בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כתבה פיצוץ

למה סתם להרוס בניין כשאפשר לפוצץ אותו

פירוק מבנים במשקולת ברזל כבר יצא משימוש וכיום משתמשים בדחפורים ל"לעיסת" קירות או בפיצוץ מבוקר - שיטה נוחה באופן מפתיע. אבל להרוס, מתברר, זה עדיין מסובך כמעט כמו לבנות

12תגובות

ביום שני בבוקר התגודדו מספר אנשים מאחורי סרט אזהרה אדום-לבן בחצר "מרכז נמיר" לשעבר, בשכונת "אגרובנק" בחולון ליד מקווה ישראל. הרחובות הסמוכים היו חסומים לתנועת הולכי רגל ורכבים, ורכבי משטרה, מגן דוד אדום וכבאיות המתינו בשוליהם. גם הבתים עצמם היו ריקים - ההורים היו בעבודה, והילדים בבתי הספר. במהלך החודש האחרון עברו נציגי מינהל מקרקעי ישראל ופיקוד העורף בין הדירות וביקשו מהדיירים לפנות את דירותיהם באותו יום. לדבריהם, הבקשה התקבלה בהבנה לאור ההסברים.

הפיצוץ אירע בהרף עין ובשקט מפתיע. לולא שני סוסים ששעטו אנה ואנה בחווה סמוכה, אפשר היה לחשוב שלא קרה דבר. כאשר שקעה עננת האבק היה המבנה הראשי, בן הארבע קומות, לתל חורבות. למראה החורבן פלטו קציני הצבא אנחת רווחה, וההוד המתוח שקדם לספירה לאחור התמלא בחיילות בכומתות כתומות שמיהרו להצטלם בקומפוזיציה פירמידלית מול ההריסות. בעוד כמה שעות צה"ל ישתלט על המתחם, ויגדר אותו כשטח צבאי שישמש את פיקוד העורף לתרגילי רעידת אדמה בחודשים הקרובים.

"מרכז נמיר" שימש בעבר כבית ספר מקצועי של לשכת התעסוקה, וזה יותר משלוש שנים עמד נטוש. המרכז נסגר בתחילת 2009 והמבנה הוחזר למנהל מקרקעי ישראל. במהרה נהפך המתחם, המצוי בלב שכונת מגורים, לחורבה שמשכה אליה נחשים וחולדות, עשבים שוטים וגרוטאות, וגם קבוצת ונדליסטים שהקפידו להשאיר את חותמם בדמות גרפיטי, חלונות מנופצים וכסאות שבורים.

צילום: דניאל בר און; עריכה: גיא אייזנר

כל אלו הפרו את שלוות חייהם של השכנים במשך שנים ארוכות, ומצאו את דרכם פנימה גם לאחר שהכניסה הראשית למרכז נאטמה בינואר השנה. בפועל, כל מה שנדרש להעלמת המרכז, שהיה למטרד, היה חודש של הכנות על הנייר, בערך עשרה ימים של עבודות בשטח וחמישה קילו בלבד של חומרי נפץ.

גלגלי הביורוקטיה, לעומת זאת, פועלים הרבה יותר לאט, ואחד ההסברים לכך הוא דווקא פסיכולוגי. "דעת הקהל בישראל בנוגע להריסת מבנים באמצעות פיצוץ היא לא טובה", אומר בועז חיון, מנכ"ל קבוצת תמר חבלה, שמתפרנסת מעסקי הפיצוצים ב 14 השנים האחרונות. "הקונוטציה לפיצוץ היא שלילית ¬ מחבל מתאבד, קסאמים, גראדים ¬ כשישראלי ממוצע שומע פיצוץ, דבר ראשון שהוא חושב עליו זה משהו שלילי. בשל כך אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים המון עם הרשויות, ולקוחות שמעדיפים לא לפוצץ ולהיעזר באמצעים מכניים". מספר ההריסות בשנה לא רב, ומספר רב של יזמים מעדיפים לא להסתבך עם הביטוח ולא לחשוף עצמם למיני תביעות.

"בניו יורק, כשמורידים גורד שחקים במרכז העיר, לא מורידים אותו בשביל הכיף. מורידים אותו כי רוצים לבנות משהו אחר", אומר חיון שמוסיף כי פיצוץ הוא כלי עבודה לכל דבר. "אני מניח שבניין כזה שמורידים בארצות הברית, בארץ, היו משפצים אותו עוד עשר פעמים לפני שהיו מחליטים להוריד. אבל עד היום, הקרקע פה לא היתה יקרה מספיק, והבניינים לא זקנים מספיק, וגם לא גבוהים מספיק כדי להצדיק פיצוץ. אך אנחנו כמדינה לא תמיד הצטיינו בתכנון ארוך טווח, והמקום הקטן שבו אנחנו חיים מייצר המון אילוצים, וכיום, כשאזורי המגורים מתפתחים אז אזורי התעשייה, שבעבר היו מרוחקים, הולכים ומתקרבים למרכזי הערים".

דודו בכר

מלבד המבנה הראשי שנהרס בפיצוץ השבוע, נותרו במקום שני מבנים ארוכים עשויים בלוקי בטון ומקורים בגג אסבסט. על פי התוכנית, על המגרש תוקם שכונת מגורים ובה 222 יחידות דיור בשני מגדלי מגורים בגובה 28 קומות. ללא יזמות לפרויקט חדש, הרי שלא היה מי שיממן את הרס הבניין, ואף שקבוצת רוכשים לקנייה מרוכזת של הדירות בפרויקט התארגנה כבר בסוף 2009, לקח זמן להסדיר את נושאי הרישום וההיתרים מול העירייה.

"יש צורך בהריסה אחרי שמישהו כבר קנה, רוצה לבנות משהו חדש, והמבנה הישן מפריע לו", מספר חיון, "הכדאיות של להרוס מכנית או באמצעות פיצוץ נגזרת בדרך כלל מהמורכבות של ההריסה, גובה הבניין, ובעיקר מהבטיחות".

מבחינת החוק, הריסה נחשבת לפעולת בנייה, ובדומה לה, מחויבת בקבלת היתר בנייה. ההיתר מסתמך על הצגת תוכנית מפורטת, על אישור של הרשויות ובעלי התשתיות שעוברות בשטח המגרש ¬ קווי חשמל, גז ומים. אגף הפיקוח במשרד התמ"ת אמון על חומרי נפץ בישראל, והוא מספק את ההיתר המוגבל בתנאים וקובע איך לפוצץ ומתי.

בעבר, ולעתים גם היום, השתמשו הורסי הבניינים בכדור ברזל כבד, תלוי מעגורן, שהלם שוב ושוב בבניין עד שזה קרס לחלוטין. כדור ההריסה היה פופולרי בשנות ה 50 וה 60 ומשקל המשקולת המתנופפת באוויר נע בין חצי טון לחמישה טון. הטכניקה הזו ייצרה הרבה בעיות בטיחות ¬ המשקולת לא תמיד נעה בכיוון הרצוי, והיא עלולה להתנתק ולעוף החוצה או על המפעיל. בנוסף, התהליך לוקח זמן רב, האיזור מוגדר כמסוכן או בעייתי לתקופה ארוכה, ומייצר הרבה מאוד אבק ורעש.

כיום משתמשים בעיקר במה שמכונה "באגרים", דחפורים או מחפרים שבקצה שלהם מותקנות מלתעות ("מספרי גזירה") ששוברות ולועסות את הבטון, ובניגוד לכדור ההריסה מאפשרות גם הריסה חלקית ומבוקרת. כך הבניין מפורק לאטו ומתפורר לחלקיקי בטון וברזל. היות והמנופים הגבוהים ביותר מגיעים לגובה של 23 מטרים, השיטה הזאת מתאימה ללעיסת מבנים נמוכים יחסית, ומעבר לגובה הזה צריך להתקין כבש עפר שעליו יטפסו לפני שפותחים בארוחה.

הריסת מבנים באמצעות פיצוץ הוא תהליך נשלט באופן מפתיע. קודמים לו חישובים של זמני נפילה, כמויות חומרי נפץ וסוגיהם. המטענים שמשתמשים בהם נקראים "מטעני קדח" ואלה מוחדרים לתוך עמודי הבטון שנושאים את הבניין. עבודת ההריסה היא כמו תכנון בהילוך אחורי ¬ דרך תוכנית הבניין מאתרים את הנקודות הנכונות למיטוט המבנה, מסומן העומק שאליו יוחדר כל מטען, ומפורטות כמויות חומרי הנפץ וסוגיהם.

"יש פעמים שאנחנו צריכים חומר שהוא מאוד מהיר ואגרסיבי, יש פעמים שאנחנו רוצים חומר פחות מהיר. יש חומרים שמתפוצצים בטמפרטורה מאוד גבוהה, שמתאימים יותר לחיתוך של ברזלים, ויש שמתפוצצים בנמוכה ומתאימים יותר לבטון", מספר חיון. תזמון הפיצוץ הוא קריטי גם כן: לחלק מהנפצים מנגנוני השהיה, שמעכבים את הפיצוץ בכמה אלפיות שנייה, וחלקם נשלטים במערכות הפעלה ממוחשבות שמגדירות מספר מעגלים חשמליים שמופעלים בזה אחר זה. מכיוון שהנפצים מוחדרים בתוך עמודי הבטון, אפשר לכוון את הפיצוץ לכיוון הרצוי.

מגדל מים, למשל, מורכב מגוף בטון גדול שנשען על ארבע רגליים. אפשר לתזמן את הפיצוץ כך שכל העמודים הנושאים יקרסו בבת אחת, מה שיוביל לכך שגוף הבטון ינחת בערך במקום שבו היה קודם. אם לדוגמא קוטמים קודם את שתי הרגליים הצפוניות ¬ המבנה יקרוס לכיוון צפון. במבנים יותר מורכבים, הנשענים על עשרות עמודים, אפשר גם לתקוף את העמודים שבמרכז המבנה ¬ כך שלמעשה הוא יתמוטט לתוך עצמו.

את מלון סאן בבת ים, שנהרס לפני חודש וחצי, פוצצו כך שיקרוס לכיוון צפון מערב. הבחירה נבעה מתוך סמיכותו למלון השכן, ומהחשש שחלק מסאן בן ה 14 קומות "יברח" לצדדים. הפיצוץ נקבע ל 7:30 בבוקר של תחילת נובמבר, כאשר נשבה רוח מזרחית ורוב האבק נישא לים והתפוגג, ולא פנה לעבר הבתים. הפיצוץ הנוכחי בחולון, נקבע לאמצע דצמבר, והמעורבים בדבר קיוו שהמועד החורפי יהיה גשום מספיק כדי לשקע את האבק. בפועל, את ההריסה השבוע האירה שמש נעימה, וכבאית שניצבה בדרום המגרש התיזה מים בזרנוק בקו המפריד בין בית הספר לבין הבתים הסמוכים, בעוד האבק נע צפונה לעבר חורשה סמוכה ושקע במהירות.

אורי נבו ורון בן יצחק, חברת תמר

זה התחיל ב-1773

בעברית כל הפיצוצים זהים, אך בשפה האנגלית נהגתה מלה מיוחדת לצורך תיאור פעולת ההקרסה באמצעות פיצוץ ¬ Implosion. הפעולה ההפוכה מExplosion- מביאה לידי פיצוץ המופנה פנימה, ולא לכל עבר כמו פיצוץ רגיל. הניסיון המתועד הראשון לפיצוץ מכוון של בניין לצורך פינויו היה בשנת 1773 באירלנד, עם הריסתו של מבנה קתדרלה באמצעות שימוש ב 70 קילו של אבק שריפה (כמות עצומה של חומרי נפץ באותה עת). הפיצוץ שנגרם כתוצאה מכך היה מחריש אוזניים והפך מיד את הכנסייה לתל חורבות.

עם הקמתם של גורדי השחקים הראשונים ועקב עליית ערך הקרקע, בסוף המאה ה 19, נוצר צורך בפיתוח הריסת מבנים מורכבים יותר, וגם בהתחשבות בבטיחות העובדים והצופים, והגבלתו של הנזק הסביבתי. הדינמיט, ששימש עוד בעבר לכריית מנהרות ולפיצוץ סלעים, היה זמין, והוא חולק למספר מטענים קטנים שהוצמדו לנקודות קריטיות ¬ מה שקירב את הבניין לקריסה יעילה יותר.

מלחמת העולם השנייה הביאה עמה צורך בפרויקטים מאסיביים לשיקום שכונות באזורים עירוניים צפופים, שכללו הריסת מבנים מטים ליפול במרכזי הערים. כל זה תרם לזינוק בידע ההריסה, לצד ההתקדמות בפיתוח חומרי נפץ חדישים.

העניין הציבורי במחזה של פיצוץ בניין מבוקר הלך וגבר, כאשר ב 1994, בעת הריסת מרכז מסחרי בפילדלפיה שבפנסילבניה, עמד קהל מריע שמנה לא פחות מ 50 אלף אנשים וצפה במחזה המשובב. הקהל לא היה הומוגני: היו בו גם כאלה שהפגינו נגד הריסת הבניין, להקות עצמאיות שניצלו את האפשרות להופיע בפני כל כך הרבה אנשים, רוכלים שמכרו מזכרות מיום ההרס וכמובן גנבים שמיהרו לחדור לבניין החרב כדי למצוא פסולת שמישה. במקרה פחות נעים, בקנברה שבאוסטרליה, פיצוץ בניין ב 1997 נגמר באסון: שיירי הפיצוץ יצאו את גבולות האתר, ופיסות גדולות של פסולת התעופפו למרחק של חצי קילומטר מנקודת הפיצוץ. הפיצוץ גבה קורבן אנושי, ילדה בת 12 שנהרגה ועוד תשעה אחרים שנפצעו.

עם זאת, פיצוץ אזרחי נחשב לטכנולוגיה בטוחה בסופו של דבר. שונים הדברים כאשר מדובר בפיצוץ צבאי. "המטרה היא להרוס ולצאת כמה שיותר מהר, ואז אין זמן לתכנון מפורט או לחימוש מדויק", אומר חיון, שמפרט כי ישנן שתי שיטות להרוס בניינים בלוחמה: מטעני הדף ומטעני פירצה. מטעני הדף מתבססים על חומרי נפץ שבשבריר שנייה נהפכים לאלפי ליטרים של גז, מה שדוחף את קירות הבתים, או לחילופין את התקרה, לכל עבר. מטען פירצה הוא מטען נפץ שמוצמד מצדו החיצוני של מבנה בצמוד לעמוד בטון, והפיצוץ שלו גורם למבנה לקרוס.

בשני סוגי המטענים יש כמויות גדולות מאוד של חומר נפץ והם מייצרים נזק סביבתי כבד. אחד מייצר גל הדף גדול, והשני ¬ רסיסים. השיטה הבטוחה, כאמור, נקראת מטעני קדח, ויחס כמויות חומרי הנפץ בין השיטה האזרחית לצבאית הוא משמעותי: אם את "מרכז נמיר" היו מפוצצים באמצעות מטען הדף, למשל, היה צריך להשתמש ב 600 קילו של נפצים. פיצוץ הקדח הוא קטן, ומטרתו לנתק את הבטון מן הברזל שבתוכו, מה שמוביל לקריסתו המיידית של הבטון הלא גמיש.

בדרך אל הבטון

חברת תמר חבלה מורכבת ברובה מיוצאי הנדסה קרבית, ומתעסקת בחומרי נפץ כמעט מכל כיוון אפשרי. ממשרדם במושב בצרה הפסטורלי, החברה הוגה ניסויים לבחינת עמידותם של חומרים שונים לפיצוץ ¬ בהם דלתות וחלונות לממ"דים הנבחנים באמצעות פיצוצים מכיוונים שונים ובעוצמות שונות. בנוסף יש מחלקה צבאית, שאסור לדבר עליה אבל אפשר להעריך במה היא עוסקת, ומחלקה נוספת שמהווה את מעבדת הזיקוקים של מכון התקנים הישראלי ¬ שבה יורים, מרעידים, וחותכים זיקוקי דינור ¬ הכל כדי לוודא שאלו לא יתפוצצו בזמן הלא נכון ויגרמו נזק בטיחותי.

"פיצוץ הוא חוליה ראשונה בשרשרת הבנייה", קובע חיון. "בלי פיצוץ אין בטון, ואין אבן, ואין כבישים, ואין בלוקים". בעולם, יש המפוצצים לשם האמנות: פרויקט קרייזי הורס בארה"ב, הנערך מאז 1998, עושה שימוש בהנדסת נפץ מדויק בזהירות ובבטחה כדי להסיר חלקים מסלע הר שבדקוטה הדרומית ולעצב אותו בצורת דמויות. זהו מונומנט לכבוד הלוחם האינדיאני, והוא ניצב במרחק של עשרים דקות מהר רשמור, ובו חצובים דיוקניהם של ארבעה נשיאים של ארצות הברית, שנוצר באמצעות סדרת פיצוצי דינמיט במשך 12 שנים.

בארץ, פיצוץ סלעים נובע מצורך פרקטי ולא מיצירתיות עודפת, כאמצעי לסילוק מפגעים סביבתיים כדוגמת סלעים שקורסים כתוצאה ממפולות, כמו זה שנחת על כביש 40 במצפה רמון לפני שנתיים: "כשסלע כזה גדול של 1,000 טון נופל על הכביש, אין באמת כלי מכני שיכול להזיז אותו, ואם מצליחים לדחוף עם איזה טרקטור זה מאוד מסוכן במצוק", אומר חיון. כדי להרוס סלע כזה, מחדירים את המטעמים פנימה לתוכו, תוך רתימתו למקום וקדיחה זהירה.

יעדים הגיוניים לפיצוצים הם מרכיבים מתועשים של ישראל הישנה: ארובות של מפעלים, כמו מפעל נשר בחיפה, גשרים ישנים, ממגורות חיטה ומגדלי מים. "אנשים בדרך כלל מעדיפים להשתמש בשיטה הקונבנציונלית", אומר חיון, "גם הקבלנים בטוחים שלהרוס מכנית הרבה יותר פשוט מאשר פיצוץ, שבו יעופו אבנים וכאלה".

ככל שהפיצוץ ייעשה שגור יותר, כך הוא יעשה זמין וזול יותר. המהירות של תכנון הפיצוץ (בין ימים לשבועות) גורמת לזמני התכנון של הבנייה עצמה (מספר שנים) להחוויר. אויבי השימור כבר כאן, ויש להם נשק חם.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו