האם השלוחה החדשה של הלובר תפיח חיים בעיירת הכורים?

אוליבר ויינרייט, גרדיאן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אוליבר ויינרייט, גרדיאן

אם אתם לא מהמתעניינים בפסולת של סיגי מתכת או בקבוצות מהליגה השנייה בצרפת, סביר להניח שלא שמעתם על לאנס (Lens). הערימה הגבוהה ביותר של סיגי המתכת וקבוצת הכדורגל האהובה ביותר הן התכונות העיקריות של העיירה הקטנה הזאת שבצפון צרפת, אזור מכרות הפחם. העיירה מתהדרת באיצטדיון שמספר המושבים בו גדול מהאוכלוסייה המקומית.

תלי סיגי המתכת דמויי הר הגעש וזוב והצד האחורי של טריבונות הכדורגל הם ציוני הדרך הבולטים ביותר שנראים לעין כשמשקיפים מהתוספת החדשה לעיירה, שעל פי הציפיות תשים אותה על המפה לצמיתות. שלוחת המוזיאון של הלובר הפאריסאי, שבהקמתה הושקעו 150 מיליון יורו, מנצנצת כחזיון תעתועים על המישור המוגבה של מכרה הפחם הישן, ומשקיפה מטה על רחובות של בתי כורים משופעי גגות, מנוקדים בדוכני אוכל מזדמנים. הבניין בנוי מסדרה של קירות ארוכים ונמוכים, שמתגלים ונעלמים על פי האור המפזז על פניהם - או כשענני ממטרים עוטפים אותו מכל צד בקדרות החורפית.

מבט על השלוחה החדשה של לובר בלאןצילום: איוון באן

אף שנשיא צרפת פרנסואה הולנד חנך את המוזיאון רשמית בתחילת החודש, הפרויקט עדיין אינו גמור. כרגע הבניין מוקף ים גועש של בוץ, ולוחות של אלומיניום וזכוכית מתרוממים שם ויוצאים משדה הראייה, ומזכירים את שדה המערכה הסמוך של הסום. סביב המבנה, המראות של שתילה חפוזה ובולדוזרים המשוטטים סביב, רק מחזקים את הרושם שמדובר בגיבוב של סככות חקלאות גדולות.

אבל כפי שמתגלה כשמתקרבים, אלה אינן סככות, אלא מבנה מוקפד בעיצוב "סאנה"
(Sanaa), משרד אדריכלות יפני שזכה בשבחים על עיצוב בניינים שנדמה שישנם ואינם בעת ובעונה אחת. "בכל הפרויקטים שלנו יש נושא אחד משותף", אומר ריו נישיזאווה, בעלי המשרד עם קאזויו סג'ימה, "אנחנו מחפשים דרכים לפתוח את האדריכלות - לחברה, לנוף - ליצור רציפות חסרת תפרים בין הפנים לחוץ".

זו קלישאה שאדריכלים רבים מדקלמים, אבל רק מעטים מחויבים לה כפי שמחויבים לה
סג'ימה ונישיזאווה, שמבלים חודשים בדילול ובצמצום עד שהפרויקטים שלהם הם הדקיקים והקלילים ביותר, מתחמי קרום דק המבדילים את החוץ מהפנים. האפקט כאן בלאנס מודגש בשל העובדה שאף על פי שנדמה שאלה קופסאות רבועות וישרות, קירות המוזיאון למעשה מעוגלים מעט, כאילו נשאבים פנימה, או כמו גיליונות דקיקים שנכנעו לרוח. זו הגרסה הקרובה ביותר לבניין שעשוי מניילון נצמד ורדיד אלומיניום.

הארכיטקטים היפנים בגלריית הזמןצילום: רויטרס

השבריריות הזאת מסווה את העובדה שהבתים המבריקים, מעין שריון צב, מאכלסים כמה
מיצירות האמנות היקרות ביותר בעולם, שנבחרו מתוך אוסף הליבה של המוסד הפאריסאי בן המאתיים. הן ערוכות באולם מואר מלמעלה, שגודלו כגודל מגרש כדורגל, ותלויות על מעמדים עצמאיים, שיוצרים איים וריכוזים מדמי חדרים שמאפשרים ללכת סביב היצירה. זו חוויה משחררת, לשוטט בחופשיות בין תגליפים מצריים ופסיפסים רומאיים, עבודות קרמיקה מוסלמיות וציורי שמן מתקופת הרנסנס. המוצגים מקבלים חיים חדשים, לאחר שהוצאו לחופשי ממסדרונות המוזיאון הראשי בפאריס, שקירותיהם מחופי שטיחים. יש תחושה של הצצה פרטית אל תוך מתקן האחסון של המוזיאון מחוץ לעיר - על רצפות הבטון, קירות המתכת והקורות החשופות שלו.

"בלובר בפאריס הכל מוצג במחלקות נוקשות, כמו אנציקלופדיה של אמנות", אומר אדריאן גרדר, מעצב התערוכה בלאנס. "כאן אנחנו מציגים יחד פיסול וציור, מתקופות שונות ומאזורים גיאוגרפיים שונים, וכך נוצרים עימותים מפרים".

זו גישה אוצרותית מהפכנית, שאף סופגת ביקורת בתקשורת הצרפתית. הארי בלה כתב
בעיתון "לה מונד" שהתצוגה המשותפת של כל המוצגים בחדר אחד עלולה ליצור תחושה של "חנות ספרים שבה כל הספרים מעורבבים". הוא אולי לא הבין שבזה נעוץ הקסם: אתה לא יכול לדעת מה הדבר הבא שמחכה לך.

מהלך נוסף שעורר הרמת גבות בחוגי המוזיאונים הוא המשך הרצף של לוח הצבעים הקליני של החוץ אל תוך הגלריה עצמה, דבר שיוצר חלל דמוי בית מטבחיים תעשייתי - 6,000 שנה של היסטוריה אמנותית מסודרות כמו לשחיטה. אבל הגימור מפריך את התחושה הזאת, שכן החומרים מתרחקים מאוד מהשימושיות. קירות האלומיניום המוברש, המעוקמים בעדינות, יוצרים רקע רפאים של השתקפויות, ערבוב מעורפל של אנשים ויצירות אמנות. רצפות הבטון עוקבות אחר המתווה המשופע של הקרקע המקורית, בתנועה מרומזת שמזכירה למבקר היכן הוא נמצא. קורות הפלדה החשופות של הגג, הפרושות על פני 25 המטרים של רוחבו, נפרסו לעובי דקיק ומופלא של 12 מילימטרים בלבד, וכך יכול האור הטבעי לשטוף את החלל.

השלוחה החדשה של הלובר בלאן. הוקמה בתקציב של 150 מיליון יורוצילום: רויטרס

אחרי "גלריית הזמן" העיקרית, הבניין מתרומם אל תוך ביתן זכוכית לתערוכות זמניות (וכרגע מוצגות בו בובות ענק מתהלוכות רחוב מקומיות) ומשקיף אל מה שיהיה ביום מן
הימים אחו פראי, בעיצובה של קתרין מוסבך. שבילים מתפתלים מתחקים כאן אחר נתיבי
הדרכים המקוריות, ומנוקדים באיים מכוסי עשב ודמויי תולעת, בעלי תכלית כפולה: הם
משמשים אזורי פיקניק וגם הגנה נגד ניפוץ מכוון של החלונות בנסיעה מהירה - סידור
שהולך ונעשה נפוץ באקלים הנוכחי של עיצוב אורבני שמודע לטרור.

השידוך של תיבת זכוכית וסככת מתכת משוחזר בצד השני של הקומפלקס, בביתן הכניסה המרכזי ובחלל הגלריה המשנית, שכרגע מסודרת כמערכת חדרים קונבנציונלית. גוש הכניסה המחופה זכוכית מכיל את בועות הזכוכית דמויות האמבה שנעשו לסמל המסחרי של סאנה, ובתוכן חנות ספרים, מרכז מידע ואזור לחברים, שבוהקים כמצבור של צלחות פטרי על שולחן מעבדה.

החלל המקשה על ההתמצאות בשקיפותו ובהשתקפויותיו יוצר את נקודת המשען המרכזית שממנה יוצאים אגפי הגלריה. מעבר לאולם התערוכה השני יש אודיטוריום. בכניסה, מדרגות לולייניות - המזכירות את המדרגות מהפירמידה בלובר - יורדות אל נבכי הבניין, שם אפשר להביט מטה אל מתקני האחסון ולראות עבודת שחזור ושימור בשעת מעשה.כל אלה הם ניסיון לפתוח את המוזיאון לקהל רחב יותר, ולחשוף את ההיבט הזה של המוסד, היבט שלא הוצג קודם לכן. אם רואים בשלוחה אמצעי להפיח חיים חדשים באוסף של הלובר, ולספק מבט כולל אל תולדות האמנות לקהל נרחב יותר, קשה לבוא בטענות אל הפרויקט הזה. התכנון האדריכלי של סאנה אולי נראה זר לאזור מבחינת החומרים, אבל השילוב בין שימושיות תעשייתית לבין שבריריות הוא שיקוף הולם של הסביבה, בעיצוב מחוספס ושברירי כאחד (אבל אולי מעט יותר מדי שברירי, בבחירה האמיצה של חיפוי אלומיניום בעובי שני מילימטרים).

"הבשורה", ואן דר ויידן רוז'יה, המאה ה-15צילום: ז'ראר בלו

ימים יגידו אם הבקתות המבריקות האלה ישפיעו על העיירה האפרורית המארחת אותן כפי שקרה בבילבאו. לאנס נבחרה מתוך שש ערים שהתמודדו על הזכות לארח את מוזיאון הלוויין האזורי, בשל הזמינות של האתר הפתוח ששטחו 200 דונם, וכן בשל מיקומה על כביש מהיר חשוב המקשר בין בלגיה להולנד, מרחק שעה בלבד מפאריס ברכבת. ולו מהבחינה הגיאוגרפית, סביר להניח שיושג היעד של 500 אלף מבקרים בשנה - אותו מספר אנשים שביקרו בגלריה טרנר העכשווית במרגייט, מוזיאון קטן ומרוחק בהרבה. אבל מרגייט שוכנת לחוף ים, ובשל כך יש בה מוקדי משיכה נוספים. יהיה מעניין לראות מה קורה כשספינת אמנות בת 150 מיליון יורו נסחפת אל עיירה בת 35 אלף איש, שאין בה אפילו בית קולנוע.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ