נעמה ריבה

במרחק של עשרות מטרים בלבד מרחוב יפו בירושלים, בין מגרש חניה מרופט, קובץ מגדלי מגורים כעורים ורעש ויזואלי טיפוסי לירושלים, מסתתר לצד עשרות עצי אורן וזית ביתם הפסטורלי של בני הזוג טיכו. בית האבן הדו־קומתי, שנבנה בתקופה העותמאנית, משמש מאז מותה של הציירת אנה טיכו ב–1980 כגלריה ומסעדה, בניהול מוזיאון ישראל, ומחרתיים (חמישי) — לאחר שיפוץ שנמשך שנה — הוא ייפתח מחדש.

בספר על המבנה, שהוציא מוזיאון ישראל, נכתב כי עתידו של ביתה הטריד את טיכו בסוף ימיה: "באין לה ילדים, רצתה שהבית יישא את השם טיכו, השם שבמשך שני הדורות האחרונים הפך למיתוס". בשל רצונה לשמר את הקשר בינה לירושלים גם לאחר מותה החליטה טיכו לתרום את הבית על אוספיו השונים לתושבי העיר, כאולם תצוגה ומרכז לאירועי תרבות.

חזית בית טיכוצילום: אוליבייה פיטוסי

מי שהופקד על השיפוץ בשנות ה–80 היה האדריכל דוד קרויאנקר, שתיכנן תוספות ברוח המבנה הקיים. לפני כשנתיים, בעקבות "השתלטות" מסעדת "ירושלים הקטנה" על חלקים נרחבים מהבית וצמצום המקום בעבור יצירות האמנות, הוחלט לשפץ את המבנה בעלות של עשרה מיליון שקלים. המוזיאון שכר את האדריכלית תמי יניב, שהיתה שותפה בצוות התכנון שערך את השיפוץ המקיף במוזיאון ישראל לפני כמה שנים, ואת אדריכל השימור אמיר פרוינדליך. "הייתה תחושה שהגלריה היא רק סיפור צדדי במקום והיה צריך להסביר לאנשים לאן ללכת כדי לראות יצירות", נזכרת יניב בסיור הראשון שערכה במקום. "החלטנו להפוך את היוצרות ולמקם את הגלריה למטה ואת המסעדה למעלה".

פרוינדליך ערך תיק תיעוד למבנה, שסייע לו וליניב בקבלת ההחלטות התכנוניות. לדוגמה, בעקבות התבוננות בצילומים היסטוריים, הם שיחזרו את חלונות הקומה העליונה. פרוינדליך תיארך את הקמת המבנה, שנבנה כנראה כנכס להשכרה, בין 1861 ל–1865. ב–1880 עברה להתגורר במקום משפחתו שח סוחר העתיקות וילהלם מוזס שפירא, שהתאבד כמה שנים מאוחר יותר. אשתו ובנותיו נאלצו לעזוב את הבית, שהתגלגל בין ידיים שונות, עד שבמאי 1924 רכש את המבנה רופא העיניים ד"ר אברהם אלברט טיכו.

שיקום בית טיכו - בין קורנברג לקרויאנקר, הרצאתו של אמיר פרוינדליךקרדיט: barilanuniversity

בני הזוג טיכו שכרו את האדריכל פריץ קורנברג כדי שיערוך שינויים במבנה. האדריכל טישטש מעט את הפרטים הערביים המקומיים, בהתאם לסגנון הבנייה המודרני שאיפיין את שנות ה–20. למשל, הוא שינה את צורת החלונות הקשתיים לחלונות ישרים. הבית שימש כבית חולים ובקומה העליונה אירחו בני הזוג את האליטה המקומית ובבית התפתחה "בועת תרבות יקית", כהגדרתו של פרוינדליך. חוג החברים כלל את ד"ר ארתור רופין, הרמן שטרוק, הנרייטה סאלד, ש"י עגנון, מרטין בובר ואחרים.

לאחר שהסתיים שלב המחקר, החליט צוות השיפוץ שהתכנון החדש יבדיל בין החדש לישן. "היה לנו חשוב שכל התערבות או תוספת תהיה בחומרים חדשים", אומרת יניב. בכניסה לגלריה יש מבואה, שהוגדרה בדלת זכוכית ופלדה. במרכז החלל ומימין לו נמצאים חללים לתערוכות מתחלפות. משמאל לחלל המרכזי נשמר מקום לתצוגה של עבודות מתחלפות של טיכו, ובסמוך נמצא חדר ובו ארון קיר מרשים שתיכננה מעצבת התערוכות שירלי יהלומי; בתוכו מונחים אוספיו של ד"ר טיכו.

בית טיכוצילום: אוליבייה פיטוסי
בית טיכו לקראת סיום השיפוציםצילום: אוליבייה פיטוסי

בחלק האחורי נמצא החדר המרשים ביותר בקומה — חדר הניתוח, שבו יהיה משרדה של אוצרת המוזיאון, תמנע זליגמן. זליגמן אומרת ששני קווים עיקריים ינחו אותה באוצרות המוזיאון: "אנחנו רוצים להביא לכאן אמנים ישראלים פעילים וגם להציג עשייה נשית מקומית". היא מוסיפה ש"טיכו היתה פורצת דרך בתקופה שלא היו הרבה יוצרות ואנחנו רוצים להביא לכאן כל מיני יוצרות, גם מעצבות ואדריכליות". בקצה החלל המרכזי נמצאות מדרגות עץ מקוריות שמובילות לקומה העליונה. לדברי יניב, "המדרגות היו צבועות בגוון שמן לבן ואנחנו גירדנו אותו בזמן השיפוץ".

בקומה העליונה יש שלושה חללים. כשמתקרבים אליהם, מתגלות שתי התקרות בחללים הקיצוניים, שמאוירות בציורי תקרה. "נראה שבני הזוג טיכו כלל לא ידעו על קיומם", משערת יניב. "גם בחלל המרכזי יש ציורים, אבל החלטנו להשאיר אותו בצבע לבן, וגם לא לשחזר את הציורים בחללים הקיצוניים באופן מלא, אלא להשאיר אותם כמו שהם". את הקומה העליונה מקיפות מרפסות, האחת מקורית והשנייה חופתה בעץ, ומכל אחת מהן מתאפשרת ירידה במדרגות לחצר.

בית טיכו לאחר השיפוץצילום: אוליבייה פיטוסי

הנוף הצפוף שנשקף מהקומה מעיד על השוני הרדיקלי בין הגלריה הקטנה, ששטחה כ–900 מ"ר, לבין מוזיאון ישראל העצום, שממוקם בסמוך לקרית הממשלה. אף שהגלריה המחודשת אינה איקונת אדריכלות בינלאומית, יש לה חשיבות יקרה מפז. היא גם מזריקה רוח תרבותית למרכז העיר וגם מותירה שטח פתוח באזור מצטופף. הגלריה מצטרפת לציר תרבותי־אמנותי שמתהווה במרכז העיר ולמקומות כמו מוסללה וגלריה אגריפס 12. "הבית הוא חלק ממסלול", חושבת זליגמן, "ואני רוצה שהגלריה, שהכניסה אליה תהיה בחינם, תהפוך למקום מזמין ושהקהל יבוא בספונטניות, בין שאלה סטודנטים עם לפטופים או תיירים. כמו בלונדון, שם במרחק הליכה של חצי שעה מכל מקום בעיר נמצאים המוזיאונים הכי חשובים".

בית טיכו לקראת סיום השיפוציםצילום: אוליבייה פיטוסי
בית טיכו ב-1930צילום: ארכיון בית טיכו /

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ