עשה לך עיר - אדריכלות - הארץ

עשה לך עיר

אירועי ה”ארכיפרחיטורה” הססגוניים של הטכניון מנסים להעלות את המודעות הציבורית לסוגיות האורבניות של חיפה, ולתווך בין הקהילה לעירייה. אבל איך מתיישבת הביקורת עם הגב הממסדי?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
קשת רוזנבלום

ביום חמישי הבא ייערך בחיפה אירוע ה”ארכיפרחיטורה” של הטכניון, שבמסגרתו ייפרשו מיצבים ואטרקציות ברחובות המרכז הישן בעיר התחתית. הארכיפרחיטורה, מסורת פורימית רבת שנים של המוסד, שהתקיימה עוד משנות ה-60 (אז עוד ישב המוסד במיקומו הישן בשכונת הדר הכרמל בעיר) והפסיקה להתקיים באמצע שנות ה-80, נשלפה בשנים האחרונות מהבוידעם.

בדומה לעדלאידע שנולדה בראשית ימיה של תל אביב, האירוע החיפאי נערך כתהלוכה ססגונית. במשך שנים רבות הוא הופק על ידי הסטודנטים לאדריכלות של הטכניון. השנה, בפעם השלישית ברציפות, חוזרת המסורת הפורימית הזו כהלכתה, למעט כמה שינויים: פורים חלף־עבר כבר לפני שלושה שבועות, זו אינה תהלוכה, והפעם שכונת הדר נותרת שוממה.

האירוע ייערך במתווה האופנתי של "התערבות עירונית" בשיתוף הקהילה, מונח שהשתרש בתצורתו הנוכחית בעשור האחרון. 500 הסטודנטים של המחלקה לאדריכלות ירדו מן הכרמל וישתלטו על רחובות העיר התחתית, שם יקימו 15 עבודות שאותן תיכננה בחודשים האחרונים קבוצת סטודנטים משנה רביעית בשיתוף הקהילה. למרבה הצער, העבודות שעוצבו ונוצרו במשך חודשים ארוכים תוך מגע עם התושבים, יפורקו כבר באותו הערב.

"InTireCity“ של ליאת מעודה וגל מדזיני. לטפל בקהילות הבלתי מטופלות

אופיה הפוליטי של התהלוכה מעולם לא טושטש, והיא עסקה בנושאים אקטואליים - חיפאיים, ארציים ואף עולמיים (ב-1967 למשל הנושא היה המהפכה התרבותית בסין). הבחירה הנוכחית בפעילות קהילתית ומקומית מפנה את הבמה לדיון פנימי בהרבה, שעוסק בבעיות חיפאיות, שלמרביתן כבר קיימים פתרונות אלגנטיים בערים אחרות בעולם וגם בארץ – ועם זאת ממשיכות לשמש בעיר כמוקדים לחיכוך.

כך למשל, רוכבי האופניים מפנים את הזרקור לפרויקט שמנגיש את העיר התחתית לרוכבים. לחיפה יש תוכנית אב לשבילי אופניים, אך יישומה מתנהל בעצלתיים ועד כה נסללו רק קילומטרים בודדים ממנה, תוך איסור העלאת אופניים לאוטובוסים, צעד שחוסם את האפשרות להתניידות בעיר ההררית. במרחב הציבורי שלצד כיכר פאריס ישתמשו הסטודנטים להקמת "סקייט פארק" (פרויקט שעיצבו ימית לזימי, תמי טיילר ואיילת השחר סויסה) - מערך פלטפורמות לגולשי סקייטבורדים, שישלב אמני גרפיטי והופעות מוסיקליות.

ייתכן שגלגיליות וגרפיטי הן דבר "מגניב" ו”מחאתי” משום שהן דבר אסור. לדברי פרופ' שמאי אסיף, שהנחה את הסטודנטים בסמסטר האחרון לקראת הפרויקט, מיצב כזה משמש כשובר קרח בין הקהילה לעירייה. זו, אגב, אימצה בחום את המאורע, המתקיים במתחם הטיפוחים שלה – השוק הטורקי (שאינו טורקי כלל). "יש הרבה ביקורת בחלק מהפרויקטים, זה חלק מהשיח וזה נכון", אומר אסיף. "אני מקווה שהציבור, שאולי יגיע תחת הכותרות הזוהרות של העירייה – ‘חגיגה עירונית’, יפגוש דברים שהוא אולי לא ציפה להם". לפני חודש התקיים באותו אזור אירוע אמנות ואדריכלות בשם "מרחב עילי תחתי". האירוע, שאותו אצר יעקב חפץ בהשתתפות כ-30 אמנים, התייחס לקונפליקטים שמעורר הליך ההתחדשות הנוכחי של העיר התחתית. בפועל, המבקרים לא ממש נהרו לאירוע, אלא טיפטפו לאטם.

הקסילופון של חן צירינסקי ויוני צימרים. הנחמדות מביסה את הנשכנות

"מאסה קריטית זה דבר חשוב", מסביר שמאי את הבחירה במיקום. לדעתו, העיסוק במקום שנמצא ממילא במרכזו של דיון ציבורי משמעותי יותר מהארת מקומות לא מטופלים כלל, "אזורים נסתרים שאפשר לעשות עליהם תרגילים שחס ושלום לא יפריעו למציאות". זיויה קיי, ששימשה כאחראית התוכן בפרויקט, קוראת לפעילות הזו “האקינג” – מונח השאול מעולם המחשבים ומתייחס לפעולה המשתלטת על המערכת מבפנים. עם זאת, קשה להאמין שמוסד כמו הטכניון, העובד בשיתוף פעולה עם גוף כמו עיריית חיפה, יעז לבצע פעולות בעלות תוכן או צורה חריפים מדי.

הסטודנטים התבקשו לזהות בעיר קבוצות קיימות שאינן מוכרות כקהילות על ידי הממסד - כמו למשל תושבים ותיקים בעיר התחתית, שלפי הסטודנטיות שבחרו בנושא, ליאת מעודה וגל מדזיני, מוזנחים לטובת אוכלוסייה "מיובאת" ונוחה לטיפול. התובנה הזו תתבטא באופן מעט מאכזב במתקני שעשועים לילדים, עשויים מצמיגי מכוניות. פרויקט אחר, של איירין תגור וניר שמואלי שיוצב ברחוב נתן, ימתח ביקורת על האופן המטעה שבו מוצגים פרויקטים בתכנון – וינסה לעמת את האשליה הדיגיטלית אל מול המציאות.

דווקא שלושת הפרויקטים הקהילתיים שלא נוצרו על ידי הסטודנטים, רדופי נוסטלגיה ונטולי עוקץ תרבותי, למעט הפרויקט של רוכבי האופניים. ביניהם - אירוע "מספרי סיפורים" ושיתוף רקדנים מהמתנ"ס הקהילתי שיחוללו בתוך מכולות שיוצבו ברחוב. הדבר מעלה את השאלה – האם האוכלוסיה באמת נזקקת לייצוג שיזם הטכניון, או שבסך הכל מדובר בהזדמנות ליצירת פסטיבל (דבר שנראה שהצימאון אליו גדול בעיר).

אמצעיהם של האדריכלים הצעירים המבקשים "לרדת אל העם" ראויים לבחינה מחדש; הם נקרעים בתוך הקונפליקט לרצות להיות "כיפיים" מצד אחד ומהותיים מהצד השני. במרבית העבודות, הנחמדות מביסה את הנשכנות לטובת פעילויות כמו נגינה על קסילופון ענק, פעילויות לילדים ומקום ל"התקהלות ומנוחה" מעל דשא סינטטי, שלצדו גופים עשויים בקבוקי פלסטיק ממוחזרים. "בסוף יש גם פשרות", מסביר שמאי. "אם אתה רוצה להוציא את הציבור מהבתים אתה צריך ליצור איזו אטרקציה, אתה לא יכול להישאר במגדל השן".

“מחולה” של התושבים ושל אלמוג דנינו. הזדמנות לפסטיבל

צורתם ואופני הביצוע הסופיים של הפרויקטים ייקבעו במהלך השבוע הקרוב, תוך כדי עשייה, ולכן ניתן לקוות להפתעות מסקרנות. אך לפי הצהרת הכוונות נראה כי ניתן היה לסמוך יותר על האינטליגנציה של הציבור. העובדה שמרבית התושבים אינם יודעים לקרוא שרטוטים או מסמכי תכנון, לא אומרת שהם לא מבינים את ההשלכות המיידיות והעתידיות של פרויקטים עירוניים. הפרויקטים שצפויים להצליח יותר הם הריאליים, אלו שמטפלים במציאות באופן ישיר ולא אמצעי - דוגמת "עסק חי פה" (ברק קצנלבוגן ומיכאל זכאי) שמאתר את קהילת העסקים הוותיקים בעיר ומציע עמדות תצוגה שיספרו את סיפורם, או דווקא פרויקטים מופשטים יותר, כמו חוף הים המדומה ברחוב נתנזון (של הסטודנט אלמוג דנינו).

בסופו של יום, הצלחת האירוע תיקבע על ידי מספר האנשים שיפקדו אותו, ולפיכך אי אפשר לבטל את מידת החשיבות של השיתוף עם הממסד העירוני. הביאנלה העירונית בבת ים, לדוגמה, משכה אליה אנשים שבדרך כלל לא מגיעים לעיר, וכך עוררה מודעות לשינויים שחלים בה. ייתכן שגם הארכיפרחיטורה תצליח לעורר שינוי תודעתי כפי שיוצריה מקווים, ואולי בפרויקטים מהסוג הזה, הדרך חשובה לא פחות מן התוצאה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ