מת האדריכל משה זרחי

זרחי, שתכנן בין השאר את המרכז הרפואי שיבא בתל השומר, מפעלי להבי ישקר בנהריה ופארק ההיי־טק עתידים בצפון ת"א, מת ביום חמישי בגיל 92

אסתר זנדברג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אסתר זנדברג

"הדגש בעבודת המשרד הוא לא הסגנון והצורה, אלא מציאת פתרון לבעיות לוחצות ומורכבות", הסביר בראיון לפני כעשור האדריכל משה זרחי שהלך לעולמו ביום חמישי בגיל 92. "פתרון הבעיות הוא זה שנותן לי סיפוק בעבודה. אני מאמין שהעבודות שלנו הן עבודות שטוב לגור בהן וזה חלק מעשיית התרבות".

משרדו חתום על יבול עצום ונרחב של עבודות תכנון ואדריכלות, כמעט בכל תחומי המקצוע וטיפוסי הבניה. בעיקר התמחה בעיקר מבני מדע, טכנולוגיה ורפואה, שהקנו לו שם בעולם התכנון ובהם ראה "מיקרוקוסמוס של כל הבעיות העיקריות שבהן עוסקת הארכיטקטורה: פתרון בעיות פונקציונליות, ארגון ותכנון המיועד לבני אדם", לדבריו.

הפרויקטים שזרחי תיכנן ממחישים את חלקו במה שהיה מוגדר בזמנו "בניין הארץ", ואת חלקה של האדריכלות בכללה במימוש מדיניות ממלכתית. בין היתר היה שותף לתכנון מבנים בקמ"ג בדימונה, מעבדות מחקר בנחל שורק, מרכז מחקר גרעיני בטכניון בחיפה ובנייני האומה בירושלים, שיכוני צבא הקבע במעוז אביב וברמת השרון, ובניין הארכיון הציוני בירושלים.

משה זרחיצילום: דודו בכר

פרק הטכנולוגיה והרפואה בעבודתו של זרחי כולל בין היתר את מפעלי להבי ישקר בנהריה — ידידותו עם מייסד ישקר סטף ורטהיימר היתה ארוכת שנים — המרכז הרפואי שיבא בתל השומר, המרכז הרפואי מאיר בכפר סבא ובית החולים זיו בצפת, מפעלי חברת טבע בירושלים, פארק ההיי־טק עתידים בצפון תל אביב, והרשימה ארוכה. עוד תכנן את בריכת השחייה המקורה בטכניון ואת מוזיאון ינקו דאדא בעין הוד. וזוהי רשימה חלקית.

זרחי האמין שפיתוח טכנולוגי והיי־טק הם מאושיות הציוניות ומשאב לאומי ראשון במעלה בישראל. ענף הבניה לעומתו אמנם מתקדם אבל נמצא עדיין בשלב התיעוש, "אני מסכים שתחום הבניה נמצא כיום בפיגור גדול", הוא אמר, "אבל ארכיטקטורה טובה יכולה להיות גם מבוץ".

זרחי נולד ב–1923 בירושלים ולמד אדריכלות בטכניון בחיפה. היה נשוי לאביבה זרחי לבית רכטר ז"ל במשך 49 שנה, ולהם ארבעה ילדים ולימים שבעה נכדים ושני נינים. ב–1951 הצטרף כשותף למשרד של חותנו, האדריכל זאב רכטר, מהמשרדים המובילים אז בישראל. שותף נוסף במשרד היה בנו של זאב יעקב רכטר, גיסו של זרחי. המשרד היה חממה לעשרות רבות של אדריכלים שעבדו בו ומאיישים עד היום את הקווים באדריכלות בישראל. עם מותו של זאב רכטר ב–1960, הצטרף למשרד כשותף הגיס השלישי המהנדס מיכה פרי. כפי שסיפר זרחי בראיון אז, "רכטר, פרי ואני גדלנו ביחד, למדנו ביחד בטכניון היינו גיסים והתבשלנו ביחד".

קריית עתידיםצילום: Ori

ב–1973 הגיסים נפרדו וכל אחד מהם פתח משרד משלו באותו בניין בארלוזורוב 150 בתל אביב. מ–1979 שותפו וממשיכו למשרד היה בנו דוד זרחי, וכיום גם משרדו של בן הדור הרביעי לשושלת, הנכד דניאל זרחי ממוקם באותה כתובת המוכרת לרבים, ארלוזורוב 150 בתל אביב.

הביוגרפיה המשפחתית של זרחי היא ללא ספק פרק מרתק בתולדות האדריכלות בישראל. הוא עצמו מעולם לא שש לדבר בה וטען שאינה קשורה לעבודתו המקצועית. הוא היה ידוע כמי שאינו מרבה במילים, כמו גם במחוות אדריכליות. גם בראיון איתו, הוא נמנע מלדבר על המשקעים הביוגרפיים שהותירה זכייתו של יעקב רכטר לבדו בפרס ישראל באדריכלות ב–1972, ללא שותפיו למשרד.

זרחי היה דמות פחות מוכרת בציבור הרחב מאשר בני משפחת רכטר, שהיו מעורים בחברה ובתרבות בישראל. תחום עיסוקו נחשב פחות זוהר גם אם בעל חשיבות חברתית וציבורית גדולה. "זה רק נדמה שבתי חולים דומים זה לזה בכל העולם", הוא אמר, "אבל בית חולים הוא לא רק בית חולים הוא בשר מבשרה של הקהילה ואנחנו המתכננים צריכים ללמוד איך להתייחס לזה".

מרכז וייצמןצילום: Itayba

המבנים שזרחי תכנן מתאפיינים באיכות לאורך זמן, במרובעות וכבדות, אולי כבדות יתר. על ההבדלים בין עבודתו לזו של יעקב רכטר אמר כי "התמקדתי בבעיות העיקריות של האדריכלות בארץ במה שקורה כאן ולכן נמשכתי לתעשיה ולהיי־טק. רכטר נמשך יותר לצד הסגנוני והצורני. לי חשוב יותר הצד הפונקציונלי, הטכני, הארגוני".

בנוסף לעבודתו המעשית כאדריכל, זרחי מילא במשך עשרות שנים תפקידים מקצועיים ייצוגיים בעולם האדריכלות הישראלי והבינלאומי. בין השאר כיהן כסגן נשיא ארגון האדריכלים הבינלאומי וכחבר כבוד באגודת האדריכלים האמריקאית. כדבריו "האדריכלות בישראל לא עומדת בשורה הראשונה, אבל מה שקורה פה בהחלט מרתק ומעניין את העולם". הניסיון להעביר את השיחה אז לפסים פוליטיים לא עלה יפה.

משה זרחי (אשתו השניה, ורה רונן־זרחי הלכה לעולמה לפני כחודש), נטמן לצד אביבה זרחי בבית הקברות ברמת השרון, העיר שבה התגורר. בנו דוד אמר על קברו כי "אבא תיקשר עם החיים דרך עבודתו האדריכלית. מאבא למדתי את המקצוע, את הגישה שנקודת המוצא היא התוכן, גישה שאצלו אומצה לעתים בחומרה, ללא העמדת פנים וללא גחמות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ