מודרניזם ופסטורליה: התוספת החדשה למבנה של מכון ון ליר

המבנה המקורי של מכון ון ליר הגדיר בשנות ה–60 את המודרניזם הירושלמי: פשוט למראה ונחבא מפני העיר. התוספת החדשה, שתיפתח מחר לקהל במסגר סיורי "בתים מבפנים", משמרת את האווירה הפסטורלית ואינה מסגירה את המאמץ שנלווה להקמתה

קשת רוזנבלום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
קשת רוזנבלום

שלט קטן מסמל את תחילתו של שביל הגישה למכון ון ליר בירושלים, המטפס בצל עצי אורן, זית ופלפלון־בכות אל רחבת כניסה קטנה, מרוצפת אבן ועתירת צמחיה, הנפרשת בפני החזית הראשית שלו – מבנה נמוך ורחב, שמצחיית בטון קבועה בפתחו. מי שתכננו את המקום, בתחילת שנות ה–60, היו האדריכלים שמעון פובזנר ודוד רזניק, אז עוד צעירים שניסו להגדיר באמצעותו את המודרניזם הירושלמי: לא רומנטי, ולא לבן, אלא עשוי בטון, זכוכית, ואבן. הם הקימו אז שני מבנים נמוכי קומה – בניין המכון ומבנה האקדמיה הישראלית למדעים — שניהם פשוטים למראה, אופקיים, נחבאים מפני העיר ופונים לעבר עולם פנימי משלהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ