רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך משפצים שפה

העברית משתנה, אבל בית האקדמיה ללשון עברית בגבעת רם בירושלים נותר כמעט כשהיה: מלאכת שיפוץ עדינה שנערכה שם לאחרונה נועדה להכניס רוח חדשה לבניין

20תגובות

בסוף מאי 1959 נחנך ברוב טקס בית האקדמיה ללשון עברית בגבעת רם בירושלים. קהל רב של בלשנים, חוקרי לשון עברית, אנשי כהונה נוצרים, מורים וסופרים, וכן מוזמנים מראשי הציבור והפקידות הבכירה של משרדי הממשלה, גדשו את המדשאה המוריקה משני עבריו של המבנה השקוף. האירוע לווה בסיקור עיתונאי נרחב, בין היתר של נתן אלתרמן שסיכם את רשמיו במדורו "הטור השביעי" בעיתון "דבר": "זה הבית יכיל את מחקר הלשון העברית, אבל היא, העברית, היא עצמה, לא זקוקה פה לבית. ברחוב היא..."

במעמד החנוכה, שמחה זאב זלצמן, נדבן ניו־יורקי שוחר עברית שמימן את מרבית הבנייה, בחר להתייחס להקמת המבנה באופן יותר מליצי. הוא ציין כי החייאת הלשון העברית בדור הנוכחי היא ניצחון גדול יותר של העם מאשר נצחונו הצבאי בשדה הקרב; וכי שום עם לא הצליח להחיות את לשונו לאחר אלפיים שנה, גם אם זכה לקנות לעצמו עצמאות מחודשת במלחמה. בידיעה מוקדמת יותר מאותו שבוע, דווח בין השאר כי באותה תקופה עמלה האקדמיה, בשיתוף ועדת מומחים מיוחדת, על קביעת שמות חדשים למשקאות חריפים, בהתאם להחלטה לבטל את השמות השאולים משמות של מקומות, כמו למשל "קוניאק" או "שמפניה".

גוף האקדמיה, שקם בעקבות חוק המוסד העליון ללשון עברית ב–1953 ‏(ויחגוג השנה 60 שנה להיווסדו‏) מצא לעצמו בית בחלקה נחבאת בדרום הקמפוס האקדמי בגבעת רם, מעוז האדריכלות הישראלית המודרניסטית. אבל מכל הסיקורים החגיגיים נשמטו שני שמות: אלה של האדריכלים אהרן קשטן ולאה אטיאס, שהצעתם נבחרה מתוך 90 הצעות אדריכליות שהוגשו לאקדמיה. הם לא היו מהאדריכלים הידועים בדורם, או מהמנוסים שבהם; קשטן היה מרצה מוערך בטכניון, בתחילת דרכו באותה תקופה. על אטיאס, למרבה הצער, לא היה אפשר לגלות פרטים נוספים.

יעל אנגלהרט

אטיאס וקשטן תיכננו את אחד המבנים המוקפדים והיפים בארץ. הבניין נחלק לאזור משרדים ולספרייה המשמשת כאולם המליאה, כאשר ביניהם חוצצת מבואה בצורת מלבן המאונך לשני האגפים, ולה קירות שקופים לכל גובהם, מזכוכית דקיקה מוקפת פרופיל בלגי מעודן. זה מבנה לא גדול, והעין מזהה מיד את החלוקה הברורה בין המסדרון המוארך שלצדו משרדי החוקרים, לבין אולם המליאה הדו־קומתי, עם חלונותיו הגבוהים, שכיום צופים אל הכנסת.

במבט נוסף נגלית המורכבות הגדולה, שבאה בין השאר לביטוי בפרטים המדויקים המרכיבים את הבניין: החל בדרך הכניסה אליו, המודגשת באמצעות שורות קצובות של ריצוף אבן בתוך הדשא, דרך הקירות החיצוניים, המורכבים משילוב מדוד של אבן ירושלמית ואבן נסורה, וגג בטון שמרחף מעל שורת חלונות צרה, ועד לפרטי הפנים, מעקות וחלונות ודלתות שהומצאו במיוחד לצורך המבנה. מעבר לפרטים מתאפיין המבנה במורכבות אדריכלית שמאפשרת, באמצעות ניתוב מפלסים, קיומו של יציע באולם, וכן קומת מרתף שנמתחת בין שני האגפים.

מתוקף השנים המבנה התיישן, ולזאת הצטרפה מצוקת מקום, שבגינה נבנה ביתן נוסף בשנות ה–70 ברוח הבניין הקיים, בשטח האקדמיה. רצפת שיש חלקה, מדרגות נטולות מעקה, וכמובן הבידוד המזערי שהעניקה הזכוכית הדקיקה - ארבעה מילימטרים עוביה, בקור הירושלמי, לא עומדים כיום באף תקן המתבקש מבניין ציבור. אולם המליאה עבר סבב שיפוצים בשנות ה–80, אז הוקם קיר גבס מצועצע והנמכה מגושמת של התקרה לצורכי תאורה.

כעת, המבנה נחנך מחדש, לאחר שיפוצים מקיפים לצורך שדרוגו ‏(בעבר: דירוג מחודש, רה־דרוג, או רה־תשבוץ‏) והתאמתו לצרכים ולתקינה המשתנים. על השיפוץ היו אמונות האדריכלית שרון אברמסון ואדריכלית הנוף ורד סינגר ממשרד וינר־סינגר, שעיצבה מחדש את החצר האחורית ורחבת התכנסות של הבניין, שבעבר היה בה שביל קצר שהסתיים בעצים הסמוכים. הן מעידות כי העבודה הצמודה יחד תרמה לבניין, ש"תומך בחוץ, והחוץ תומך בבניין - דבר שמייצר דבר אחד שלם" לדברי אברמסון

זהו שיפוץ בתקציב מוגבל, שכן מרבית הכספים הם כספי ציבור, ובשל כך כל האגף הציבורי, ובו אולם המליאה, לא נכלל בו. יידרשו עוד מליון שקלים כדי להחיות ולהשיב את ההוד לחדר החשוב הזה, שבו מתקיימות זה יותר מ–50 שנים ישיבות חברי האקדמיה, במסגרתן נוספות מלים חדשות לשפה.

יעל אנגלהרט

מכיוון שבפועל לא נוספו שטחים נוספים לבניין כעת, השינוי הדרמטי ביותר שנעשה הוא השמשת קומת המרתף של אגף המשרדים כחלל עבודה נעים ומואר לעובדי ההוצאה לאור של המקום. קודם לכן, מספרות האדריכליות, היו עובדי הקומה דחוסים בתוך חללים חשוכים שנועדו בתחילה לשמש במחסנים. כיום, באמצעות הנמכה של החצר, נוצר מפלס נוסף של קרקע, מה שאיפשר הצבת חלונות גבוהים וגם דלת כניסה נוספת. המהלך, בדומה לשאר השינויים שהיה צורך להכניס בבניין, לווה מטבע הדברים בהתלבטויות רבות. "זה נכון שזה שינה את הבניין", אומרת אברמסון, "אבל זה תואם את הרוח שלו".

שאר השינויים התמקדו בהתאמת הבניין לתקינה הנוכחית ובמסגרת זו הוחלפו כל החלונות לפרופילי אלומיניום בדמות הפרופילים הקודמים, וכן הוספו תעלות חבויות ותקרות מונמכות למעבר מערכות תאורה ומיזוג אוויר. בנוסף הותאם הבניין לתקני כיבוי אש ולהנגשה לנכים - נושא מורכב שכן לצד חשיבותו שאינה מוטלת בספק מצריך שינויים נכבדים בבניין, לדוגמה צביעת קצות המדרגות בצבע זרחני ‏(התאמה שטרם בוצעה‏) - כך שיהיו ברורות לכבדי ראייה, בבניין שבו כל הגוונים הם טבעיים ושקטים.

בניגוד לשימור שמציע פרשנות מחודשת לבניין, פה אין התחכמויות מיותרות: האדריכליות הקפידו בצנעה על אחרון הפרטים, בפרויקט שבו ניתן היה ליפול לתוך הרבה מלכודות תכנוניות וביצועיות. למעשה, יש בתכנון המחודש ערך נוסף זולת פתרון בעיות: המבנה החדש, עם הכניסה הנוספת, והגן המשוקע עם צמחי בר, שבו חולף מעת לעת דורבן ענק שמביע עניין רב באירוסים הטריים, מייצר מבנה מורכב יותר המהווה בו בזמן התפתחות טבעית של התכנון הקודם. אברמסון, שהיתה סטודנטית של קשטן בטכניון, אומרת: "היה לי כבוד לתכנן את הבניין. באמת יש פה מה ללמוד באדריכלות מודרניסטית, על פרטים, ועל הבנה של חומרים ותפישות חלליות. הבניין הזה יוצא דופן מהרבה בחינות, ועם זאת ברור. יש פה הרבה דקויות וניואנסים של תחכום אדריכלי".

מול הבטון החשוף

קשטן ‏(1920–1996‏), שאברמסון מתקשה להיזכר בשמו הפרטי ‏("זה היה 'פרופסור קשטן'"‏) תיכנן מעט מאוד בניינים. האדריכל אסף קשטן, בנו, מספר כי אביו, שהיה פרופסור חבר בטכניון, הקדיש את חייו להוראה "בעיקר מהצד המחנך, ופחות מהצד החוקר והכותב". הוא נזכר כי אביו נהג להכין כל הרצאה מחדש לכל שיעור, אף שהיה מרצה לתולדות האדריכלות ולתכנון עוד משנות ה–50. לבד מתכנון של בתי מגורים ומעונות בתנועה הקיבוצית, ותכנון המרכז האזרחי בקריית טבעון ב–1967, תיכנן גם את בית הכנסת של הטכניון, בניין שנהפך למוקד עלייה לרגל לסטודנטים מהפקולטה לאדריכלות.

באקדמיה ללשון עברית עירב מידה של סמליות, לצד ההקפדה על הניקיון הרעיוני והחזותי של המודרניזם. "אבא שלי היה מודרניסט ברמ"ח איבריו, וזו היתה תקופה שהתנועה הזאת היתה כמעט דת בארץ", מספר הבן. בטקס הפתיחה, אז היה ילד צעיר, צפה אסף קשטן ממושבו על ברכי אביו. מעבר לשילוב האבן הירושלמית עם הבטון החשוף, הוא מספר כי הרעיון העיקרי היה יצירת מבנה פתוח ומזמין, הנגיש לציבור הרחב. כך למשל יציע האולם, המשכו של קו רציף שעולה בשיפוע מן המבואה, תוכנן כך שהקהל יוכל לצפות בדיונים. קצה היציע, בצורת לוח בטון חלק, בולט מן הבניין בחזיתו המזרחית, הניצבת על פני מצוק, כמו שלט שמזמין מבקרים מן החוץ להיכנס. קשטן הבן, שראה את הבניין בימי זוהרו כמו גם עליבותו, טרם ביקר בבניין המשופץ.

יעל אנגלהרט

אמנם, עצם רעיון השימור המוקפד הולך נגד אחד מעקרונות המפתח של המודרניזם, והוא אמת החומר - התאמתם של החומרים, הטכנולוגיה והצורות לצרכים המדויקים שלמענם נוצרו. יש מן האבסורד בעצם ההקפדה על פרופילי אלומיניום "דמויי" בלגי ‏(על אף שבימנו ניתן לפתוח חלונות רחבים בהרבה מן הזכוכיות הקטנות המשובצות בחזית‏), מעקות "ברוח" הקודמים ‏(למרות שאלה, כיום, לא עומדים בתקנים ונוצר צורך בשידוך פלטות זכוכית בצמוד להן‏) ואבן "כמו" פראית - כל זה דיון בפני עצמו. אולם נדמה שהצורך ב"שימור מחמיר" הומצא במיוחד בעבור מבנים כאלו, וכאשר העבודה נעשית בעדינות מרבית, תוך כבוד והבנה, התוצאה משיבה את רוחה של היצירה המקורית.

טלי בן יהודה, מנכ"לית האקדמיה ללשון עברית, נזהרת בלשונה. "אני לא רוצה להגזים", היא מסייגת, "אבל לדעתי זה אחד הבניינים הכי יפים בירושלים. נתנו חיים לבניין, הארכנו את חייו וכיבדנו אותו. זו התפתחות טבעית, ובאמת אחד ההישגים הוא שמי שלא הכיר את הבניין על בוריו קודם לכן לא יבחין בשיפוץ".

בנובמבר 2012 קיבלה הממשלה החלטה להקים בית לאומי ללשון העברית, שיכלול את מכון המחקר הפעיל כיום וכן מוזיאון לתולדות השפה העברית, במסגרתה תעזוב את משכנה הנוכחי בגבעת רם ‏(בדומה לספרייה הלאומית‏). מבחינת האקדמיה, הבניין המחודש, שבו צפוי המוסד להמשיך לשכון בשנים הקרובות, לא נעשה לריק. "כיוון שזה בניין לשימור - הוא תמיד יישאר. זה לא שנשקיע משהו והוא הולך לאבדון, היות שגם אם יבוא לפה גוף אחר הוא לא יכול להחליט שהוא מפרק אותו".

ורנר בראון

בינתיים, ישמש המבנה את הפעילות השוטפת של האקדמיה, עבודה אינטנסיבית ומקיפה, ולמרות זאת, לדבריה של בן יהודה, "לאנשים שאני מדברת אתם לוקח לפעמים זמן לחשוב מה יש לעשות עם העברית בכלל".

לבד מהמליאה, שמתכנסת חמש פעמים בשנה, מרבית העבודה היומיומית נעשית בוועדות שונות, שדנות במינוחים מקצועיים ובדקדוק. העבודה העיקרית של האקדמיה היא מפעל המילון ההיסטורי ללשון עברית, פרויקט ששורשיו עוד בתקופת ועד הלשון ב–1937. במסגרת העבודה על המילון, טקסטים עתיקים מוקלדים ועובדים דיגיטציה, לצד פירושם ויצירת הקשרים בינהם. עובדי האקדמיה משכילים בתחומים שונים שנוגעים לשפה, ביניהם בלשנים כמובן, אך גם מומחים לספרות וללשונות קלאסיות. רבים מהם דוברי שפות כמו רוסית, גרמנית, צרפתית וערבית, מה שמדייק את הפירושים של המלים הישנות ומסייע ליצירת מלים חדשות.

לצד זה, פועלת האקדמיה באופן מקיף בשנים האחרונות להנגשת הידע לציבור. באופן מפתיע, עניין הקהל הרחב בנעשה באקדמיה הוא עצום: האקדמיה מקבלת למעלה מאלף פניות חדשות בכל שבוע, רבות מהן של ילדים שמציעים מלים חדשות - אחד מהם חיפש מלה חדשה לתיאור השפם שנוצר אחרי לגימה מכוס שוקו גדולה. אפליקציית ‏(ובעברית - ישומון‏) ה"חלופון" שהפיקה האקדמיה ומיועדת לנייד, שמציעה מלים עבריות לשימוש במקום הלועזיות הנהוגות, היא אחת החביבות ביותר על הקהל ברחבי הרשת.

לצד החזית הווירטואלית הרחבה, והאתר הנגיש של האקדמיה, המוסד עצמו מתנהל בצנעה רבה, אולי מוגזמת. עצם העובדה שלא גויסו כספים לשיפוץ האולם הראשי, נכס לאומי לכל דבר ועניין, מעיד על כך יותר מכל. גם טקס חניכה טרם התקיים לכבוד המבנה החדש, החבוי בין כה בקצה דרך לא־דרך בשולי הקמפוס. העברית, בינתיים חיה: לפני כחודש בערך יצא מילון היין, תוצר של שש שנות עבודה משותפת של ייננים ובלשנים. המלים קוניאק ושמפניה, אגב, נותרו על כנן. בעוד כמה שנים, כך מקווים באקדמיה, ייצרו מילון דומה למלים חדשות באדריכלות.


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות