שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יכול להיות ששלדון אדלסון מעורר השראה?

המבנה של בית הספר ליזמות במרכז הבינתחומי בהרצליה – שתכנונו הפנימי עולה לאין ערוך על חזיתו – משקף רוח יזמית ומחשבה אחרת

דן הנדל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חלל פתוח לגובה הבנין. תעוזה ותנופה. בניין אדלסון
חלל פתוח לגובה הבניין של בית הספר ליזמות. תעוזה ותנופה.צילום: דור קדמי
דן הנדל

איך מעוררים ומעודדים יזמות? תלי תלים של מחקרים במדעי החברה נכתבו וודאי נכתבים גם ברגע זה על הסוגיה, ללא הכרעה ברורה. איך מזהים אותה תכונה חמקמקה שגורמת לאנשים ליצור מיזם יש מאין גם מול סיכויים נמוכים ולעשות זאת שוב ושוב מתוך דחף פנימי עיקש? ויותר חשוב, איך רותמים את התכונה הזו, שישראל אוהבת להתגאות בה כאילו שותים פה יזמות במים, לצרכי הכלל?

אחת הדרכים, מעבר לסבסוד עצום שהמדינה נותנת באופן כמעט עיוור ליזמות טכנולוגית (מישהו אמר מענקים של מיליון שקל לסטארט־אפים שלעולם לא ימריאו?), היא לחשוב איך מלמדים חשיבה יזמית, ואיזו סביבת לימוד יכולה להתאים לפיתוחה. זו בעצם המטרה העיקרית של בית הספר ליזמות על־שם אדלסון במרכז הבינתחומי בהרצליה, בתכנון האדריכלים דייוויד רובינס ודן פרייס. המטרה האחרת היא להמשיך ולמצב את הבינתחומי כאוניברסיטה הפרטית המובילה בישראל דרך תוכניות שיביאו לו בהמשך, דרך ההצלחה העתידית של חלק מהבוגרים, תמיכה כלכלית וציבורית.

צילום:

מעניין שהמטפורה האדריכלית שנבחרה לייצג את רוח היזמות החופשית שאמורה לשכון בבניין היא קופסת זכוכית בכלוב. שלא יהיו טעויות, הכלוב מבוצע היטב: מדובר בעשרה מודולים המופרדים על ידי עמודים שהופכים לקורות שבולטות מעל הנפח של הבניין וביניהם רפפות נאות ממתכת כסופה מחוררת. בצד השמאלי, המודולים שקופים בקומת הקרקע ודרכם נגלים לובי וקפטריה הממשיכים ויזואלית את הרחבה המרוצפת שבחוץ. גגונים מחופי פח בהיר מגדירים את הכניסה, ובכל אחד מהם משובץ ציטוט מודרניסטי למהדרין - שרשרת מחוליות מתכת המשמשת כמרזב שמנקז את המים, בדומה לפרט אדריכלי נפוץ בשימוש האדריכל השווייצרי המשפיע לה קורבוזיה, וכאן בארץ בפרויקטים נאים של אמנון אלכסנדרוני ואברהם יסקי משנות החמישים והשישים. יש לכלוב גם צידוק אקלימי, כי הרפפות האנכיות שמוקמו לאחר אנליזה מדוקדקת מצלילות על קירות הזכוכית מפני קרני השמש הנמוכות והלוהטות ממערב.

חלל עבודה לא פורמלי. בניין אדלסון
חלל עבודה לא פורמלי. הסטודנטים מרוציםצילום: דור קדמי

א־פרופו מודרניזם ישראלי, מכיוון הכניסה הבניין, עם הרפפות המדוברות וחזיתות הצד הצרות שלו, מזכיר לרגע נכסי צאן ברזל של אדריכלות הבטון האפורה של העשורים הראשונים למדינה, דוגמת בית הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב או בית הסוכנות היהודית ברחוב קפלן בתל אביב, שם שוכן עדיין משרדה של עדה כרמי מלמד, שותפתו משכבר הימים של דן פרייס.

 בניין אדלסון. חזית מערבית. רפפות בניחוח מודרניסטי
חזית מערבית. רפפות בניחוח מודרניסטיצילום: דור קדמי

אך בניגוד לבניינים האלו, הפרויקט במרכז הבינתחומי לא מצליח להיות אופקי מספיק ונשאר נפח עם פרופורציות מעט מגושמות, כאילו נחתך לפני הזמן.

החזיתות האחרות, הפונות לכניסה המזרחית של הקמפוס, לא משפרות את המצב. האחורית הארוכה, שמסתירה מאחוריה רבים מאזורי השירות והמעליות בבניין, מבוצעת היטב אך נדמית כסך החלטות מקומיות שיוצרות פאזל קשה להבנה.

מזל שפנים הפרויקט מציל את המצב. האמת שמזמן לא ראיתי בניין שמציג פער כל כך גדול בין הרושם החיצוני שלו למה שקורה בתוכו.

כבר בכניסה ללובי מתגלה האופי הלא־סטנדרטי של חללי הפנים, שחפים מכל מאפיין גנרי של אדריכלות ישראלית מוסדית. את מקום תקרות הגבס המונמכות וסינרי העשן העגומים תופסים חללים גבוהים והמשכיים שכל המערכות חשופות בתקרותיהם ואף חשוב מכך, מסודרות בסדר מופתי. זה נשמע אולי פשוט, אבל לשכנע קבלנים בישראל לבצע תקרות כאלו זה אתגר שיאה לסיזיפוס ודומיו.

בניין אדלסון מבחוץ
הבנין מבחוץ. כלוב מבוצע היטבצילום: דור קדמי

אבל לא מדובר רק בביצוע, אלא גם בהחלטות אדריכליות מלאות תעוזה ודמיון. המדרגות המרכזיות למשל, שאותן פוגשים מיד עם הכניסה לבניין, תלויות במלואן כאלמנט אחד מהתקרה באמצעות מוטות ומחברי פלדה חשופים. ליד המדרגות, חלל שעולה לכל הגובה מבהיר ברגע אחד איך המבנה מאורגן וגם נותן אקסטרה בקטגוריית עיצוב חלל. משמאל, חדר ישיבות גדול עם קיר זכוכית ממוקם כך שיפנה כולו לחלל המרכזי.

בחלקים אחרים בבניין, הניסיון לתת ליזמות מאפיינים מרחביים יוצר חללים שכמעט כולם מלאי אור ונדמים גמישים ומלאי פוטנציאל.

הבניין מאכלס בקומות העליונות את המעבדה לחדשנות במדיה של בית הספר לתקשורת, שם מתערבבים בחלל נעים מעצבים תעשייתיים עם סטודנטים לתקשורת ומדענים כדי ליצור פרוטוטייפים לרובוטים ותצורות אינטראקציה אחרות בין אדם למכונה. בקומה מעל, במעין פנטזיה של נפתלי בנט בכהונתו כשר החינוך, מתקיימים באנגלית שיעורים של תוכנית zell ליזמות בכיתות, שכמו כמעט כל חללי הלימוד בבניין מאפשרות באמצעים פשוטים שינוי של תצורות לימוד בהתאם לצורך וסגנון ההוראה. בין לבין, הבניין מאפשר אזורים רבים של אינטראקציה לא פורמלית. בצירוף העובדה שרוב הכיתות משמשות סטודנטים מכל רחבי הבינתחומי, הבניין כולו מצטייר כסביבת עבודה חדשנית ומשתנה.

גרם מדרגות מרכזי. אדריכלות מלאת טעם. בניין אדלסון
גרם מדרגות מרכזי. אדריכלות מלאת טעםצילום: דור קדמי

לא פחות חשובה העובדה שכל הנסיינות הזו מגובה במשהו נדיר במיוחד: טעם טוב ולא סטנדרטי בבחירת החומרים. רפפות המתכת מבחוץ חוזרות כתקרות בקפטריה ומהדהדות כמעקה רשת במדרגות. הפלדה של המדרגות צבועה בשחור מאט אלגנטי. עמודי הבטון בקומת הכניסה מחופים בלוחות עץ. המסגרות של קירות הזכוכית הפנימיים כמעט שאינם נראים וגופי התאורה הם פחות או יותר משלושה סוגים בלבד, כולם נאים.

טעם אולי נשמע כמו עניין שקשור להום סטיילינג וכל מיני תחומים שאדריכלים אוהבים להתנשא מעליהם, אבל מדובר בסגולה שאם היתה נפוצה יותר היתה ממתנת 80 אחוזים לפחות מהמפגעים הסביבתיים שנבנים סביבנו חדשות לבקרים.

אז נכון, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבבינתחומי הזוג אדלסון הקצו תקציב נדיב לבניין שיישא את שמם ובכל זאת, בידי אדריכלים אחרים הכל היה יכול להיראות אחרת, ולא לטובה.

קומת הקרקע של בניין אדלסון
קומת הקרקע של בניין אדלסוןצילום: דור קדמי

מתברר שרוח יזמית ומחשבה אחרת יכולים להתקיים גם באדריכלות ולגרום להרבה סטודנטים להיות מרוצים. עכשיו רק נותר לקוות שהרוח הזו תהיה ניכרת גם בחזיתות הבניין הבא שייבנה על קרקעות הבינתחומי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ