האם זה סופו של "הפיל הלבן באגם"?

בשבוע שעבר הכריזה עיריית רמת גן על הזוכות בתחרות האדריכלים "הבית באגם", שנועדה להשיב לחיים את המבנה, המכונה גם "הפיל הלבן באגם", שהוקם בפארק הלאומי בעיר בשנות ה–60 ונטוש זה מספר שנים. בתחרות, שיזמו גם החברה הכלכלית של רמת גן והתאחדות האדריכלים, זכו האדריכליות הילה חבקין ושרון אקר־מיכאל, שהציעו להרוס לחלוטין את המבנה ולבנות אותו מחדש. לפי השופטים, הצעתן כוללת "קומפוזיציה אדריכלית עוצמתית ומתוחכמת השומרת על חזות צנועה המשתלבת ותורמת לפארק ולאגם". עוד ציינו השופטים כי "המבנה החדש מתפתח כגשר אליפטי מקורה הנפתח ומתרומם כצדפה מהיבשה לתוך האגם ומאפשר בנקודת השיא הרחוקה מהיבשה הן את קיום הפונקציות של המסעדה או אולם האירועים במפלס קרוב מאוד למים ומעליו, על גג המבנה טיילת תצפית וישיבה ייחודיים בנוף הפארק".

אלא שכבר בשלב התחרות נפלו כמה פגמים, כיוון שיוזמיה התעלמו מכך שאסור להרוס את המבנה הקיים, שמוגדר כמבנה לשימור מדרגה ב' שמותר רק לבנות סביבו או עליו תוספות. הריסה של בניין כזה דורשת אישור של הוועדה המחוזית של תל אביב, שאחראית בין היתר גם על רמת גן. למעשה, הוועדה צפויה לדון בקרוב בעתידו של הבית באגם במסגרת דיונים על תוכנית השימור של רמת גן. במסמכי התוכנית שעלו לאחרונה לאתר מינהל התכנון הבית באגם מסומן כמבנה לשימור.

למרות זאת, יוזמי התחרות איפשרו למתחרים להציע הצעות שכוללות הריסה. בלשכת התכנון המחוזית התריעו כבר ביולי במכתב לעיריית רמת גן כי ישנו "חשש אמיתי לגבי אפשרות להריסה של המבנה שלא לצורך" וביקשו לעדכן באופן שקוף את המשתתפים בתחרות שהריסת המבנה דורשת אישור ועדה מחוזית. אך לפי בדיקה שערכנו עם מספר מהמשתתפים בתחרות, הם לא עודכנו על כך. גם במסמכי תוכנית השימור העירונית של רמת גן מסומן הבית באגם כמבנה לשימור שאין להרסו.

• הבנייה של מוזיאון רמת גן בעיצומה, טרם הוחלט מי ינהל אותו
• רמה אחת מעל כולם: התחדשות הפארק הלאומי ברמת-גן

לשמר או לא לשמר

הבית באגם נבנה ביוזמתו של ראש העיר רמת גן לשעבר אברהם קריניצי בתחילת שנות ה–60, כעשור לאחר הקמת הפארק הלאומי, שהיה מרכיב בולט בחזון שלו לעיר. בנייתו החלה בשנת 1963 על אי קטן במרכז האגם, ששימש בשנים אלו לשיט ודיג, והגישה אליו התאפשרה בסירות בלבד: משיטי סירות היו שטים הלוך וחזור לגדה כדי להעביר את המבקרים. ב–1967 נפתח במקום מועדון ריקודים מצליח בשם "לב האגם", שפעל עד 1973, אז נסגר המקום למספר שנים ונפתח שוב ב–1985 לאחר ששופץ. תולדות המבנה לקוחים מתיק התיעוד של האדריכלית מיכל כהן מינץ.

כיוון שהתעורר קושי לתפעל את המקום שהגישה אליו התאפשרה אך ורק בסירות, נבנה בתקופה זו גשר עץ שחיבר את המבנה לגדה המערבית. נעשו כמה שינויים נוספים: בקומת הקרקע נבנה בר למזון מהיר, נפתחו חלונות ונבנה דק עץ צר סביב חלק מהמבנה. בקומה הראשונה הושק אולם ארועים והקומה השנייה שימשה כחדר כנסים. המקום פעל עד שנת 2004, ואז עבר לבעלות עיריית רמת גן ונסגר. לאורך שנות פעילותו הופעל הבית באגם על ידי משפחת קיל ושותפים. בשנת 2012 נהרס גשר העץ הרעוע בסופה, ובעקבות כך נבנה הגשר החדש.

סמנכ"לית ומנהלת מחוז תל אביב במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, תמר טוכלר, סבורה כי יוזמי התחרות טעו שקידמו תחרות אדריכלית על בניין איקוני שמיועד לשימור. "הצענו לחברה הכלכלית לקדם תחרות על הקמת מבנה חדש בכניסה לפארק או במקום אחר, כדי שבמקביל תוכל העירייה לקדם שימור נפרד ל'בית באגם'", היא אומרת ומוסיפה כי ראש העיר כרמל שאמה הכהן הוטעה כי ניתן לשנות את דרגת השימור של המבנה, וכי אין היתכנות כלכלית לשיפוצו. "יש דוגמאות נפלאות בארץ ובעולם כיצד ניתן לפעול אחרת. הרצון של העירייה להעניק לתושביה את המבנה המשופץ לכבוד יום הולדת המאה לעיר הוא רעיון ראוי ונפלא, אך כרגע אין שום ביטחון שיצליח ויהיה מוכן במועד, ושיזכה לשימור כפי שהובטח לציבור".

לעומת זאת, האדריכל משה צור שכיהן כשופט בתחרות דווקא מאמין שלא צריך לשמר את הבניין. "השימור מונע פתרונות טובים", הוא אומר. "מה שצריך זה לטפל בנושא הסטטוטורי. לדעתי נבחרה עבודה מצוינת. אם יבנו אותה כמו שהיא, ישימו את רמת גן עם אייקון ברמה הארצית והבינלאומי. צריך לבדוק את העניין המשפטי ולתקן את תוכנית השימור העירונית".

לדברי האדריכלית רננה ירדני, חברת מועצת העיר, יו"ר החברה הכלכלית ואחת מיוזמות התחרות, עלויות השימור של מבנה כזה הן מאוד גבוהות. "הוא מבנה משנות ה–60 שלא מתאים לתקנים העכשוויים. הוא אינו נגיש ובקושי נושא את עצמו", היא אומרת. האם בעירייה מעוניינים להעביר את הפעלת המבנה ליזם פרטי? "אנחנו עדיין בוחנים את השיטה. ברור שבנייה חדשה תועיל הרבה יותר ותשרת יותר את השימושים שאנחנו מעוניינים לעשות במבנה". ירדני אומרת כי לא היה שום צורך לעדכן את המתחרים שכדי להרוס את המבנה יידרש אישור של הוועדה המחוזית. "התחרות היתה רעיונית ולא התחייבנו שנבנה את הפרויקט על פי ההצעה הזוכה", היא אומרת. "היו 64 חלופות ורק מעט מהן הציעו לשמר את המבנה. אמרנו למשתתפים שנידרש להוריד את מדרג השימור של הבניין, אבל לא היה צריך להכניס אותם לעומק העניין. זה לא היה הכרחי לטובת התחרות. אנחנו רצינו לשמוע ולראות את דעתם, מה אפשר לעשות שם".

לפי דו"חות של יועצי האקוסטיקה, הנגישות והבטיחות שליוו את מסמכי התחרות, ניתן יהיה לשמר את המבנה ולהתאימו לתקנים העכשווים.

להותיר את חותמו של המבנה המקורי

בין ההצעות שהוגשו לתחרות, היו כאלה שהתייחסו לתפקידו של המבנה ההיסטורי. האדריכלים דן פרייס, רות ליאונוב וטל שטדלר ואלה חסין, שזכו במקום השני, אמנם הציעו להרוס את המבנה, אך הותירו את חותמו בצורה יותר משמעותית. הם הפכו את טביעת הרגל האליפטית של המבנה המקורי לחלל מרכזי פתוח, וארגנו סביבו את הפונקציות החדשות כאדווה של המבנה ההיסטורי.

הצעתם של האדריכלים יזהר קדמי וערן זיו, שזכתה במקום הרביעי, משמרת את הבניין ההיסטורי. האדריכלים מציעים להפוך את קומת הקרקע של המבנה ההיסטורי לבית סירות שיחזיר את הפעילות לאגם, ולהתאים את הקומה העליונה כך שתשמש מרכז מבקרים של הפארק הלאומי. השופטים טענו שההצעה שמשלבת שימור ובנייה חדשה מסיבית ויקרה מדי. משרד גלעד שיף, שלא עלה לשלב הגמר, הגיש הצעה שמשתמשת ביסודות הקיימים של המבנה ובחלק מחומריו כדי לצמצם את הבזבוז בחומר, ובונה את המעטפת מחדש על בסיס הגיאומטריה המקורית כדי לשמר את הנוכחות הוויזואלית ההיסטורית.