בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה קרה לכיתה בשכונת המשתלה

20 שנה אחרי שדורון ואורית פנחס תיכננו את בית הספר בשכונת המשתלה בת”א, עם חצרות פנימיות וחלונות לנוף, הוא הוקם. בינתיים המוסדות תבעו שכיתה תיראה כמו כיתה, אבל הרוח המקורית נותרה

11תגובות

בשנות ה–90 הוקמה שכונת המשתלה בצפון תל אביב, כשכונת יוקרה לאוכלוסיה האמידה. כשלוחת מגורים מתוכננת עד כלות, בסמיכות לצהלה ורמת השרון, היא ייצגה תמהיל בורגני נחשק: סביבת מחיה לצד הכרך הגדול, חנייה בשפע ושכנים הנאים זה בעיני זה. לצד הקומפלקסים המאובזרים, המציעים משיש קיסר במטבח ועד בריכת שחייה פרטית, נבנו בה גני ילדים ומעונות, מרכז מסחרי קטן ובית קפה שכונתי.

רק דבר אחד הפר את האידיליה: בית ספר יסודי לא נבנה בשכונה, על אף שכבר בשנת 1994 נבחר התכנון הזוכה, לאחר תחרות שנערכה בנושא. בית הספר הקרוב ביותר מצוי כמעט שלושה קילומטרים ממרכז השכונה, מה שהצריך שינוע ברכבם של ההורים כדי להגיע אליו וממנו. הזוכים בתכנון שבושש לצאת לפועל היו צמד האדריכלים דורון ואורית פנחס, שהקימו אז את משרדם “ארכוד אדריכלים”. זו היתה זכייתו הראשונה של המשרד הצעיר בתחרות מעין זו, ושלב התכנון המפורט יצא לדרך.

הצעתם של ארכוד ניסתה לבסס תפיסת חינוך עדכנית. הם מספרים כי זכו אז לעזרה ולעידוד ממינהל החינוך בעירייה ונועצו במורים ובפסיכולוגים על מנת להתאים את המבנה לצרכים החינוכיים המשתנים, והתכנון שלהם תאם גישה אוניברסיטאית ללימוד, כאשר החלוקה לחללים היא לא לפי כיתות־אם אלא לפי מקצועות. המבנה תוכנן כמקבצים של כיתות דו־קומתיות הסובבות חצר, שביניהן מסדרון פתוח.

יעל אנגלהרט

“התפיסה היתה אז מאוד קהילתית - וחשבנו על בית הספר כמקום מפגש פעיל כל שעות היממה”, אומרת פנחס. “אם בית הספר הוא מקום המפגש, אז בשביל מה לבוא לכיתה? בשביל שהמורה תסביר מה שכתוב על הלוח? הלמידה הפרונטלית לא רלוונטית ואיסוף אינפורציה הפך למשני”. אולם, בשל חילופי עיריות ומכשלות בירוקטיות שונות, נגנזה התוכנית כאמור ליותר משני עשורים.

בסופו של דבר הביא לחצם של התושבים לשליפתה מן המגירות ב–2008, אלא שבינתיים השתנה גם יחסה של העירייה. “הצגנו את התוכניות לחולדאי והוא אמר ‘אני רוצה כמו הגימנסיה: מסדרון, כיתות משני הצדדים, שלוש קומות - שלא יתפוס שטח’. התוכנית היתה יותר מדי פרושה מבחינתו”, מספרים האדריכלים. גם גישת מינהל החינוך השתנתה בינתיים לכיוון המתכונת המוכרת של בית ספר. לפיכך שינו האדריכלים את התוכניות, החללים הדו־קומתיים והחצרות הפנימיות הפכו לכיתות תקניות ולשבילים מרוצפים.

אבל משהו מהותי מרוח התכנון המקורי עדיין נשמר בבית הספר, שבנייתו הושלמה בספטמבר השנה, לקראת פתיחת שנת הלימודים: האדריכלים תכננו אותו כך שכל ארבעה חדרים - כיתות־אם וחדר־ספח ‏(כיתות קטנות יותר המיועדות למשל לשיעורי מחשבים או מלאכה‏) - סובבים חלל משותף פתוח, שיכול לשמש כמקום מפגש או לימוד. המסדרון מואר ורחב ופונה לעבר החצר הראשית של בית הספר, שבה מגרשי ספורט ופינות ישיבה מוצללות. המבנה הדו־קומתי נסמך אל חזיתו הדרומית של המגרש, מול בתי מגורים, ולצדו שטחים ריקים שבעתיד יוקמו בהם אולם ספורט והרחבה צדדית לחטיבת ביניים.

חשוב היה למתכננים שבית הספר ישתלב בשכונה ויהיה נגיש לתלמידים. “בדרך כלל בשכונות החדשות יש אשכול של מבני ציבור, ואילו אצלנו היה הרעיון שבית הספר יהווה דופן בתוך השכונה ולא יהיה מבודד”, מספר זוהר ניצן, שותף בארכוד.

איתמר פנחס

חצר בית הספר מהווה המשך של פארק בשולי השכונה. ההצללה בחזית הדרומית תוכננה באמצעות רפפות מתכת אלגנטיות והיא ניצבת אל מול שורת בתי מגורים ללא גדר חוצצת. באמצעות שימוש בנפחים קובייתים ובצבעוניות מאופקת, אכן נראה בית הספר כחלק אינטגרלי מהרחוב, אבל היות שמדובר ברחוב פרברי נטול עניין מיוחד, לא בטוח שהנוף הזה מצדיק את המאמץ ואת הפניית החלונות הגבוהים אליו. רפפות המתכת תוכננו כך שיצלו על הכיתות בקיץ ובחורף יאפשרו מעבר אור.

אושרי, אב הבית שנלווה לחלק מהסיור של האדריכלים בבית הספר, הזדהה רק בשמו הפרטי. “פה אני עושה וילונות גלילה” הוא מבשר להם בשמחה ומצביע על החלונות הדרומיים, בהם הושקעה כל כך הרבה מחשבה בהצללה טבעית, “כי נכנסת שמש”. גם הצלחתם של האדריכלים לשכנע את כל הגורמים המעורבים לוותר על חיפוי קרמיקות במסדרונות, לטובת צבע פסטלי נעים - זוכה לביקורת. “את יודעת מה היה פה בקירות?” הוא אומר לאורית פנחס, “חבל לך על הזמן. מי שעשה פה את התוכנית היה צריך לעשות לפחות קרמיקה, גרניט פורצלן - אבל זה? כל שנה את צריכה פה צבע”.

“אבל הגרניט פורצלן כל כך מכוער”, מוחה פנחס.

“מכוער, אבל מתלכלך פחות”, הוא עונה.

“אנחנו לא מתאהבים בפרויקטים שלנו”, אומרת פנחס. ואכן, הניסיון שצבר המשרד בתכנון בתי ספר לימד את המתכננים מספר לקחים: לדוגמא, ההכרח לרצף את מרבית שטח בית הספר במקום להשאיר שטחים פתוחים לגינון ולמשחק. “יום אחד בא קבלן והרביץ יציקות בטון”, אומר זוהר ניצן, “בגלל הרגלים הם אמרו - לא נצליח לתחזק כל כך הרבה ירוק, נרצף”.

“כל דבר קטן זה מלחמה”, מסכימה פנחס. “אנשי מינהלה ותחזוקה מכתיבים כל מיני חוקים, יועצים מתחלפים ושולפים הנחיות חדשות. ואז מוסיפים גדרות וביתני שמירה, ועל כל זה תולים פרסומות בסוף”. דורון מוסיף: “אנחנו מאמינים שיש קשר בין המשתמש למקום בו הוא נמצא. אם ניצור עבור הילדים סביבה שמראה שמישהו חשב עליהם ולא זילזל בהם - הם ישמרו עליה”. כדוגמא, הוא מראה את חדרי השירותים, ששולבו בהם פסיפסים ושיש צבעוניים. “אם אני אבנה מראש משהו שהוא נגד ונדליזם - זה משדר לילדים שזה משהו שצריך לשבור - ואז הם יבחנו את הגבולות. דווקא אם אני אשים ברז מאוד יפה הם ירגישו שזה בשבילם”.

בסופו של דבר, אומרים האדריכלים, התלמידים וההורים מרוצים. “זה הפך לאייקון בשכונה”, הם מספרים. למרות הקשיים, אומרת פנחס, היא שמחה שמה שנבנה לבסוף שונה מהמבנה מקורי. ולא שהם מתכננים עוד בית ספר כזה. “אנחנו חייבים לחשוב על דברים חדשים כדי לא להשתעמם”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו