דבר מאת פרופ' מיכה לוין.

החזית המערבית של מלון דן בת"א, שנות ה-60צילום: אברהם חי ויצחק קלטר

הפרויקטים של פנחל, הבדיוניים והממשיים, שמופיעים בספר ובתערוכה, מגופי תאורה ועד גן שעשועים בחוף השנהב, מתפאורות קולנוע ועד בתי מלון, משורטטים כולם בקפידה, בצבעוניות מתפרצת ובכשרון רב. לפנחל, שפצח בקריית העיצוב בגרמניה כמעצב תפאורות לתעשיית הקולנוע, היה דמיון רב ומאגר בלתי נדלה של רעיונות עיצוביים. בארץ, הוא תיכנן את בית המלון דן על חופה של תל אביב, וגם הרחבות ועיצובי פנים למלונות נוספים מרחבי הרשת.

כמו כן תיכנן מספר רב של חנויות ובתי מגורים פרטיים, ביניהם ספריית אלשיך בפסאז' הוד בפינת דיזנגוף-פרישמן בתל אביב, שעליה הוענק לו פרס רוקח בשנת 1961. למרות
שנחשב לדמות מוערכת, שמו לא נכרך עם האדריכלים המובילים בדורו. פנחל ביקש להישאר נאמן לעבודתו והקפיד על איכות גבוהה שנלקחה הישר מן הסלון הארופאי. "הוא המשיך לעשות את מה שהוא ידע, והיתה לזה קליינטורה", אומרת רובין.

המאבק הקיומי שליווה את הקמת המדינה, יחד עם הרצון לבסס זהות לאומית, העמידו שורה מכובדת של מבנים מוסדיים - ממבני ההסתדרות, דרך הקיבוצים ועד הצבא. במקביל, הצורך המיידי לשכן רבבות עולים חדשים שנהרו ארצה הניב מיני שיכונים וטיפוסי מגורים ניסיוניים. הרעיון של קיום תרבות בורגנית שבעה ואיכות חיים גבוהה נראה לא חשוב, ולפעמים אף בזוי - ועל כן, העבודות בתחום עיצוב פנים, תכנון בתי קפה וחנויות לא נראו כמשהו שראוי להיכלל באתוס של האדריכלות הישראלית.

לשאלה מדוע לא בוצע עד כה מחקר מעמיק בנושא נדרש האדריכל פרופ' צבי אפרת, שחוקר את תולדות האדריכלות הישראלית. "נכתב, אבל לא מספיק", הוא מסכים. "אפילו אדריכלות הלוקסוס של שנות ה-50 וה-60 היתה מאוד ספרטנית. אמנם, היא היתה איכותית ובטוב טעם, אך לא היה בה פאר, גם לא בבתי העשירים - הדגש היה בעיקר על נוחות". העובדה שמעולם לא יצא לאור כתב עת שעסק בנושא, ומרבית החומרים האדריכליים המקוריים ששרדו מצויים בתנאים לא תנאים בארכיונים משפחתיים, הקשתה על המחקר האקדמי בתחום.

גם אלפי השרטוטים של פנחל היו דחוסים בתוך תיקיות בחדרים סגורים, והחומר שהוצא
מהם לצורך התערוכה הוא רק חלק זעיר מהם. "בסופו של דבר נראה לי שעכשיו זה זמן
נכון לפרסום. אני שואלת את עצמי, אילו היינו מציגים את החומרים לפני 15 שנים -
אני לא בטוחה שזה היה מבשיל", אומרת רובין.

היינץ חיים פנחלצילום: אברהם חי ויצחק קלטר

לדבריה, "יש היום פתיחות לקבל דברים שהם לא חלק מהאתוס. הציונות השתחררה כבר. פעם, להיות אדריכל של אנשים אמידים ולעשות להם את החיים האלה זה לא היה
בקונצנזוס, זה לא היה חלק מהשיח החברתי. לכן אני חושבת שהזמן כן מתאים, משום שכעת ניתן להסתכל על זה מנקודת מבט מקצועית תרבותית אסתטית. מעבר לאסתטיקה הנהנתנית כביכול יש פה גם איזה משהו תרבותי שהוא מאוד משמעותי".

מגדלי מים ושדות

פנחל, כמו רבים מהאדריכלים הישראלים שעלו ארצה בשנות ה-30, רכש את השכלתו
בברלין. אך שלא כמו בוגרי הבאוהאוס, ושאר האדריכלים הישראלים בני דורו שרכשו את
הכשרתם בגרמניה ובווינה, אימץ האדריכל סגנון משל עצמו. על פי המחקר שערכה ד"ר
זונדר על קורותיו, ככל הנראה השלים את חוק לימודיו בבית הספר הגבוה לאמנויות
העיצוב בברלין, אך חסרים מסמכים שיאששו זאת. לאחר לימודיו עבד כמעצב אמנותי
באולפני אופא (Universal Film AG), "הוליווד לפני שהיה הוליווד", כדבריה של
רובין. הוא נטל חלק בעשרות סרטים, ופעל במחיצתם של מיטב הידוענים של הקולנוע
האירופי של שנות ה-20 וה-30. אז ביסס את מעמדו החברתי והכלכלי המכובד.

ב-1933 עלו הנאצים לשלטון וכתוצאה מכך נאסרה עליו העבודה בגרמניה. עד שעלה לארץ פעל באוסטריה וכן תיכנן פרויקטים בצ'כיה. בעוד שחוג מכריו היגרו להוליווד, שם
חיכו להם קריירות משגשגות בתחום תעשיית הסרטים, פנחל בחר לעלות לארץ ישראל
ב-1937. זה לא היה מעשה מובן מאליו, בעיקר משום שלא היה ידוע כציוני גדול. למרות
זאת, אחת מעבודותיו המוקדמות כללה ציור קיר של מפת ארץ ישראל - מוטיב שיחזור
מאוחר יותר במתווה לקיר אריחים שיתכנן בבית הקפה פילץ בתל אביב; אז מתמלאת המפה הריקה בסמלים מחיי הישוב, כמו מגדלי מים ושדות.

חנות מיקולינסקי בתל אביב, שנות ה-50צילום: אברהם חי ויצחק קלטר

בשל מצבו הכלכלי, פנחל יכל להרשות לעצמו לקנות סרטיפיקט ולהיכנס לישראל שהיתה
נתונה תחת המנדט בריטי, והשתכן בתל אביב. על אף הנחיתה הרכה, למתכנן התפאורות הגרמני שהעברית לא היתה שגורה בפיו, לא היתה עבודה בתחום התמחותו בארץ. לתחושת חוסר ההגשמה התווספו רשמיו המסויגים מן הארץ החדשה, שאותם היטיב לתאר במכתב ששלח לבני משפחתו באותה שנה: "רחובות אספלט, בשולי העיר חול מדברי דמוי כביש בלתי עביר למכוניות. מרכז ישן, במקומות מסוימים צמודה ליפו - העיר הערבית הגדולה ביותר בארץ - במקומות אחרים מופרדת ממנה על ידי שטחים ריקים. העיר החדשה והמרווחת דומה בצורתה למגבת. בצד אחד הים ובצד השני הנאצים שלנו - שרונה! [...] אכן עיר גנים, אך על התמונה מעיבה העובדה שהקירות החיצוניים המסוידים לבן, בשילוב רחובות האספלט, מסנוורים בשמש היוקדת".

פנחל היה "בוהמיין, שהסתובב תמיד עם חולצות שחורות ושיער ארוך. מי הלך בשנות ה-40 פה עם שיער ארוך?" מתפלאת רובין. על הבנייה החדשה שתיכננו הקולגות שלו, אמר: "בנייני בטון פשוטים, לרוב חלונות בעלי קווים ישרים, מעקות ארוכים, בחלקם מרפסות של ממש. הגגות שטוחים, תחומים על ידי אין ספור אנטנות, ומשמשים בדרך כלל לכביסה ולמסיבות ריקודים גדולות". לא פלא אם כך, שבהמשך, כאשר הוענק לו פרס רוקח על ידי מועצת העיר, היא נימקה את שיקוליה בכך שבעבודתו "יש משום מתן כוח-דחף לשיפור מראהו של הרחוב התל-אביבי".

לא החמיץ פרט

תוך כדי תקופת ההתאקלמות פגש את היזם אריה פילץ, שביקש להקים באותה עת בית
קפה מפואר על הטיילת של תל אביב. פנחל הציע את עצמו לעבודה, ללא תשלום, ותיכנן את בית הקפה עד לאחרון פרטיו. בציטוט של פילץ שמופיע בספר הוא אומר "הבנתי כי העולה החדש יעביר אותי ואת הקליינטורה התל-אביבית מ'תנובה' וה'מסעדה הקואופרטיבית' באותה תקופה לרמה של 'ריץ' האירופית". בעיתון "דבר" פורסם ב-1961 כי לאחר הקמתו של פילץ פנו אל פנחל אנשי האגודה של בעלי בתי הקפה והציעו לו משכורת חודשית - כדי שלא יתכנן בתי קפה נוספים. "שאם לא כן יהיו נאלצים כולם להכניס שיפורים באולמיהם", כך נכתב.

פנים הקזינו במרכז איבואר באבידג'אן, 1969

בין אם הפנייה אכן קרתה במציאות או פרי שמועה, בעקבות תכנון הקפה זכה פנחל
להזמנות רבות לעיצוב בתי קפה בתל אביב, בינהם קפה שור, לובשטיין, קפה בלזם
וקונדיטוריית קפולסקי, בעבורה אף תיכנן את שלט הכניסה ¬ שני קונדיטורים הנושאים
עמם עוגות. ניתן לקבוע כי פנחל השפיע רבות על התהוותו של מוסד בתי הקפה ¬ מקומות שהיוו מקום מפגש לבוהמה התל-אביבית. במקביל עיצב גם בתים פרטיים ובתי מסחר, בהן החנות למכשירי כתיבה לאוטמן, וחנות הנעליים מיקולנסקי, אשר חלל המבואה שלה ובו ויטרינות מוארות ניצב עד לפני מספר שנים ברחוב אלנבי בתל אביב, עד שנסגרה ובמקומה הוקם בית קפה.

פנחל גם תיכנן אינספור חללי פנים לדירות מגורים ואת כל פרטי הריהוט שלהם. הוא יצר מאות מיני כורסאות, ספריות, שולחנות, מזנונים וגופי תאורה - כולם ייחודיים, שונים
אלו מאלו וחדשניים. אפילו את פרטי גדרות הבתים והסורגים שבפתחיהם תיכנן בקנה מידה של אחד לאחד, וגם עיצב את הדוגמאות על בדי הרהיטים והווילונות. לא היה פרט
שהחמיץ, ומרישומיו הצבעוניים ומלאי החיים דומה כי פעל מתוך שקיקה וצמא מתמיד.

כישרונו של פנחל ביצירת בתי מגורים מפוארים לא פסח על השכנים מעבר לירדן. ב-1942 פנה אל פנחל נציג של האמיר עבדאללה מירדן, בבקשה שיתכנן בעבורו את ארמון החורף. פנחל נסע לרבת עמון והחל לעבוד על הפרוגרמה יוצאת הדופן. בחזיתו של הארמון שתיכנן שולבו קשתות מוסלמיות, תקרתו עוטרה בכוכבים ולפניו השתרעה בריכה מלבנית גדולה.

זוהי רק ההתחלה של פרויקטים שאותם יתכנן בארצות המוסלמיות והאפריקאיות החל בשנות ה-60. הפרויקט שהעלה את פנחל על נס היה תכנון מלון דן בתל אביב, פרויקט שלא נראה כמותו, שיזמו יקותיאל ושמואל פדרמן. המלון, שנבנה בצד פנסיון "קטה דן", הכיל 120 חדרים - קנה מידה בלתי נתפש באותם הימים. פנחל תיכנן מבנה מלבני, ברוח המודרניזם שאיפיין את הבנייה באותם ימים. המבנה, שהוקם ב-1953, הכיל שלושה אגפים והתנשא לגובה נמוך יחסית של שבע קומות. במרכז המבנה מיקם מרפסת פתוחה הצופה אל הים, שאותה הקיפו החדרים מלמעלה ומטה. בעיצוב הפנים של המלון השתמש פנחל במוטיבים גיאומטריים, אור טבעי, צמחייה ואמנות. תכנון המלון הניב קשרי עבודה עם הפדרמנים - שבינם לבין פנחל נרקמה ידידות עמוקה - ואף נישואים בן בתו של פנחל, ליאורה, לבנו של יקותיאל, מיקי פדרמן.

המלון היה במהרה לאחד המלונות הידועים, הוותיקים והמפוארים בעיר. כמו קפה פילץ, גם תכנונו היווה קפיצת מדרגה שנתנה השראה לשדרוג רמת המלונאות בעיר. החזית המוכרת כיום, שיצר האמן יעקב אגם, נקבעה בשנות ה-80, אז עבר בית המלון שיפוץ והרחבה.

לדבריה של ליאורה פדרמן, האדריכל אף פעם לא חיבב את התוספת הצבעונית ליצירתו.
לפי מאמרו הנרחב של אריה ברקוביץ' המופיע בספר, עם השנים הלך פנחל ופיתח את
סגנונו מעיצוב אירופי "ניאו קלאסי" לכיוון מודרניסטי, בהשפעת הלכי הרוח הרווחים.

הקווים המודרניסטיים ניכרים כאמור במלון דן, אך גם במוזיאון גולדמינץ בנתניה שנבנה בסוף שנות ה-50 - מבנה מלבני באורך 100 מטרים, שבתכנונו נעשה מאמץ לחבר בין
חללי הפנים לבין סביבתו, בחוף הדרומי של העיר. במרכז המבנה המפואר מיקם אולם גדול ובו חלונות רחבים, וחלל הפנים שלו חופה בחרסינה ירקרקה שיובאה במיוחד מבלגיה.

המוזיאון היוקרתי משמש כבר משנות ה-60 כאכסניה לחיילים, ואינו נגיש לציבור הרחב.
במשך שנות ה-50 תיכנן פרויקטים כמו חזיתו הגיאומטרית של בנק פויכונגר, פנים
הביתן הישראלי בתערוכה הבינלאומית שהוצגה בבריסל ב-1958, את משרד אלעל ברחוב בן יהודה בתל אביב ואפילו כמה בנייני דירות. הוא תיכנן גם את פסאג' סולל בונה ואת קולנוע תמר בתל אביב, עם האדריכלים אריה שרון ודב כרמי, ואת ספריית אלשיך שזיכתה אותו בפרס רוקח.

ברק מסנוור

אך חלקה המסעיר ביותר של הקריירה שלו עוד עמד לפניו, עת החל הייצוא של הידע
והטכנולוגיות שצברה ישראל אל מדינות העולם השלישי ובייחוד אל אפריקה. הפנייה של
ישראל למדינות שהיו בתחילת דרכן העצמאית היתה פעולה דיפלומטית פרי יוזמתה של שרת החוץ ולימים ראש הממשלה גולדה מאיר - שראתה בקשרים הללו שליחות לביסוס מעמדה של ישראל בעולם. היחסים הללו נמשכו החל בסוף שנות ה-50 וכלה במשבר הנפט שפקד את העולם ב-1973, אז דעכה הפעילות. משרד החוץ הקים יחד עם הסוכנות היהודית ועם משרד השיכון מכון שאיגד את שירותי התכנון שניתנו למדינות הזרות.

היזם משה מאיר, ממשפחת האחים מאיר שהקימה את מגדל שלום בתל אביב, היה מהראשונים שהחל לתכנן באפריקה. הוא הוזמן על ידי נשיא ליבריה, ויליאם טאבמן, לבנות מלון לרגל חגיגות העצמאות למדינה וטקס הכתרת הנשיא. מאיר זימן לתכנון הפרויקט את פנחל, שאותו הכיר עוד מקשרי עבודה קודמים, וזה הסתער על הפרויקט הליברי "כברק מסנוור" כפי שאמר מאיר מאוחר יותר בראיון לאדריכל יוסף יודסין. נראה כי באפריקה הגיע פנחל להגשמתן של הפנטסיות היצירתיות שלו ליצירת עולמות חדשים, שאיפות שהתבשלו בתוכו מאז ימי הקולנוע בגרמניה. "מאייר היה יזם אידאולוג, ופנחל סיפק לו את הביטוי הצורני הגבוה ביותר", מספרת כרמלה רובין. "זה היה שידוך מאוד פורה".

בשנת 1960 הוזמנה עבודה נוספת מנשיא חוף השנהב להקמת מלון, בניין קונגרסים ומרכז קהילתי בבירה. הפרויקט, מרכז איבואר שמו, השתרע על פני 400 דונמים וכלל גם בית קולנוע, זירת החלקה על הקרח, בתי קפה, קזינו מפואר ואף מעגן פרטי לסירות. את
הפרויקט תיכנן האדריכל טומי לייטרסדורף, ואת הפנים תיכנן פנחל. בתכנון של פנחל
שולבו אלמנטים מעוטרים רבים ברוח הצבעוניות האפריקאית. תקרתו של חלל הקזינו קושטה בתצורה דמויית מניפה בצבעים אדום-כתום וירקרק בגיאומאריה שמזכירה מסיכות אפריקאיות.

בלובי המלון שולבו יצירות אמנות, דוגמאת קיר קרמיקה של האמן דניאל נחום, ואת
קירות המסעדה ותקרתה עיטרו איורים שיצר פנחל עצמו. מבני הקזינו נבנו בדמות אוהלים
מחודדים ולהם תקרת עץ, וברחבת הכניסה למלון נבנה אף פסל תמיר בצורת מעין דקל
משונה. לאולם הקונגרסים יצר פנחל עשרות סקיצות המציגות את חזית המבנה בדוגמאות וצבעים שונים. לבסוף בחר דווקא בלבן. העבודות על תכנון מרכז איבואר נמשכו עד לסוף שנות ה-70. בשנות ה-80, בערוב ימיו, תיכנן את מרכז פנורמה ומלון דן פנורמה בחיפה, והמשיך עבודות נוספות בחוף השנהב.

האדריכל יחיאל קומט עבד במשרדו של פנחל החל בשנת 1981. קומט, שבדיוק השלים את לימודיו בטכניון, דיבר גרמנית מהבית, מה שהקל עליו להתקשר עם פנחל הקשיש, על אף פער הגילים שנשק ל-60 שנה. "מי שנכנס למשרד הזה היה צריך להיות מבעלי המקצוע הכי טובים - ובאמת היה לו צוות מדהים. הוא היה איש צנוע ואמיתי, ונתן לי כל כך הרבה", הוא מעיד בחום. "הוא היה פרפקציוניסט, לא היה אצלו משהו שהוא פתוח או לא גמור. משקוף היה משקוף, מתחיל ונגמר בדיוק במקום הנכון, והוא ידע הכל - אם זה כפתור בבד, עץ, פורמייקה. כל דבר היה מלאכת יד".

קומט היה מעורב בעבודה על מרכז פנורמה, ועל תכנון מלון דן אילת - פרויקט שלבסוף
לא יצא אל הפועל. הוא מספר כי המשרד היה מחולק לשני צוותים - שעבדו על פנים ועל
חוץ המבנים, ועבד בשותפות עם האדריכל אלברט סגל שעבד שנים רבות אצל פנחל. "לנו העובדים היתה דבקות בעבודה אתו, היתה השראה - כבוד אדיר. היתה לפנחל הרמוניה מוחלטת עם האמנים ועם בעלי המקצוע, היתה לו מנהיגות תכנונית כוללת". לדעתו, "כל אדריכל צריך לעבור את הסטודיו של פנחל, לקבל את המגע הרוחני שלו. זה דבר ייחודי מאוד".

חשיפת החומרים של פנחל מגלה עולם ומלואו. מעבר לתכנונים בפועל מדובר ביד אמן שיצרה מסמכים שלהם ערך אסתטי ממשי המטשטש את הגבולות בין יצירה אדריכלית לאמנות. הכמות האדירה של השרטוטים מעלה את הצורך המיידי למצוא פתרונות לאחסון והצגת עזבונם של אדריכלים נוספים, ויצירת ארכיון ציבורי ונגיש לקהל החוקרים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ