בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עבודות בוגרי ויצו חיפה ואוניברסיטת תל אביב מדברות בשפה אדריכלית שאינה נגישה לציבור

עבודות הגמר של הסטודנטים לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב ובוויצו חיפה עוסקות בשטחים ציבוריים בישובים ערביים, במתחמים של מגדלי מגורים ובעירוב שימושים עירוניים

4תגובות
גליה שטיינברגר

במבט סלקטיבי בעיני המתבונן, עבודות הגמר בתערוכות סוף השנה בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב ובמחלקה לארכיטקטורה במרכז האקדמי לעיצוב וחינוך ויצו חיפה הן בעיקרן מעשיות, עם שתי רגליים על האדמה ועם פחות עיצוב, אגו ופנטזיה. בתחום הזה, זוהי בשורה משמחת. עבודות רבות מתמקדות פחות בבניין יחיד ויותר בתכנון הסביבה הבנויה, במענה לסוגיות על סדר היום, כמו דיור, ציפוף, עירוניות, תוספות בנייה ותשתיות — עניינים פרוזאים כאלה. ובתחום הזה, זוהי הבטחה.

לנוכח המגמה החיובית, מצער שכמו בשנים קודמות, ובדומה לתערוכות אדריכלות בכלל, גם תערוכות הגמר — המציגות למעשה את מה שעתיד להשפיע רבות על הנוף הבנוי והמרחב הציבורי של כולנו בדורות הבאים — עדיין מדברות בשפת סתרים המובנת רק במעגל מצומצם של הנוגעים בדבר באופן ישיר. הנתק בין מי שמתכנן את המציאות לבין מי שגר בה נמשך גם בעולם האמיתי. פיתוח שפת דיבור וייצוג מצריך ללא ספק פרויקט גמר בפני עצמו.

עם כל ההערכה למודעות לנושאים תכנוניים שעל סדר היום, לא ניכרה בתערוכות ובהתנהלות סביבן תחושה של דחיפות ובהילות, או גם שמץ של אקטיביזם סטודנטיאלי מתבקש. בעוד התערוכות מוצגות, האקטואליה התכנונית אינה נחה לרגע. רפורמת הדיור, אדמות סוסיא וחפירות הרכבת הקלה בתל אביב — כל אלה הם נושאים שהיו צריכים לסחוט תגובה ספונטנית רועמת, להוציא את האקדמיה לרחובות, לגרום לה לשים יד על הדופק ולהיות רלוונטית.

הפרויקטים להלן הם מדגם לא מייצג מתוך עשרות רבות של עבודות גמר בשני בתי הספר לאדריכלות (ובבית הספר לעיצוב במסלול האקדמי במכללה למינהל). הבחירה בעבודות נובעת מאג'נדה והעדפות אישיות, ללא כל יומרה לסווג או לדרג. ההתייחסות היא לנושאים ולרעיונות שמשכו את תשומת הלב יותר מאשר לפתרונות עצמם.

"צנטריפוגה" — בית הספר לאדריכלות, אוניברסיטת תל אביב

נושא העל השנה בבית הספר היה "תשתיות", תשתיות קיימות בראייה ביקורתית, וניסיון להציע תחתן רעיונות חדשים וטובים יותר. התערוכה, שנפתחה במיצג וידיאו אופ־ארט מרהיב, מייצגת כהלכה בית ספר בטוח בעצמו ובמיקומו המרכזי בסצינה התרבותית, המקצועית והיזמית התל־אביבית. התערוכה מתפרשת על חמישה מבנים היסטוריים סביב כיכר ביאליק בעיר — "כיכר שבהרבה מובנים משמשת כתשתית רעיונית לעיר תל אביב", כפי שנכתב בקטלוג. כתשתית לא רעיונית אלא ממשית, הכיכר היא מרחב קפוח שמש, נטול צל ויוקד בשמש, בעיקר בעונת הגמר. הבוגרים שהקימו לרגל התערוכה את הפסל הדקורטיבי בכיכר היו יכולים בנקל להקים שם צל, ולעשות היסטוריה.

הרצי שפירא

הרחק מכיכר ביאליק, עבודתה של מייסון חרדאן, "זכות השיבה לטנטורה", מתיחסת למאפיין מרכזי ביישובים ערביים בארץ — הבעלות הפרטית על מרבית השטחים, שנהפכת בעבודה מנגף לנכס בתכנון המרחב המקומי. העבודה היא הצעה להקמת ישוב חדש על חורבות הכפר הערבי טנטורה, המבוססת על מיפוי מערך הדרכים הלא רשמיות ביישוב פורדיס שבו מתגוררת חרדאן. הדרכים עוברות בשטחים חמולתיים פרטיים, בחצרות ומרפסות, אבל משמשות את כלל התושבים מתוך הסכמה הדדית. חרדאן רואה במאפיין התרבותי־מרחבי הזה בסיס לחידושה של טנטורה ולשיבת עקוריה, "למען קידום השלום, ומנקודת המבט שלי כאשה שחונכה על ברכי תרבות ערבית מוסלמית", כדבריה. הפרויקט הוא מפגש עם מציאות, אורח חיים, תרבות ושאיפות שנמצאות מתחת לרדאר של החברה היהודית־ישראלית.

השיבה בפרויקט הגמר של שאדה אבו עיטה היא "שיבה לחיים בעיר העתיקה טייבה". בעוד שמרבית מרכזי הערים העתיקות בעולם המערבי כיום הן מוקדי משיכה, הרי מרכז העיר טייבה "הוא פגום ונטוש. העיר כמעט שאינה מציעה לתושביה דבר מלבד מגורים, הדת נהפכה למיינסטרים, תרבות נהפכה למלת גנאי, והעיר כיום מתנהלת רק כדי לשרוד", כותבת אבו עיטה. מטרתה של עבודת הגמר היא עידוד פעילות אורבנית־תרבותית וקהילתית בעיר, בתהליך הדרגתי ולא קיצוני, ש"יאפשר לאוכלוסייה המקומית להתרגל אליו". המרחב הציבורי בטייבה הוא כיום גברי, כותבת אבו עיטה, ומטרה נוספת בפרויקט הוא הפיכתו "למגוון יותר מבחינה מגדרית". התהליכים אופיינים לערים רבות אחרות. בטייבה הם כורעים תחת מטען עודף של אפליה וניכור כלפי עיר ערבית במדינה יהודית דמוקרטית.

שאדה אבו עיטה

מדיניות של תוספת זכויות בנייה בתוככי המרקמים העירוניים הבנויים היא תגובת נגד מתבקשת לבנייה בזבזנית על שטחים חדשים. כיום המדיניות מבוססת על שיקולי רווח יזמי בלבד, היא אחידה וקשוחה ואינה מתייחסת לתנאי המקום. עבודת הגמר של טל פירסט מציעה מענה לשאלה איך מוסיפים זכויות בנייה באזורים "בעלי ערכים היסטוריים ושימוריים". שמה של העבודה, "דו קיום במרחב העירוני — חדש, ישן ומה שביניהם", אומר הכל. היא מציגה שיטה לתוספות בנייה גמישות, מותאמות למקום ומשתלבות במרקמים קיימים מבלי להפר התפתחות "טבעית" של העיר. שכונת מוסררה בירושלים נבחרה במקרה מבחן "בשל קסמה הייחודי". השיטה עשויה להתאים גם לאזורים "רגילים".

"אינטגרTIV: אלטרנTIV" — המחלקה לאדריכלות, ויצו חיפה

ה"אני מאמין" של המחלקה הוא הצהרת כוונות אידיאולוגית שאפתנית המדברת על אדריכלות מעורבת, שאינה פועלת במגדל שן מנותק מהעולם אלא בעולם עצמו. האדריכלות כפי שהיא מונחלת לסטודנטים היא "רלוונטית, שייכת, מחויבת לשאלות חברתיות, פוליטיות וסביבתיות", נכתב בקטלוג התערוכה. חיפה, העיר הראשית בצפון הארץ, היא עיר מעורבת באזור רווי קונפליקטים סביבתיים וחברתיים שיש להם הד, אם גם מאופק יתר על המידה, ברבות מעבודות הגמר העוסקות בסביבה הקרובה. אם את בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב אפשר להמשיל לקניון מותגים, אזי בוויצו חיפה התחושה היא של חנות שכונתית קטנה ונחמדה, המודעת לממדיה ולהקשריה.

מור תמרי בן ציון

פרויקט הגמר של מידד לוי, "מערי שינה למרחב מחיה", מציע תיקון לטיפוס הבנייה למגורים הרווח ביותר כיום בישראל, השכונה התאגידית – מתחם מגדלי מגורים שהוא בן כלאיים, לא עיר ולא פרוור, חד ממדי וחסר מרחב חיים עירוני איכותי, מנותק ממרקמים בנויים קיימים. שכונת עיר ימים בנתניה, המייצגת נאמנה את ה"אורברב" הישראלי, היא מקרה מבחן לעבודתו של לוי. העבודה מציעה עקרונות לעיבוי ולעירוניזציה של השכונה, למילוי הרווחים העצומים בין המגדלים בבנייה מרקמית בגבהים בינוניים, במגוון ארכיטקטורות, צורות מגורים ושימושים מעורבים למגורים, מסחר, תיירות וספורט. הכביש האימתני החוצה את המתחם נהפך לשדרה עירונית. נתניה מחכה.

מגמת העירוניזציה ועירוב השימושים עושה צעד אחד קדימה בעבודות הגמר של גליה שטיינברגר ושל מור תמרי בן ציון, הבוחנות אפשרות לשילוב בין מגורים ובין מלאכה ותעשייה קלה לואו־טקיות במרקם עירוני אחד. מקרה המבחן בעבודתה של שטיינברגר, "מרחב עשייה", הוא אזור התעשייה הישן בבת ים, שבו היא מציעה מנגנון לשילוב מגורים בסביבות הייצור הקיימות תוך שמירה על אופיים. מקרה המבחן בעבודתה של תמרי בן ציון, "מלאכה+מגורים", הוא קרית המלאכה בדרום תל אביב, שבה היא מציעה "יצירת תמהיל פרוגרמטי עשיר המבטיח שימוש באתר בכל שעות היום". הרעיון מלהיב. הסכנה היא מה שנקרא ג'נטריפיקציה, שתכרסם ביכולתם של מפעלים קטנים לשרוד את ההתייקרות ותביא לבסוף להיעלמותם. שום פרויקט גמר עוד לא מצא דרך לעצור את הגלגל.

מידד לוי

"לעצב את הזמן" — בית הספר לעיצוב, המכללה למינהל

נסיבות הגיל הן צידוק מספיק מבחינתי לבקר בתערוכת עיצוב העוסקת ב"סביבות חכמות לגיל השלישי". התערוכה, המוצגת בגלריה במרכז עמיעד בשוק הפשפשים ביפו, היא אפקטיבית מאוד, במדיום ובמסר, ומטיחה בבני הגיל השלישי את השאלות: "ומה אם אשאר מחוץ למעגל החברתי? מה אם המרחב הציבורי יישאר בלעדינו? מה אם אשאר מאחור בעולם יותר ויותר טכנולוגי? מה אם אף אחד לא יזכור אותי? מה אם אשאר לבד בעולם?" כך, בלי כחל וסרק. פרויקטי הגמר הם התשובות לשאלות המעוררות תחושה שנעה בין "המופע של טרומן" לבין "האח הגדול". ואולי זה רק הגיל.

מי שישאל מה אם אף אחד לא יזכור אותו, מוזמן לסביבה החכמה של יסמין רקנאטי, שעיצבה "מעין ויקיפדיה לזיכרון הקולקטיבי הישראלי, מקום לאיסוף ולשליפה של זיכרונות אישיים". מי שישאל מה אם יישאר מאחור בעולם טכנולוגי, מוזמן לבלות את ימיו ב"אינפו־פארק" של אנה סורקין ובו "קיר אינטראקטיבי שנע עם תנועות המשתמש". פרויקט אחר הוא בית שבו מותקנת "מערכת פיקסלים פיזיים", המזכירים מתי לקחת תרופות. המבקרים בתערוכה הוזמנו לדרג מ–1 עד 5 את החשש מבדידות בזיקנה, על ידי שליפת מסטיקים צהובים מתוך מכונות אוטומטית ממוספרות. אף אחת מהן לא עבדה. והשאלה היא מה אם זה לא הגיל אלא התרגיל.

* ביקורת על תערוכות הגמר של
בוגרי בצלאל והטכניון תתפרסם בימים הקרובים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו