בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האגף החדש של יד ושם - פחות קודר

האדריכלים דניאל מינץ ודוד גוגנהיים, שזכו בפרס רכטר, מספרים איך מפיחים חיים במוסד כמו בית הספר להוראת השואה ביד ושם

16תגובות

את הענקת פרס רכטר לאדריכלות בחמישי האחרון לאדריכלים דניאל מינץ ודוד גוגנהיים בעבור בית הספר להוראת השואה ביד ושם, נימקו השופטים, בין השאר, מהטעמים הבאים: “הבניין, על אף היותו חלק מקמפוס ‘יד ושם’ אינו בניין מעיק, בעל מסר קודרני, אלא להיפך. הוא מבקש לצאת אל המרחב הקרוב והרחוק, באמצעות הפתיחות לנוף ובאמצעות השפה עיצובית והפונקציונאלית שהוא מפתח, כדי להוות בסיס פיסי ראוי ללמידה ולהתעמקות”.

משמעותו של המבנה, והעובדה שהוא ממוקם בעיר טעונה כמו ירושלים, העסיקו ללא ספק את המתכננים לכל אורך הדרך. כשנשאל מינץ מה מבדיל את בית הספר מכל מוסד חינוך אחר, הוא עונה “הרצון לחגוג את החיים. כשהצטרפתי לפרויקט, אמרתי ‘בתנאי שזה לא יהיה מונומנט. שזה יהיה יומיומי’”.

יעל אנגלהרט

“חשוב היה לנו מצד אחד לא לעשות פה צבעוניות של בית ספר”, ממשיך גוגנהיים, “אלא צבעוניות מאוד סולידית. מצד שני, אתה יכול לנשום פה”.

פרס רכטר, על שם זאב ויעקב רכטר מוענק אחת לשנתיים להישגים אדריכליים בולטים, כמו גם לאדריכלים צעירים, מאז 1962. הפרס מוענק על ידי משרד התרבות והספורט למבנים שנבנו עד 10 שנים קודם לכן. השופטים של חלוקת הפרס השנה היו האדריכל דן איתן, אדריכלית פרופ’ מיכל קימל אשכולות ‏(שלמשרדה הוענק פרס רכטר הקודם, על פרויקט בית הלוחם בבאר שבע‏), ד”ר הדס שדר ועידית עמיחי מטעם משרד התרבות והספורט.

הפרס הוענק למינץ וגוגנהיים על מבנה בית הספר שמורכב למעשה משני אגפים, הישן כבר בן עשור, ואילו החדש עובר ליטושים אחרונים בימים אלה ויאוכלס בשבועות הקרובים. כאשר תיכננו את המבנה הראשון לא דובר עדיין על מבנה נוסף, אבל הם בכל זאת תיכננו אותו כמבנה עם “קצה פתוח, שאפשר יהיה לגדול”, לדבריהם, כך שהבניין החדש מהווה המשך ישיר של הישן ומתחבר אליו בכמה אופנים.

המרכז משמש צוות קבוע של מורים וחוקרים, וקבוצות מתחלפות של בני נוער, חיילים, ואורחים צעירים מחו”ל, בעיקר אמריקאים, המגיעים לשהות של כמה שבועות. אגף החינוך, ולצדו מבנה הארכיון של יד ושם, מצוי בקצה של דרך צדדית הנפתחת מימין לשער הכניסה של המוזיאון. זוהי פרישה הצדה, מתוכננת היטב, בצורת שביל שיורד דרך ההר ונפתח בסופו אל הנוף הפתוח של העיר. בבוקר יום שני האחרון היו אלה נערים דתיים שהמתינו ברחבת הכניסה, והפקידו את התיקים שלהם בארגז גדול עם גלגלי פלסטיק שהרעישו במגע עם רצפת האבן. הם נשענו על המעקות, ישבו והשתרעו על המדרגות. זה בדיוק “מרחב ההתכנסות” שהאדריכלים ביקשו ליצור, והם שבעי רצון מהשימוש המתמיד בחללים שיצרו.

יעל אנגלהרט

הכניסה לבית הספר אינה ממרכז המבנה, אלא מצדו. לפני המבקר “רחוב” פנימי, מדרום חדרי הסגל, “אלה שבונים את האינדוקטרינציה”, לפי מינץ, ומצפון כיתות הלימוד, “אלה שצוברים אותה”. בין שני הצדדים תהום המאפשרת מעבר אור לקומה התחתונה, ובין שני החלקים גשרים משמשים למעבר. “כל המערכת בנויה כך שהיא מחכה שמישהו יופיע, סצינות כאלה שאתה רואה אנשים, זו כל המטרה”. מסביר מינץ, “נניח המורה יוצא, הוא צריך לצאת מהגשר, אז רואים אותו. הכל בנוי כך שיש מופעים כאלו שאנשים חוצים והם מפורמטים בתוך מבטים”.

בית הספר בנוי בצורת מלבן, שצדו הארוך, שבו מתאספים גרמי המדרגות והמסדרונות, משמש לתנועה ארוכה, מונומנטלית, בעוד מצדדיו נפרשים חללים אינטימיים, בדירוג של רמות תאורה ואוורור שונות. “הנושא הוא לא פשוט, התוכן. המצבים הניצבים מאפשרים לאנשים לפרוש מהעדר ולהיות לבד, לשבת ולהתנתק”, אומר מינץ. ספסלים יצוקי בטון ומחופים בעץ ניצבים לאורך כל הבניין, לקבוצות ולבודדים, ועליהם מעידים האדריכלים שבימים עמוסים יותר הם הומים קהל.

חזיתו הצפונית והארוכה של הבניין, הפונה אל הנוף ומשרתת את הכיתות כאמור, פתוחה לכל גובהה כך שאל המבנה חודר אור קבוע. פס תאורה טבעית מקביל מכניס את השמש הדרומית. “האור הצפוני הוא מאוד אדיש”, מסביר גוגנהיים, “הוא לא חווה את היום והלילה והזמן. וזו תוספת שבאמת נותנת את החוויה הזאת. האור עושה את הזמן”.

יעל אנגלהרט

“הבניין מתחיל להיות פלואידי קצת”, אומר מינץ, “וכשיורד גשם, הוא נראה בתוך החצר הפנימית, ומצד שני מחוץ לבניין - כך שמי ששוהה בפנים יש לו תחושה של חוץ”.
הטשטוש המתמיד בין חללים ציבוריים ופרטיים, ובין אור וצל, נועד להעמיד מוסד שלצד היותו רשמי ומכובד מצליח להשרות אווירה ביתית ונינוחה. הרעיונות האדריכלים הללו אינם חדשים: למעשה הם נראו כבר בעשורים האחרונים בעבודות של אדם אחר. “זה הכל הלל ל‏(הרמן‏) הרצברגר”, מודה מינץ. “כשתיכננו את הבניין הראשון מאוד אהבתי אותו, לקח לי שנים ללמוד איך עושים את זה”.

הבניין אמנם לא מעיק, אבל אין ספק שהוא בהחלט אינטנסיבי. השזירה של הפונקציות השונות, לצד רצון ליצר מספר רב של חללים הנבדלים אלו מאלו נעשו בהקפדה כה יתרה, שלמעשה כל סנטימטר באגף הישן מרוצף בדאגות. שום פעולה היא לא אגבית מצד המתכננים, שביקשו ליצור בבית הספר מצבים למפגשים אקראיים - ואמנם הצליחו בכך, אך במאמץ ניכר.

הצעדים המדודים שהינחו את תיכנון בית הספר לפני עשור נפתרים בתנועות הארוכות והבטוחות שעיצבו את פני האגף החדש שנחנך כעת. מבנה זה צמוד לקודם מצדו המערבי, וכבר מהבחינה הזאת מציע נוף נכון יותר - לעבר יער ירושלים, ולא לכיוון שכונת הר נוף המדכדכת, הנשקפת מכיוון כל החזית הצפונית שאליה פונים מרבית הפתחים בבניין.

גולת הכותרת של כל הקומפלס הבנייני הוא האודיטוריום שממוקם בקצהו המערבי. גב הבמה של האולם, שישמש להרצאות, קונגרסים וכנסים, עשוי זכוכית - צעד שנוטע אותו היטב במקום ובזמן. הקיר השקוף ממסגר את היער, ואת השלוחה האיקונית של המוזיאון בתכנון משה ספדיה, ובכך מהווה סיום הולם לבניין.

“זו הפואנטה, האולם הוא לא קופסא סגורה - הוא פתוח”, אומרים האדריכלים. לדבריהם, פתיחת הקיר באודיטוריום לא היתה צעד קל, וכדי לשכנע את אנשי הקמפוס למהלך, הבטיחו להם שתמיד אפשר יהיה לדפן את הדופן בקיר סטנדרטי. כשהבניין עוד היה בשלב השלד, ואפשר היה כבר להתרשם מן הנוף - לא היו שאלות נוספות לגבי חשיפתו.
מלבד האודיטוריום מכיל האגף גם לובי נוסף, משרדים פתוחים וכיתות נוספות, רחבות יותר מאלה שבבניין הישן. מצער שמבחינה ביצועית המבנה נופל בכמה רמות מקודמו, דבר שעליו האדריכלים לא חוסכים בתלונות. “יש כאן קטסטרופות”, אומר גוגנהיים, “כשמסתכלים ככה הכל נראה נהדר אבל כשאתה נכנס לפרטים, זוועה”. אמנם העיצוב והשלמות הרעיונית יותר הדוקים בבניין החדש, אבל בשל העבודה הקבלנית, או הפיקוחית, תלוי את מי מאשימים, רמת הגימור נחותה בהרבה, מה שמעלה ספקות לגבי רמת השתמרותו העתידית.

בכל זאת, הבניין החדש לא רק מתעלה על קודמו הוא גם משלים אותו, ומציע פתרון הולם לעומס הפרוגרמטי, המצועצע לפעמים, של הבניין הישן, “בלי האודיטוריום זה היה משהו אחר לגמרי, הוא מסיים את כל התהלוכה”. אומרים האדריכלים. למרות שיש למבנה כניסות נפרדות ישירות מן המוזיאון, לדבריהם יש לעבור את הדרך הארוכה בין האגפים: “זו תחושה של בניין מצטבר: אתה הולך רבע שעה, אבל מרגיש שזה הרבה יותר. זה מפני שכל מקום זה מקום, ויש אנשים שיושבים - אין זמן שרוף”. אומרים האדריכלים.

באגף נעשה שימוש רב בזכוכית, בשקיפות והשתקפויות. ברצפת הלובי המבריקה, משתקף הנוף הפתוח דרך החלונות הרחבים, ואלה משתקפים שנית ושלישית בחלונות פנימיים הפונים אל החדרים השונים. כל זה מייצר מבנה שמשתנה לפי מצב השמים והשמש, לובש ופושט פנים חדשות.

לדברי מינץ, השימוש הרב באור ובשקיפות מנסה להמיס את הבניין: “אני לא יכול לסבול חומר יותר. אמנם הרצברגר היה נחמד, אבל... מאז אני כבר במקום אחר”, הוא צוחק. במקום מסוים, לתחושתו, נאלצו השניים להמשיך את הקו התכנוני של הבניין הישן, למרות שכיום, אילו היה הדבר מתאפשר, היה מציע מבנה אחר. אמנם, חולשתו של הבניין הישן טמונה בעודף החומר, אך במקביל, אותו גורם הוא שמעניק לאגף החדש את תפקידו, כאנחת רווחה בסיומו של מסע עקלקל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו