שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הילד הרע של האדריכלות הישראלית: רטרוספקטיבה לדוד ינאי

מה סוד קסמו של האדריכל שהכריז שאין דבר כזה "סגנון" באדריכלות, אך היה בעצמו בעל טביעת יד ייחודית ומוכרת? ומדוע למרות שעבודתיו זכו להערכה רבה, רוב תוכניותיו נשארו על הנייר?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

"דוד ינאי היה מאחרוני האדריכלים החולמים", אומר האדריכל הד"ר ערן נוימן, אוצר התערוכה "דוד ינאי: אדריכלות וגנטיקה", רטרוספקטיבה מקיפה מעבודותיו של ינאי (1935-2006) שתפתח מחר (חמישי) במוזיאון תל אביב לאמנות. אדריכלים רבים אחרים בני דורו של ינאי, אדריכל פורץ דרך ודמות שנויה במחלוקת, "הקיצו מהחלום, ומתוך ההבנה שהמציאות שונה, הלכו לאדריכלות קומוניטיבית יותר, מיינסטרימית, פחות רדיקלית, והתאימו את עצמם לשוק", ממשיך נוימן, "בעוד ינאי הלך בדרך משלו, ולא עשה דבר כדי לרצות. האדריכלות שלו היא לא אדריכלות של רייטינג אלא אדריכלות ערכית ומנומקת".

בתערוכה נכלל מבחר מייצג של כ–60 מבין עבודותיו של ינאי המומחשות בדגמים חומריים — שבהם הצטיין במיוחד — ובתצוגה דיגיטלית על מסכי מחשב, שהוא היה מהראשונים שהשתמשו בו ככלי לתכנון. העבודות משקפות את חיפושיו אחר "השיטה" בהא הידיעה לארגון יעיל ואפקטיבי של המבנה האדריכלי וצורתו "על פי מודלים שמתפתחים מתא בודד המשכפל את עצמו גנטית לבניין שלם על מערכותיו ותפקודיו". הן מסווגות על פי עשר קטגוריות כגון טבעת מוביוס, פיאונים משוכללים, מעגל אפולוניוס וספירלה, בהרכבים וצירופים שונים, ונראות כעצמים מעולמות אחרים, גיאומטרים, שהסביבה הארצית והאנושית מתקשה לעכל.

דוד ינאי (במרכז) מציג בפני שמעון פרס את התוכנית לבית יד לבנים בחיפה

יצירתו של ינאי עולה על גדותיה מרעיונות, חיפושים, ניסויים. נדמה שאין סוגיה בתחום האדריכלות וייצור האדריכלות שהוא לא ניסה להמציא לה פתרון שיטתי ומאורגן, כפות בצורניות טבעתית או פיאונית או אחרת. הוא עסק בבניה אקלימית וימית, ייעול והוזלת הבניה למגורים, תחבורה ותעבורה, תיעוש הבניה ועוד הרבה. כפי שהדברים התגלגלו, רק מעט מרפרטואר החלומות שלו נבנה בפועל. רוב הרעיונות שהגה ומרבית ההצעות שהגיש לתחרויות תכנון שאליהן ניגש בישראל וברחבי העולם - מחיפה וירושלים ועד קהיר וניקוסיה - לא התממשו ונותרו על הנייר החומרי והמטאפורי.

אדריכלות נייר היא קטגוריה אדריכלית בזכות עצמה, כזו שלפעמים יש להזהיר אדריכלים צעירים מפניה, שלא ינסו בבית. "אדריכלות נייר אמנם נשארת על הנייר", אומר נוימן, "אבל היא נכנסת לשיח האדריכלי כחומר גלם למחקר ולהפקת לקחים, ובסופו של דבר היא גם מחלחלת לעשיה". כמי שמכהן בתפקיד ראש בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב הוא מרגיע ש"המסר המרכזי של התערוכה הוא לא שמישהו יעשה כמו ינאי, אלא שאדריכלים וסטודנטים יתבוננו בעבודתו ובתקופה שבה היא נוצרה באופן ביקורתי. הייתי ממליץ לאדריכלים צעירים להעז כמו ינאי".

במאמרה בקטלוג התערוכה כותבת האדריכלית ד"ר טלי חתוקה שאדריכלות הנייר היא אמצעי לחיפוש מופשט אחרי רעיונות חדשים, שאינו מעוגן בהקשר, בתוואי השטח, בכיווני אוויר, בהיסטוריה, בבינוי קיים, באנשים החיים במרחב - "חיפוש שאינו קשור למקום וככזה הוא מתאים לכל מקום". כוחה של אדריכלות הנייר, כותבת חתוקה שהיתה סטודנטית של ינאי, "שהיא מאפשרת פיתוח נועז של חלום. בעולם קונקרטי ומעשי אין מקום לחיפוש מחוץ למקום. יתכן כי זהו האובדן הגדול ביותר של העשייה האדריכלית - הוויתור על ההמצאה, על החיפוש".

הצעה לעיר ימית חיפה, 1998: הדמיה ממוחשבת

יתכן גם שאי-ההתממשות הוא גן הטבוע בד־נ־א של יצירתו של ינאי, אם לנקוט במינוח גנטי. בשיחה איתו לרגל תערוכה קודמת בטכניון בחיפה ב–2003, שאצר האדריכל גדי פוליטי, יד ימינו של ינאי במשך שנים, הוא סרב לדון בסיבות והנסיבות לכך שרבים מרעיונותיו לא בוצעו ורק אמר כי "אני מציע לציבור הרחב לבדוק בעצמו". נוימן מצביע על "הגורם האנושי" בדמותו של ינאי כסיבה העיקרית ואומר ש"מאז פרשת בית הלוחם הוא זוהה כעושה צרות שלא מתפשר על כלום. גם בתחרויות תכנון אנונימיות מיד זיהו שזאת הצעה שלו וגם אם ההצעה עצמה זכתה להערכה, לא רצו להתעסק איתו, והוא לכל היותר קיבל מקום שני או ציון לשבח".

בית הלוחם בחיפה הוא אחד המבנים המוערכים שינאי תכנן וגם נבנה (פרויקט ידוע אחר שהוקם הוא המכון לחקר ימים ואגמים בחוף שקמונה בחיפה, שזכה להערכה רבה). הבניין ניצב על מורדות הכרמל הצרפתי וידוע לא רק בשל טיבו אלא בגלל הפרשה שנקשרה בו ובינאי, והכתה גלים גם מחוץ לעולם האדריכלות. ב–1970 זכה ינאי בתחרות לתכנון המבנה. תוך כדי הבניה הוא חשף ליקויים בביצוע ואי סדרים כספיים בפרויקט, והגיש תלונה נגד הקבלן המבצע. הפרשה התפתלה, הגיעה לבתי משפט בגילוגולים שונים ומכל מקום סימנה את ינאי כעושה צרות.

שורה של מאבקים וסכסוכים משפטיים, בעיקר על רקע של זכויות יוצרים ואתיקה מקצועית, הפכו את ינאי למעין מיכאל קולהאס מודרני, הגיבור הטרגי רדוף הצדק. "ינאי היה 'דתי' בכל הנוגע לזכויות יוצרים וקניין ופיתח זלזול פתולוגי במעתיקים המתהדרים בהישגים לא להם", כותב האדריכל מיכאל בורט על חברו לדרך ברשימה אישית נרגשת בקטלוג. ינאי היה יוצר מבריק, מורה ומחנך נערץ, ביקורתי וחריף, ובד בבד גם קצר רוח, חשדן ואיש ריב ומדון ש"איש לא יוכל להתיימר כי הכיר את כל המתחולל במוחו הקודח", כותב בורט ומסכם כי "הדברים נכתבים מתוך הזדהות עמוקה עמו ועם פועלו. תמיד יחסרו לוחמים ויוצרים כמותו".

דגם מתוך התערוכהצילום: אלעד שריג

ינאי נולד ב–1935 בירושלים ולמד אדריכלות בטכניון. מאז תום לימודיו ב–1961 לימד בפקולטה שבה למד עד פרישתו ב–2003, והיה מזוהה עם תדמיתו החיפאית המסוגרת של המוסד בזמנו. לצד הוראה והנחיית סטודנטים - הוא האמין בהנחיה אישית צמודה - הוא עסק בתכנון ומחקר במשרדו העצמאי ת־א־ם. הוא נחשב ל"טיפוס" ותמיד היה מחוץ לזרם המרכזי באדריכלות. הוא התחבר עם עמיתיו, בינהם אלפרד נוימן וצבי הקר, שלהם ולפועלם הוא רחש הערכה רבה. נדמה שינאי בעצמו טרח לטפח עוד יותר את דמות הילד הנורא בהכרזות קיצוניות ומתריסות.

באותו ראיון איתו ב–2003, שהתקיים בבניין הפקולטה לאדריכלות בטכניון, הצביע ינאי על דלת הכניסה לספרייה והודה בגאווה שכסטודנט בשנות ה–50 כמעט ולא נכנס למקום, וכי מאז ומעולם הוא נמנע מלעיין בכתבי עת ובספרות מקצועית. התירוץ היה ש"אדריכלות היא לא ירחון אופנה, אי אפשר להפוך דף כי התוצאות נשארות לשנים רבות". על התערוכה ההיא בגלריה הניסויית הוא אמר כי היא לא נועדה "כדי להראות כמה בניינים דוד ינאי הציב לתפארת בארץ ובחו"ל, אלא כדי להצביע על אפשרות ליצירתה של מערכת אדריכלית טובה וחשובה יותר".

ינאי נהג להכריז שאין דבר כזה "סגנון" באדריכלות, וכי צורתו של המבנה היא פועל יוצא מהתפתחותו ה"גנטית". במאמר שכתב יחד עם גדי פוליטי הוא מוקיע את הסמליות והמטאפוריות באדריכלות הנקשרים בתהליכים "פנוטיפיים" (משמרי תכונות) ומעלה על נס את ההליכים ה"גנוטיפיים" (צוברי תכונות) האוניברסליים והאוביקטיביים. עבודותיו של ינאי עצמן ממחישות עד כמה יש דבר כזה סגנון באדריכלות, עד כמה דמותו של מבנה וצורניותו הם תוצאה של בחירת האדריכל ואחריותו ולא פועל יוצא מהתפתחות גנטית אוביקטיבית לכאורה, ועד כמה האריזה האדריכלית היא רק סמל ומטאפורה למודל גנטי או מתמטי, ולא הדבר עצמו.

התערוכה על ינאי (נוימן מדגיש שהיא לא "של ינאי"), היא הראשונה בסדרה מתוכננת של תערוכות בארכיון עזריאלי לאדריכלות שנחנך לפני כשנה במוזיאון תל אביב. היא מבוססת על ארכיונו של ינאי ואוספיו שנתרמו למוזיאון על ידי אלמנתו, עו"ד דניאלה גרצולין וכוללת את גוף עבודותיו משנות ה–50 ועד מותו החטוף מדום לב ב–2006. ברקע התערוכה, מחקר בהיסטוריה של האדריכלות הדיגיטלית שמנהל נוימן בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב שהוא עומד בראשו. בגלריה לאדריכלות באגף החדש מוצגים דגמים והדמיות. באולם הארכיון בבניין המרכזי מוצגים חומרים מקוריים מהעזבון, שרטוטים, רשימות, הערות, ספרים.

מרכיב מרכזי בתערוכה הוא "המצגת" - האוסף השלם של יצירתו של ינאי שעליו עבד משנת 2002 והמשיך לפתח ולעדכן בעזרת עובדי משרדו עד מותו. המצגת, שכבר הוצגה בחלקה גם בתערוכה בטכניון ובתערוכה במוסקבה, כוללת ניתוח מתודולוגי של התיאוריה האדריכלית שלו לצד קומפילציה של כמעט כל עבודותו, והיא מהפנטת ברצף קדחתני של גיאומטריות חובקות כל. נוימן רואה בה אחת החשובות ביצירותיו של ינאי, וכ"מגנוס אופוס" של חייו. המצגת מתועדת באופן דיגיטלי, המדיום היאה לה בהקשר של ינאי, מהדיגיטליסטים הראשונים באדריכלות בישראל.

אף על פי שינאי התכחש לקיומן של אופנות באדריכלות, רעיונותיו קשורים במידה רבה באסכולות בנות זמנו, שאחרי מלחמת העולם השניה יצאו כנגד הזרם המרכזי המודרני. המודרניזם ה"הומניסטי" של העידן הקודם כשל מלקיים את הבטחתו לבנות עולם טוב יותר ואף זוהה עם מוראות המלחמה. מתוך שברו של החזון, אדריכלי הדור שאחרי המלחמה האמינו שהמדע הוא זה שיסייע להם להקים עולם חדש ומופלא. בניסיון ל"מדען" את האדריכלות, כהגדרתה של מנכלית ואוצרת המוזיאון הד"ר סוזן לנדאו, הם שאבו השראה ממחקרים חדשים אז במדעי החיים, מתמטיקה, אנתרופולגיה וקיברנטיקה.

הצעה לתחרות על תכנון בית ראש הממשלה, קריית הלאום, ירושלים, 1998. הדמיה ממוחשבת, מראה חזית צפונית

זרמים כמו הסטרוקטורליזם ההולנדי או המטבוליזם היפני, קבוצת "Team X" ואחרים בשנות ה–60 וה–70 לא התעניינו בבניין הבודד אלא ביקשו להשליט שיטה וסדר צורני על המרחב הבנוי בכללו. מבני־על, הביטטים ומתחמים מרחביים כבירים שתכננו ונבנו היו בהרבה מקרים כשלונות מהדהדים בפני עצמם. למזל, רבים מהם לא התממשו ונותרו חומר גלם למחקרים ולתערוכות תקופתיות. הפרויקטים שתכננו המציאו אורבניות אנטי־עירונית ותחומה בגיאומטריה של עצמה ולמרות הניסיונות והכוונות הטובות הם לא השכילו להמציא קורת גג הולמת להמונים.

נוימן ממקם את עבודתו של ינאי ברקע מגמות עכשוויות של אדריכלות דיגיטלית־גנטית, ובהקשר של כמה תערוכות בינלאומיות מהזמן האחרון שחקרו ומיפו את תהליכי הדיגיטציה של התכנון האדריכלי. בעיקר היא מתיחסת לסדרת התערוכות שאוצר האדריכל האמריקאי גרג לין, ממובילי הזרם, בשם "הארכיאולוגיה של הדיגיטלי". הסדרה מציגה את האבולוציה של האדריכלות בעקבות ובהשפעת המחשוב. ינאי היה חלוץ בתחום גם בזירה העולמית, ועבודותיו, אומר נוימן, "משתלבות היטב בשיח הזה כמקרה מקומי: הארכיאולוגיה של האדריכלות הדיגיטלית בישראל".

מתוך התערוכהצילום: דודו בכר

באותו הקשר אי אפשר שלא להתיחס גם לתערוכה "פרפורמליזם: צורה וביצוע באדריכלות הדיגיטלית", שאצר נוימן ביחד עם יאשה גרובמן במוזיאון תל אביב ב–2008. התערוכה הציגה אדריכלות שהולדתה על צג המחשב, עסוקה עד למעלה מראשה בצורה ובאופן הווצרותה ומגלמת "את המרת הדגש בשיח האדריכלי מפונקציה לפרפורמנס". האדריכלות כ"מופע" גויסה בעיקרה לשירותם של בעלי ממון, תאגידים ומשטרים עריצים שמבקשים למרק את תדמיתם. שאלה מעניינת היא מה מקומו של ינאי על הרצף האבולוציוני הזה.

הארכיון קיבל עד כה את עזבונם של אריה ואלדר שרון ושל דב ורם כרמי, שושלות ההגמוניה האדריכלית בישראל. תערוכת הפתיחה, המסתמנת כאירוע האדריכלי־המוזיאלי החשוב בתחום בשנים האחרונות, מוקדשת "לאדריכל מרכזי בעולם האדריכלות בישראל, שאינו 'נסיך' ולא זורם בו דם כחול של שושלת", אומר נוימן, "ואני שמח שיש לנו אפשרות להציג את עבודתו ואת דמותו באופן מורכב ועשיר הראוי לו וראוי למחקר ולדיון". ינאי היה דמות מיתולוגית, עשויה מחומר של אגדות אדריכלות. תערוכה מוזיאלית באכסניה מרכזית כמו מוזיאון תל אביב וחשיפה לקהל רחב ראויה לו ולעבודתו ולמורשת שהותיר. זוהי גם הזמנה לבחון מקרוב את "החלום" מול "העולם הקונקרטי" שבו האדריכלות מחויבת גם לפשרות והתאמות, לטובת כל הצדדים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ