זה מוזיאון או אמבטיה? - אדריכלות - הארץ

זה מוזיאון או אמבטיה?

בזבזני, מצועצע ויומרני. ביקור במוזיאון סטדליק המחודש, שנפתח באחרונה באמסטרדם, מעורר געגועים למבנה הישן

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מייקל קימלמן
ניו יורק טיימס

אני לא זוכר שראיתי בניין מגוחך יותר ממוזיאון סטדליק המחודש, שנפתח באחרונה באמסטרדם. הוא מעוצב כמו אמבט, ונפתח באיחור של שנים בשלהי עידן שבו עיצבו מוזיאונים בגחמנות דשנה מכסף, רעבה לכותרות ומלאה דמיון תזזיתי, מגמה שדעכה יחד עם הכלכלה העולמית. לעומת העיצוב הענייני, החסכוני, הכמעט סגפני והפוסט־אסוני של מוסדות כגון מוזיאון פאריש המסוגנן של הרצוג ודה מרון בהמפטונס, זו נסיגה לאחור.

הלובי הצר והמגובב, המחופה זכוכית, במקום שבו אמור להיות פתח הניקוז של האמבט, היה בביקורי בסוף השבוע עמוס ופקוק. האולמות מתחברים אל הבניין הישן של המוזיאון ללא חריקות. האוסף נראה נהדר. אבל להיכנס אל תוך צנרת ענקית כדי לצפות באמנות מודרנית קלאסית זה כמו לשמוע את באך בנגינת אדם מחופש לליצן.

סטדליק המחודש, המחובר לאגף הישן. רעבים לכותרותצילום: ג'ון לואיס מרשל

למה אמבטיה? זו שאלה של 170 מיליון דולר - תקציב שחרג הרבה מעבר למתוכנן. בנתם קרואל, המשרד ההולנדי שעיצב את הבניין, לא הסביר את ההחלטה. סטדליק החדש ‏(Stedelijk‏), המשתרע על שטח של 12 דונם, ניצב מול ירכתי המוזיאון הישן, בניין לבנים אהוב בסגנון ניאו־רנסנס מסוף המאה ה–19, בפסים אדומים ולבנים, בעיצוב אדריאן וילם וייסמן. הבניין החדש הסיט את הכניסה למוזיאון, וכעת היא ניצבת מול כיכר המוזיאונים, פארק לא מטופח וסביבו פזורים אולם הקונצרטים קונצרטחבאו, הריקסמוזיאום ומוזיאון ון גוך.

השאיפה היתה לעדכן את המבנה הישן ולהוסיף לו חללי תצוגה וכן מסעדה וחנות בקומת הקרקע הפונה אל הכיכר. הסטדליק החדש, שגגו המזדקר משמש לו מעין חופה ענקית, נועד לשמש נקודת עניין בפינה הצפון־מערבית של הכיכר. להלכה הכל נשמע הגיוני למדי. אבל למעשה, זה נראה כמו עוד מקרה של קנאת סמלים.

הסטדליק הישן היה אוסף חלוצי של אמנות מודרנית ועיצוב באירופה שלאחר המלחמה. עיצובו הפנימי, דמוי הקופסה הלבנה, גרר חיקויים רבים. המקום נעשה לארמון העממי לתרבות עכשווית. בשנות ה–50 נוסף לו אגף שהתמקד באמנות מקומית ואקספרימנטלית, ונועד גם לארח אירועי הפנינג ומחאות תרבותיות. זו היתה מחווה דמוקרטית הולנדית מאוד באופיה.

אהבתי את הסטדליק הישן כשהתחלתי לבקר בו לפני כ–20 שנה. גרם המדרגות המפואר שלו, רצפות עצם הדג החורקות, האווירה הנינוחה והאמנות העדכנית יצרו שילוב מוזר ומגניב. אבל אז כבר החלו מוזיאונים כגון פומפידו בפאריס להאפיל עליו. כדי להגביר את כוח המשיכה שלו גייס המוזיאון את רוברט ונטורי, ואחר כך את אלווארו סיזה; התוכניות ששניהם הציעו התגלו כבלתי מעשיות. הפרויקט התעכב. בינתיים נפתחו גוגנהיים בבילבאו שבספרד, וטייט מודרן בלונדון.

העיצוב היוצא דופן של בנתם קרואל מרמז על נואשות מסוימת בתגובתה של אמסטרדם לבילבאו. אלא שהעיר סבלה במשך עשר שנים ויותר מעבודות תשתית מטרידות ויקרות ומפרויקטי בניין אחרים, שחלק ניכר מהם ניחנו בקוצר ראייה ונותרו לא גמורים. האנשים באמסטרדם היו כועסים ומתוסכלים. השלמת האגף החדש של סטדליק, זמן לא רב לאחר פתיחת מכון קולנועי חדש ומרהיב, “The Eye”, בעיצוב האדריכלים האוסטרים דלוגאן מייסל, התקבלה אפוא בברכה. התחושה היתה הקלה, תגובה ראויה לציון בעיר גדולה שעד כה לא היתה מורגלת באדריכלות מסוג חדש, שמסרב להתמזג בסביבה.

כל זה טוב ויפה, אפילו ראוי להערכה, אבל אין פירושו של דבר שגם האמבטיה היא כזאת. מלס קרואל, האדריכל הראשי שהוביל את עיצוב הסטדליק, עבד בשירות הממשלה במשך שנים. המשרד שלו מהימן בדרך כלל, עם נטייה לתעשייתיות. הוא הציג את האמבטיה בתור חידוש טכנולוגי, מבנה בעיצוב אירודינמי מסיבים סינתטיים מועשרים, שצבע המטוסים הלבן המצפה אותו מעניק למוזיאון גימור אמייל בוהק וחולק כבוד לאולמות הלבנים של סטדליק הישן, דבר שעדיין אינו מספק הסבר למטפורת הצנרת או למהלכים אחרים.

האמבט מרחף מעל קומת הקרקע, המחופה זכוכית. כמה אשנבים עגולים סגורים, מסוגננים אבל קמצניים וצפויים להיראות מיושנים בקרוב, מספקים הצצה מתוך האמבט מטה, אל הלובי והרחוב. דרגנוע כפול באורכו עובר דרך מנהרה סגורה מהאמבט אל המרתף, מיקום משונה לאולמות בהתחשב בעלות ובקושי לבנות מתחת לאדמה בהולנד, גם אם לא מביאים בחשבון את כללי הפנג שוואי בנוגע להתאמתם של בונקרים לשמש חללים להצגת יצירות אמנות.

העובדה שהתוספות החדשות של קומת הקרקע והאולמות שבקומה מעל זורמים בצורה חלקה אל אולמות הבניין הישן מפצה במידה רבה על הפגמים. הדבר נכון כמובן גם בנוגע לאוסף האמנות והעיצוב, החובק מאה שנה, הגם שמצער שגרם המדרגות המפואר והישן נראה קצת כמו מבוי סתום כשיורדים בו; והוויתור על פרקט עצם הדג לטובת לוחות עץ בהירים גנריים - כדי שהרצפה לא תגזול תשומת לב מהאמנות, כנראה - הוא שערורייתי.

חלל הכניסה החדש של המוזיאוןצילום: ג'ון לואיס מרשל

כיכר המוזיאונים אינה מרכז הקניות “וושינגטון מול” או אי המוזיאונים בברלין. היא נחשבת מזמן לסרח עודף ציבורי, אנדרטה לתכנון גרוע. הפארק הראשי של העיר נמצא במרחק שלושה גושי בניינים בלבד משם. לשם הולכים כולם. מפגינים מחו בכיכר המוזיאונים נגד טילי שיוט בתקופת נשיאותו של רייגן. בשלב מסוים סללו לאורך הכיכר כביש מהיר. נבנו שם גם חניון ומרכול תת־קרקעיים.

מול אוזן החמור

תוספת נוראה למוזיאון ואן גוך בעיצוב האדריכל היפני קישו קורוקאווה, שכפו על אמסטרדם פטרוניו היפנים של המוזיאון, הוסיפה בחלק הזה של הכיכר מפגע חזותי גדול וזרעה שם הרס. סוון־אינגוואר אנדרסון, אדריכל נוף, ניסה לנקות את האתר לפני כמה שנים, אבל עשה זאת בעזרת ספסלים מצויצים, מזרקה גדולה מדי, ו”אוזן חמור” ‏(כפי שמכנים זאת ההולנדים‏) מכוסה עשב, חסרת חן - המחפה את הסופרמרקט.

הסטדליק החדש ניצב כיום מול הקיר החשוף של אוזן החמור. גם אם העיר תתעשת ביום מן הימים, תזיז את הסופרמרקט האידיוטי ותסיר את אוזן החמור, יהיה קשה לתקן את הנזק. בנתם קרואל, כנראה כדי לשמר את הפרופיל המהוקצע של האמבט, העתיקו את המנגנונים המכניים של המוזיאון למגדל שחור ומתנשא לצד אוזן החמור, שבפועל מנתק את המוזיאון מהכיכר ומשווה לרחבה הקדמית החדשה של הסטדליק, על גג התמוכות שלה, מראה שמבקרת האדריכלות ההולנדית טרייסי מץ כינתה באוזניי לפני כמה ימים “רציף פריקה וטעינה של הסופרמרקט”.

האמת היא שאפקט בילבאו הוא ברובו מיתוס. המוזיאון של פרנק גרי לא אחראי לבדו לשינוי שחל בעיר. הוא היה שיאן של עשרות שנים של התחדשות ציבורית. בניינים ראוותניים ואף מבריקים אינם יכולים להביא לחידוש שכונות או להבטיח את זרימת האנשים והכסף רק מעצם עיצובם, לא יותר מששחזור פסי רכבת נטושים יכול להבטיח הצלחה כמו זו של טיילת ההיי־ליין בניו יורק.

למרבה הצער, הן מוזיאונים והן ערים ביזבזו הון עתק בסגידה לאליל השקרי הזה. הם עדיין עושים זאת.

אורלי מזור-יובל

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ