בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם לה קורבוזיה היה פמיניסט?

ד”ר מארי מקלאוד, שתרצה היום בתל אביב, מסבירה למה היחס לאדריכליות השתנה לרעה בעשורים האחרונים

4תגובות

ד”ר מארי מקלאוד, המלמדת אדריכלות באוניברסיטת קולומביה כבר יותר מ–20 שנים ‏(בחלקן לימדה גם בהארוורד, אוניברסיטת מיאמי וזו של קנטקי‏), ליוותה מחזורים רבים של תארים ראשונים ושניים באדריכלות. “רבים מהסטודנטים שלי רואים את עצמם כחלק מעולם פוסט גזעני שבו לא צריך להילחם נגד האפליה”, היא אומרת. “אבל לאחר הלימודים, הנשים שביניהם מתחילות לעבוד במשרדים והן מרוויחות פחות מהעמיתים הגברים שלהן, ומקודמות לאט יותר. יש שיפור מתמיד, אבל קשה לומר שזה הוגן”.

מקלאוד תרצה הערב באוניברסיטת תל אביב על “לה קורבוזיה, המהפכה הביתית, האשה החדשה” כחלק מסדרת ההרצאות של ביה”ס לאדריכלות ע”ש עזריאלי. ההרצאה פותחת שבוע של סמינר על מגדר ואדריכלות שהיא תעביר עם האדריכלית סיגל דוידי. לדבריה, כשהוזמנה לקיים את הסמינר הופתעה לגלות שיש לנושא ביקוש בארץ. יותר משהיא מבקשת ללמד היא משתוקקת ללמוד עוד על האופן שבו נשים השתלבו בעולם האדריכלות בישראל, חברה שלהשקפתה התפתחה בצורה שונה מבחינת השוויון בין המינים לעומת ארצות הברית השמרנית, כשהנשים השתלבו כבר מוקדם בתנועה הקיבוצית ובצבא.

נושא המגדר, ובפרט הפמיניזם באדריכלות, עלה לדיון ציבורי בשנות ה–70 המוקדמות. בשנות ה–90 כבר היה בקדמת הבמה של מחקר האדריכלות עם ספרים כמו “מיניות ומרחב”, “המין של האדריכלות” ו”אדריכלות ופמיניזם” ‏(שלושתם לא תורגמו לעברית‏). אבל מאז העניין הלך ודעך. רק כמה בתי ספר לאדריכלות ממשיכים להציע קורסים בנושא והסטודנטים מתעניינים יותר באדריכלות ירוקה או דיגיטלית וגלובליזציה. כפי שמספרת מקלאוד, פרויקט המחקר המגדרי בתחום רחוק מהשלמה, אבל דווקא הסרת אור הזרקורים ממנו מאפשרת מחקר מעמיק יותר ולא מתלהם.

מקלאוד, בת 62, פירסמה מחקרים רבים בנושאים שונים במגזינים המקצועיים והאקדמיים. היא חקרה את המעבר בין אדריכלות מודרנית לפוסט מודרנית ואת הקשר בין פוליטיקה ואדריכלות בארצות הברית. הנושא המגדרי ליווה אותה מאז החלה את לימודיה בשנות ה–60 המאוחרות, תקופת שיא בגל השני של הפמיניזם ‏(הראשון היה בסוף המאה ה–19 ועסק בזכויות בסיסיות כמו זכות הבחירה‏). בלימודי ההמשך, באוניברסיטת פרינסטון, היתה האשה היחידה בכיתתה. מראשית לימודיה היתה פעילה במאבקים לשילוב נשים במערך הסגל ולהעלאת המודעות להיסטוריה הנשית באדריכלות. העיסוק שלה עצמה בתחום החל רק ב–1987 במאמר שכתבה על שרלוט פריאן במגזין של בית הספר לאדריכלות בלונדון, AA.

במחקרה, שמאוחר יותר נהפך לספר “Charlotte Perriand, an art of living”, ביקשה מקלאוד להאיר את עבודותיה של פריאן, אחת הדמויות המרכזיות באדריכלות המודרניסטית באירופה, שעבדה במשרדם של לה קורבוזיה ובן דודו פייר ז’אנרה. פריאן ‏(Perriand‏), שעבדה בין השאר על הכיסאות האיקוניים של המשרד, והיתה מעורבת בתכנון “יחידת המגורים” המפורסמת של לה קרבוזיה, עבדה בין השאר בברזיל, שווייץ, יפן וקונגו.

נקודת המוצא של מקלאוד היתה שהישגיה הואפלו על ידי מעסיקיה, גדולי המודרניזם, שניצלו את מעמדם כדי לנכס לעצמם את עבודותיה ולזכות בתהילה על חשבונה. אבל כאשר ריאיינה אותה לצורך המחקר ב–1997 הופתעה מקלאוד לשמוע כי היא לא ראתה זאת כך. למעשה, פריאן כלל לא התעמקה במעמד שלה כאשה במקצוע “גברי” ולכן לא ביקשה להזדהות עם התנועה הפמיניסטית בצרפת. לצד הערכתה, שלא לומר הערצתה לשותפיה הגברים, היא שאבה סיפוק בעיקר מכך שראתה כיצד היצירה שלה משתלבת כחלק מהליך של שיתוף פעולה, דבר שגם הקשה על החוקרים מאוחר יותר להעריך את מידת מעורבותה בפרויקטים.

“היא היתה אשה מאוד חזקה”, מספרת מקלאוד. “חלק מהדור שהמודרניזם עזר לשחרורו. היא עבדה במשרד, היא כובדה על ידי עמיתיה, היא התעלתה על התפקיד שלה. אני בטוחה שמנקודת המבט של ימינו היה שם הרבה סקסיזם, והיה ידוע שלה קורבוזיה לא היה אדם קל - לנשים ולגברים. כאשר באה למשרדו בחיפוש עבודה, הוא פטר אותה במשפט שנודע לשמצה מאז, ‘אנחנו לא תופרים כריות באטלייה שלי’, דבר שככל הנראה היה יותר ביקורת על האמנויות הדקורטיביות מאשר על האישיות שלה, משום שברגע שראה את תיק העבודות שלה היה להוט להעסיקה. אבל היא בוודאי היתה צריכה להוכיח את עצמה יותר מאשר גברים”.

ב–1929 הצטלמה פריאן על השזלונג האיקוני שתיכננו לה קורבוזיה, ז’אנרה ופריאן, כאשר ראשה מופנה מן המצלמה. הצילום זכה לפרשנות של חוקרת התרבות ביאטריס קולומינה, שטענה כי התמונה מייצגת את ההחפצה הנשית ואת גזילתו של הקרדיט מפריאן, על היצירה שהוצגה מאוחר יותר כ”כורסת קורבוזיה”.

The Red List

סקסיזם לא מודע

“פריאן זעמה בכלל על עצם המחשבה הזאת”, מוסיפה מקלאוד. “בזמנו, היא התעקשה שתקבל שליש מזכויות היוצרים אף שהיתה שכירה במשרד והתלוננה כאשר קו המוצרים הראשון יצא ללא שמה. לה קורבוזיה נענה מיד ושינה זאת. לדעתי, ההיעלמות שלה מהפוקוס הציבורי נבעה במידת מה יותר מסקסיזם לא מודע של אוצרים ושל המבקרים בעולם של אחרי מלחמת העולם השנייה, בשנות ה–50 וה–60, מאשר בשנות ה–20 וה–30, אז שמה הופיע בעיתונות בתדירות גבוהה. המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק גם אשם, בכך שהציג את הריהוט כעבודתו של לה קורבוזיה בלבד. לה קורבוזיה עצמו תמיד אמר שהם היו כמו שלושה זמרים על יד אחת - הם עבדו מאוד צמוד יחד”.

ובכל זאת, פריאן עסקה בעיקר בעיצוב פנים, תחום שנחשב כיום כ”נשי” יותר ולפיכך יוקרתי פחות, בייחוד ביחס לאדריכלות.

“אני מסכימה, וזאת נקודה חשובה - ההייררכיה של התחומים. זה בסדר בשביל נשים לתכנן פנים, ולפעמים בתים פרטיים, אבל קשה להן מאוד לקבל בניינים ציבוריים. ואז, תחומים כמו עיצוב פנים הבית עוברים זילות במונחים של חשיבות בהשוואה למבנים גדולים או בנייני מטה של תאגידים. אחד הדברים שסיקרנו אותי בנוגע לתחילת המאה הקודמת זה שהקרקע הביתית נהפכה לנושא חשוב באדריכלות והבית המודרני הצנוע במידת מה ייצג הרבה מהרפורמות הנשיות שנלקחו ברצינות באותה תקופה. כאשר לה קורבוזיה פירסם את ספרו ‘לקראת ארכיטקטורה’ הוא העלה את הנושא של ייצור המוני לבתי מגורים לרמה של עיסוק מרכזי, דבר שקודם לכן בכלל לא נלמד בבוזאר. ואני חושבת שהרבה מהדאגות של נשים קיבלו מענה בשנות ה–20 וה–30 אבל זה נעלם אחרי המלחמה, כאשר היתה חזרה להיררכיות הישנות ועיצוב פנים נהפך למשני”.

ייתכן שכיום צורת העבודה משתנה ויש יותר דגש על שיתוף פעולה בין צוותים מאשר על “מאסטר” אחד שמנהל את המשרד. האם זו לא שיטה שנשים משתלבות בה יותר טוב?

“מצד אחד זה נכון, אבל מצד שני השיטה של האדריכלים־כוכבים, לטובה או לרעה, לא נעלמה. זאהה חדיד וקזויו סג’ימה ממשרד סאנה הן היוצאות מן הכלל שמעידות על הכלל. אבל אני חושבת שבדור הישן יותר, של פיטר אייזנמן ורוב שטרן, לא היו שחקניות רציניות. זה מתחיל להשתנות עכשיו, בקווים כללים, אבל רבות מחברותי בארצות הברית מתלוננות שהמשרדים בבעלותן מקבלים פרויקטים בקנה מידה קטן, כמו בתים פרטיים ומלונות בוטיק, והרבה יותר קשה להן להשתלב בתחום של גורדי שחקים ומבנים מוסדיים”.

ואת חושבת שהמין של סג’ימה או של חדיד משפיע על העמדה שלהן?

אי–פי

“אני לא יודעת אם זה משפיע על האסתטיקה שלהן, אני בהחלט לא מומחית בחזית הזאת. מבחינה אישית נעשו ויתורים. חדיד הבינה שיהיה לה הרבה יותר קשה אם תינשא ותגדל ילדים. היא בחרה למקד את עצמה בקריירה בלבד, בחירה שמעט נשים מסוגלות לעשות”.

יש גם הרבה זוגות אדריכלים שעובדים יחד, החל בלילי רייך, שהיתה שותפתו השקטה של מיס ואן דר רוהה במשך 13 שנים, ועד בני זוג שמקימים משרד בשותפות כיום.

“נכון, ואולי הטבע של המקצוע מעודד עבודת צוות, וישנה גם גמישות שעבודה עם בן זוג מאפשרת, כמו אלוור אלטו ושתי נשותיו, אינו ואחריה אליסה - אשתו יכלה לעבוד במשרד ובו בזמן לטפל בילדים ובמשק הבית. זו גמישות שאין למשל במשרדי עורכי דין או בתחום הרפואה, אף שכיום גם זה משתנה. גם במקרה של פריאן, לא היה לה קשר רומנטי עם לה קורבוזיה, שאותו העריצה, אבל דווקא כן עם ז’אנרה, דבר שהיה ידוע אז בעיקר בקרב חוגים פרטיים כי היא היתה מאוד דיסקרטית”.

וזה לא סוג של כניעה? חום אנושי במקום הכרה עולמית?

“אני חושבת שזה חשוב כיום לכמה נשים לא לעבוד עם שותפים גברים, בין שהן בקשר רומנטי אתם ובין שלא. חברתי דברה בורק, שעובדת בניו יורק, מאוד רצתה להיות מזוהה כראש הפירמה שלה. היא הקימה אותה, היא השותפה הראשית. כיום יש לה שותף שהיא מכבדת אבל היה חשוב לה להגיע לזהות משל עצמה. לא כולן הן לילי רייך ואפשר לראות דוגמאות למצבים הפוכים. במשרד של דילר סקופידיו ורנפרו דווקא אליזבת דילר היא הדמות הבולטת מבחינת הציבור, בעוד בן זוגה ריקרדו סקופידיו נחבא אל הכלים.

“כבר במאמר שכתבתי ב–1989, על אדריכלות ופוליטיקה בתקופתו של רייגן, מתחתי ביקורת על שיטת הכוכבים ועל סצינת האדריכלות של ניו יורק שנטתה להרחיק ממנה נשים. הזכרתי את מועדון המאה - שהיה כולו מועדון גברים שהונהג בידי הגורו, פיליפ ג’ונסון, ונשים אפילו לא הורשו להשתייך אליו. כאשר אני מדברת על מגדר זה בא לידי ביטוי בכל כך הרבה רמות - אם זה על ידי ייצוג, או ממסד וגם התרבות של המקצוע שלנו”.

שממשיכה להשתנות.

“מאוד. יש הרבה מגמות ואני חושבת שאנחנו בעיקר צריכים להיזהר מהכללות וגם מייחוס מגדרי. אחד הדברים שלמדתי זה שלנשים לפעמים לוקח יותר זמן להגיע להצלחה. לעתים הן צריכות לעבוד קשה יותר כדי לקבל את ההכרה שבדרך כלל מגיעה להן”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו