מה מסתתר מאחורי קירות הזכוכית - אדריכלות - הארץ

מה מסתתר מאחורי קירות הזכוכית

נוף שעוצב על פי ציור מהמאה ה–17, מבחר נדיר של יצירות אמנות ובחירה משונה של וילונות: ביקור נדיר באחוזת בית הזכוכית של פיליפ ג'ונסון חושף סודות אפלים מעברו של האדריכל, ועונה על השאלה האם באמת ניתן לחיות בבית שקוף

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נועם דביר
ניו קיינן, קונטיקט

חמישה גברים בלבוש מהודר יושבים מסביב לשולחן סלוני. מבעד לקירות הזכוכית ניבט נוף טיפוסי של קונטיקט בחודשי החורף: אדמה מכוסה בשלג, עצים ערומים וערפל כבד. פיליפ ג'ונסון, בעלי הבית ואחד מהאדריכלים האמריקאים החשובים במאה ה–20, מביט לעבר חברו, האמן אנדי ורהול. לצדו יושב האוצר דיוויד ויטני, בו זוגו הנאה של ג'ונסון שצעיר ממנו ב–35 שנה. ויטני מפנה את ראשו הצדה בהפגנתיות. שני הגברים הנוספים הישובים בסלון הם האדריכל רוברט סטרן ורופא עיניים בשם ג'ון דלטון. ייתכן שג'ונסון ניסה ל"שדך" ביניהם לטובת פרויקט עתידי, תכנון בית פרטי לדוקטור.

התמונה הזו צולמה על ידי צלם האופנה הבריטי דייוויד מקייב בשנת 1964. כמו יוצרים נוספים שפעלו בניו יורק, הוזמן מקייב לעתים קרובות לבלות את סוף השבוע בביתו של ג'ונסון בעיירה ניו קיינן בקונטיקט. כשהזדמן לשם הוא צילם בשחור־לבן תמונות שתיארו את האווירה במקום. בית הזכוכית נבנה אמנם כבית פרטי אולם תוך זמן קצר נהפך לסלון תרבותי מרתק. ורהול היה אורח קבוע, הכוריאוגרף מרס קנינגהם הופיע עם להקת המחול שלו על המדשאה הגדולה ואמנים אוונגרדיים כמו רוברט ראושנברג וג'ספר ג'ונס הוזמנו להציג שם את עבודותיהם.

מעל לכל, בית הזכוכית הוא אייקון של אדריכלות מודרנית. מופת של צורה, תוכן, פשטות ושקיפות. הבית נבנה ב–1949 והוכרז כאתר מורשת אמריקאי עוד בחייו של ג'ונסון. ב-2007, כשנתיים לאחר מותם של ג'ונסון וויטני ‏(השניים הלכו לעולמם בהפרש של חודשים ספורים‏) נפתח הבית לציבור.

6 מתוך 6 |
צילום: הארף צימרמן, באדיבות בית הזכוכית
1 מתוך 6 |
צילום: אריק ג'ונסון, באדיבות בית הזכוכית
2 מתוך 6 |
צילום: רוברט גרגסון, באדיבות בית הזכוכית

בית הזכוכית פועל כיום במתכונת של מוזיאון קטן. התקציב לפעילות מגיע מקרן שהקימו בני הזוג ומהקרן האמריקאית לשימור אתרים. מדי שנה פוקדים את המקום כ–13 אלף מבקרים. המספר הנמוך הזה אינו משקף את רמת העניין או את חשיבותו של הבית אלא דווקא את רשימת ההמתנה הארוכה לביקור ואת המחיר הגבוה של כרטיס הכניסה, שנע בין 30 ל–100 דולר.

לפני כחודש הוזמנתי לבלות לילה באחוזת בית הזכוכית כדי לסקור את הפעילות המתרחשת במקום בעידן שאחרי מותו של ג'ונסון. האחוזה משתרעת על פני 19 דונמים ומלבד בית הזכוכית כוללת עוד תריסר מבנים שמשקפים את ההתפתחות המקצועית של ג'ונסון. בני הזוג התגוררו במקום עד מותם ורוחם עדיין מורגשת ברחבי האחוזה; בפרט כאשר יושבים לצד שולחן האוכל בביתו של ויטני ‏(בני הזוג התגוררו בשני בתים נפרדים בשנים האחרונות לחייהם‏) או כשנכנסים למשרד הקטן שג'ונסון בנה לעצמו במרכז המדשאה. גם הקברים שלהם נמצאים בשטח האחוזה, במיקום שידוע רק לאנשים ספורים.

ההזמנה לביקור באחוזה הגיעה מהנרי אורבך, האוצר החדש של בית הזכוכית. אורבך הוא אדריכל, אוצר ומבקר ממוצא יהודי־פולני. בשנות ה–90 הפעיל גלריה ידועה לעיצוב ואדריכלות בניו יורק ובשנים האחרונות כיהן כאוצר האדריכלות והעיצוב במוזיאון לאמנות מודרנית בסן פרניסיקו ‏(SFMOMA‏). אביו הוא סול אורבך, ניצול שואה מרשימת שינדלר. הקשר לישראל, לאדריכלים ולאמנים ישראלים ליווה את אורבך לאורך הקריירה שלו.
אורבך אחראי למהפכה שבית הזכוכית עובר כיום, מה שהוא מגדיר כ"בית הזכוכית גרסה 2.0". הוא מנסה להרחיב את ההיקף ואת תמהיל הפעילות במקום ולהשיב את הבית למרכז הדיון האדריכלי והאמנותי בארצות הברית - כמו שהיה בתקופתם של ג'ונסון וויטני. בין השאר הוא יוזם תערוכות וכנסים, מלווה עבודות שימור הנדרשות בחלקים שונים של האחוזה ואפילו דואג להציב פרחים טריים בתוך בית הזכוכית כדי להעניק לו תחושה ביתית יותר ‏("בדקנו אילו פרחים ג'ונסון נהג לשים בבית, כמובן שגם בנושא הזה היתה לו דעה אסתטית מוצקה", מעיר אורבך‏).

בימים אלה מוצגת באחוזה תערוכה של האמן פרנק סטלה ובשנה הבאה מתוכננת תערוכה של האמנית היפאנית פוג'יקו נקאיה המתמחה ביצירת ערפל מלאכותי. בעתיד מתכוון אורבך לשפץ את ביתן האורחים ולהזמין אמנים ומעצבים לחיות במקום למשך כמה שבועות.

הבעיה היא שבית הזכוכית הוא לא ממש בניין טיפוסי אלא סוג של פריט מוזיאלי עדין, ולכן על אף הביקוש הרב, מנהלי המוזיאון נאלצו להגביל את מספר הביקורים. נוסף על כך העיירה הטילה הגבלות על מספר המבקרים המקסימלי וימי הביקור ‏(מחשש לפגיעה בערכי האחוזות השכנות‏) והמבקרים נדרשים להחנות את המכונית שלהם במרכז העיר ולהגיע לבית באמצעות מיניבוס.

הנרי אורבך, האוצר החדש של בית הזכוכיתצילום: ויני וינטרמאייר

"בית הזכוכית הוא במהותו פרויקט של אוצרות", מסביר אורבך. "זה מקום שבו אדריכלות, אמנות אבל במידה מסוימת גם אנשים 'נאספו' על ידי ג'ונסון והוצגו לראווה. אני חושב שהעתיד של בית הזכוכית טמון בהסתכלות אל העבר שלו, כמעין בית חרושת של תרבות. הבנייה באחוזה מעולם לא הסתיימה. תמיד יש תזוזה של פסלים ואמנות, תוספת של ביתן חדש או שינויים בנוף. אני חושב שיש מקום להתערבות כזאת גם בעתיד, אם זה ברמה של תערוכות או אפילו הקמת בניינים ארעיים".

העיירה ניו קיינן השוכנת כ–80 ק"מ מצפון לניו יורק היא אחד מהמוקדים החשובים של אדריכלות מודרנית בארצות הברית. החל בשנות ה–40 היא נהפכה למעין אתר ניסויים בעבור חברי "חמישיית הארוורד": ג'ון מ. ג'והנסן, מרסל ברויאר, אליוט נויז, לנדיס גורס ופיליפ ג'ונסון - כולם היו מורים וסטודנטים בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת הארוורד במחצית המאה ה–20, ויחד תיכננו בעיירה כמאה בתים.

כשג'ונסון הגיע לעיירה בסוף שנות ה–40, הוא כבר היה דמות ידועה למדי בקרב הקהילה האדריכלית האמריקאית, בעיקר בזכות עבודתו כמייסד והאוצר של המחלקה לאדריכלות במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ‏(ג'ונסון אף מימן את פעילות המחלקה באמצעות ההון העצום של משפחתו‏).

התכנון של בית הזכוכית שאב השראה רבה מבית פנסוורת שמיס ון דה רוהה, ידיד קרוב של ג'ונסון, תיכנן בפאתי שיקאגו באותה תקופה. הרעיון המרכזי שעומד מאחורי התכנון הוא התכה של חלל הפנים המעוצב־למשעי עם הסביבה הטבעית והפראית. הנוף המופלא של יערות, אגם ושמיים זרועי כוכבים משמש בבית כ"טפט", ואכן ג'ונסון נהג להתרברב כי בביתו מותקן "טפט יוקרתי במיוחד".

ממדיו של הבניין צנועים יחסית: 17 מטרים רוחב על 10 מטרים אורך, אולם בזכות קירות הזכוכית הוא מרגיש מרווח בהרבה. המטבח, הסלון וחדר השינה ממוקמים בתוך חלל אחד שמחולק על ידי ארון עץ גדול. השירותים והמקלחת ממוקמים בתוך גליל אטום העשוי מלבנים. במרכז הסלון ניצב ציור נוף מהמאה ה–17 של הצייר הצרפתי ניקולא פוסון. לאורך חייהם באחוזה ניסו ויטני וג'ונסון להעתיק את הנוף המצויר למציאות, באמצעות שורה של עבודות עפר וניקוז מורכבות. הדימיון אכן מופלא. לצד בית הזכוכית הקים ג'ונסון גם את "בית הלבנים", בניין אטום שהכיל שני חדרי אירוח ושירותים. ביניהם הוא חפר בריכה עגולה שמשלימה את הקומפוזיציה של האתר.

בית הזכוכית נהפך לסנסציה בקנה מידה בינלאומי עוד לפני שהושלם. הוא דחף את ג'ונסון לקדמת הזירה האדריכלית בארצות הברית ותרם לפרסומו בקרב הציבור הרחב. בשנים לאחר מכן הוא זכה לכתבות פרופיל כמעט בכל עיתון משמעותי בארצות הברית. כמו למשל הדיווח ב"ניו יורק טיימס" מדצמבר 1948: "מאות מבקרים גרמו בסוף השבוע לפקקי תנועה ברחוב פונוס רידג' בניו קיינן... האורחים הלא קרואים הגיעו לראות מקרוב את בית הזכוכית של פיליפ ג'ונסון... הם הסכימו כי מעולם לא ראו דבר כזה".

מעבר להישג האדריכלי, בית הזכוכית היה תרגיל מצוין של יחסי ציבור. מיס ון דה רוהה אולי חלם ראשון על בית מזכוכית, אבל יכולת הביצוע של ג'ונסון והאישיות המוחצנת שלו הפכו את החלום הזה לממשי. האם אפשר לחיות בבית שכולו זכוכית ללא וילונות? האמת היא שלא ממש. גם לג'ונסון נמאס בשלב מסוים והוא עבר ללון בבית הלבנים הסמוך. את בית הזכוכית הוא הותיר כסלון מהודר לאירוח.

ויטני וג'ונסון. הלכו לעולמם בהפרש של כמה חודשיםצילום: טוד אברל

כשנכנסים לתוך הבית אפשר לחשוב בטעות שג'ונסון עדיין מתגורר במקום. המיטה מוצעת למשעי ועציץ הקקטוס הרעיל ממשיך ללבלב לצד שולחן העבודה. הרהיטים - שחלקם הגדול תוכנן על ידי מיס ון דה רוהה בהזמנה מיוחדת - לא הוזזו ולו סנטימטר ממקומם. למרות זאת התחושה היא לא של חלל מודרני היסטורי, אלא ההפך - של חלל סופר עכשווי. הסיבה לכך היא הצמצום והדייקנות שמאפיינים את התכנון של הבית והשימוש בחומרים כמו זכוכית ומתכת שנכנסו לאופנה ‏(בין השאר‏) בזכות ג'ונסון ומעולם לא יצאו ממנה.

משנות ה–50 ועד יומו האחרון ג'ונסון המשיך לבנות ולהרחיב את האחוזה ולשנות את תוואי הנוף כך שיהלום את הפנטסיות העיצוביות שלו. כל אחד מהמבנים משקף שלב אחר בהתפתחות הסגנון האישי שלו, ומשלב מוטיבים והשראות מההיסטוריה של האדריכלות, מיוון העתיקה ועד ימינו.

לצד האגם הקטן, בחלקה המערבי של האחוזה, הקים ג'ונסון בראשית שנות ה–60 ביתן תה מיניאטורי. כמה שנים לאחר כמן הוא תיכנן גלריה תת־קרקעית לציור בהשראת הקבר העתיק של אגמנון ביוון. עבודות האמנות תלויות שם על לוחות מסתובבים שמזכירים כרטיסיית כתובות ישנה. ב–1970 הוא הקים גלריה לפיסול שנראית כמו כפר יווני ובראשית שנות ה–80 הוא הקים לעצמו חדר עבודה אינטימי בסגנון פוסט מודרניסטי.
לאחר מכן הוקם "בית הרפאים" ‏(מחווה לפרנק גרי‏), "מגדל קירסטיין" ‏(פסל גדול לצד האגם כמחווה לסופר לינקולן קירסטיין‏) ולבסוף, ב–1995, ביתן בשם "דה מונסטה" שנועד לשמש כמרכז מבקרים. זהו הבניין היחיד שאינו מאופיין בגיאומטריה אורתוגונלית ונראה יותר כמו מוצר של אדריכלות דיגיטלית עכשוויות.

האישיות המורכבת של ג'ונסון, הן כהוגה והן כאדריכל פעיל, משתקפת היטב באחוזת בית הזכוכית. האחוזה היא "יומן של אדריכל אקסצנטרי", כפי שג'ונסון עצמו היטיב לתאר. "הוא היה הוגה דעות חסר מנוח באופן החיובי ביותר", אומר אורבך, "הוא היה שוקע ברעיון מסוים באופן מוחלט, אבל היה מסוגל להניח לרעיון הזה ולשקוע בתוך רעיון אחר בתוך זמן קצר". ג'ונסון זכה לכינוי "זיקית" מכיוון שהחליף את הסגנון שלו כמה פעמים. ביטוי לכך ניתן לראות גם בבניינים הגדולים שתיכנן, כמו למשל במעבר מסגנון מודרניסטי בתיאטרון קוץ' בלינקולן סנטר ‏(1964‏) לסגנון פוסט מודרניסטי במגדל AT&T במנהטן ‏(1984‏).

הרוח הופיעה

השקיפות הטוטאלית של בית הזכוכית משדרת לכאורה שלג'ונסון לא היה מה להסתיר מהעולם, אבל האמת היא אחרת. המיניות שלו נותרה בארון עד שנות ה–70. הציבור הרחב שהעריץ את האדריכל הדגול לא ידע על נטיותיו ההומוסקסואליות או על שורת המאהבים שלו ‏(כולל לפחות מאהב אחד ממוצא אפרו־אמריקאי‏).

הסוד השני הוא העבר הפוליטי המפוקפק שלו. ג'ונסון היה תומך נלהב בנאצים ואף סיקר, כעיתונאי, את כיבוש פולין במלחמת העולם השנייה. הוא תיאר בהתלהבות כיצד ורשה עולה בלהבות ‏("זהו מחזה מרהיב ומעורר"‏) ואף נכח באחד מהמצעדים הצבאיים הידועים לשמצה בנירנברג.

מאוחר יותר ג'ונסון התנער מהתקופה הזו וחיפש נתיב למחילה. ב–1956 הוא תיכנן בית כנסת לקהילה היהודית בפורט צ'סטר, ניו יורק, כפרויקט פרו־בונו. מיד לאחר מכן הוא תיכנן את הכור הגרעיני בנחל שורק בישראל. "בית הזכוכית הוא גם מקום של תרפיה עצמית בעבור ג'ונסון, מקום שבו הוא התמודד עם תקופה מביישת בעבר שלו", מוסיף אורבך.

בית הזכוכית של פיליפ ג'ונסון. פריט מוזיאלי עדיןצילום: אריק ג'ונסון

הלילה שהעברתי באחוזת בית הזכוכית הוא מסוג החוויות שלא ישכחו במהרה. חדר האורחים נמצא בביתו של דיוויד ויטני ‏(שם מתגורר אורבך עצמו‏). זהו בית רעפים מסורתי מהמאה ה–19 ששוכן כמאה מטרים ממזרח לבית הזכוכית. חלק ניכר מהרהיטים של ויטני נמכר לאחר מותו אבל במטבח ובסלון נמצאים עדיין פריטים רבים שאסף. על הקירות מצאתי רישומים עדינים של קזימיר מלביץ' ובסלון כדים אינדיאנים מדרום אמריקה שגילם מוערך באלף שנים.

ויטני בחר צבעים מוזרים לקירות הבית: אדום עמוק לסלון, ירוק מנטה לחדר העבודה, כחול לשירותים. צבעים מתוחכמים שמעניקים לחלל תחושה של גלריה לאמנות עכשווית. החלונות מעוטרים בווילונות תחרה, שנראים מולם כבחירה משונה.

אורבך אומר כי המגורים בביתו של ויטני מעניקים לו נקודת מבט ייחודית על פעילות האחוזה. "לפעמים זה גם מוזר, כי יש פה כל כך הרבה חלקים מהחיים שלו", הוא מודה. "הרוח של דייוויד הופיעה כמה פעמים. אני לא מאמין באמונות תפלות אבל בהחלט הרגשתי אותו".

אורבך פגש את ג'ונסון באביב של 2001, הרבה לפני שידע שיום אחד הוא עשוי להתגורר באחוזתו ולהיות אחראי על שימור המורשת שלו. ג'ונסון הזמין אותו לבית הזכוכית כדי להתוודע לפעילות של הגלריה שלו בניו יורק. "משהו מוזר מאוד קרה במפגש הזה", נזכר אורבך. "הלכנו יחד לארוחת צהריים וג'ונסון ביקש שאני אנהג את המכונית שלו למסעדה. ברגע שנכנסו למכונית, בזמן שאני מנסה לצאת מהחניה, הוא אומר לי פתאום: 'אתה יודע, הסיפור הזה בגרמניה היה טעות עצומה'. כמובן שידעתי על המעורבות שלו עם הנאצים אבל זה לא משהו שחשבתי להעלות. הוא ידע כנראה שאני יהודי לפי השם שלי.

"זה היה שוק ענק בשבילי", ממשיך אורבך, "לא ציפיתי שהוא יודה בכך בפני אדם זר לחלוטין. המשכנו לדבר על הנושא ושאלתי אותו מה משך אותו למפלגה הנאצית. הוא אמר לי שהוא 'נלכד ברוח הזמן'. בדרך מוזרה זה יצר בינינו קרבה. אני לא חושב שג'ונסון היה יכול להיות חבר שלי אבל אני מרגיש שיש הרבה חלקים דומים בביוגרפיה שלנו, מהמחויבות לאדריכלות ועד להתמודדות עם החיים שלאחר מלחמת העולם השנייה".

מה היית שואל את ג'ונסון אילו הוא היה היום בחיים?

"הייתי מבקש ממנו לאשר את התוכניות שיש לנו לעתיד של בית הזכוכית", מסיים אורבך. "אני משוכנע שהוא היה מסכים".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ