בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם שיכון "השטיח", סמל לבנייה מודרניסטית בלב באר שבע, עדיין רלוונטי?

בתי הפאטיו הצנועים של שכונה ה' בבאר שבע ("השטיח") נועדו להגדיר מחדש את השיכון הישראלי. 50 שנה אחרי, הם עדיין נחשבים לפיסת נדל"ן מבוקשת וזוכים להכרה אדריכלית בינלאומית. האם כל מה שיישאר מהם הוא זיכרון מתפורר של תפארת המודרניזם הישראלי? שיכון לדוגמה, מקרה מבחן

תגובות

כשפוסעים לאורך משעול גירית, אפשר לקלוט כמעט בו-זמנית מה מתרחש בכל בית. מחלון אחד נידף ריח עז של בצל מיטגן, מכיוון אחר בוקעות מהרדיו צעקותיו של השר בני בגין, בני נוער מחליפים חוויות עסיסיות מיום לימודים על ספסל מוצל בכיכר הפנימית ואילו בקצה הסמטה מוציאה הגננת את הפעוטות לשחק. המשעול הוא מרחב לא שגרתי בנוף המגורים הישראלי, דרך צרה וארוכה, מפוספסת בקווים סדורים ובוהקים של אור וצל שיוצרים הבתים שנמתחים מעל. תושבים אכפתיים תלו מטפסים כדי לכסות את קירות הבטון האפור והבלוקים החשופים. מתוך כל פאטיו מגיחה צמחייה ירוקה שמרמזת על העושר הנחבא בפנים.

המשעולים הם איבריו החיוניים של "שיכון השטיח", המרכיב הבולט ביותר של השכונה לדוגמה בבאר שבע. הפרויקט השאפתני הזה, שאגף השיכון הממשלתי קידם בסוף שנות ה-50, נהפך ברבות השנים למיתוס אדריכלי ישראלי, ניסיון ראשון להציב אלטרנטיווה משמעותית לבנייה המשועתקת והמאוסה של שיכונים ציבוריים בארץ.

"ידענו שאנחנו עושים ניסוי, שזה משהו חריג", נזכר השבוע נחום זולוטוב, בן 83, שהיה חלק מצוות ההיגוי של השכונה לדוגמה והיה אחראי יחד עם אדריכל דניאל חבקין לתכנון בתי ה"שטיח". "משרד השיכון סמך עלינו בעניין הזה למרות שכולנו היינו ממש ילדים. זה היה תכנון כמו שאדריכלים צריכים לעשות. לא תוכניות מגירה אלא פרויקט שמתאים למקום, לאקלים ולתנאים".

מאז שהגה בן גוריון את חזון הפרחת הנגב שלו בתחילת שנות החמישים, היתה באר שבע למעבדת הניסויים של האדריכלות הלאומית. בין אייקונים כמו אוניברסיטת בן גוריון, מרכז הנגב של רם כרמי, בית המגירות של לוננפלד-גמרמן או תחנת הרכבת החדשה, השכונה לדוגמה משתלבת היטב בנרטיב החלוצי-מרחבי של בנייה פנטסטית בלב המדבר, ולרגע אחד היא אף היתה הדבר העדכני והמדובר ביותר; עם אזכורים במגזינים בינלאומיים מיפן ועד ארצות הברית בשנות ה-60 ואמפתיה כמעט מיידית מצד הקהל המקצועי.

כשמביטים אל תוך השכונה פנימה, בולט השטיח ביכולתו לשרוד בהצלחה את פגעי הזמן והנדל"ן. כבר עם הקמתו הוא משך אוכלוסייה חזקה ועל פי סקרים שביצע משרד השיכון במשך השנים, הוא זכה לפופולריות רבה למרות הממדים הצנועים של הבתים. גם היום, בזמן שהבניינים הסובבים אותו שוקעים בהזנחה, בתי הפאטיו ממשיכים למשוך אוכלוסיות חזקות. השטיח היה ונותר השכונה המבוקשת ביותר בין השכונות הוותיקות של העיר. מחיר קוטג' כאן מגיע ל-200 אלף דולר - לא פחות ממחירו של בית פרטי בשכונה ט' או ברמות.

כפר יווני בנגב

את יוסי מוסטקי, זמר, מלחין ודמות מוכרת בבאר שבע, אנחנו פוגשים מול בית הכנסת הכיפה, גם הוא בתכנונו של זולוטוב, שקיבל את שמו בזכות צורתו הלא-שגרתית. ביתו של מוסטקי שוכן מול בית הכנסת, ולכן נהפך לנכס מבוקש במיוחד בקרב משפחות דתיות-לאומיות, שרבות מהן נודדות אל השכונה. "כל שבוע דופק לי לפחות מישהו אחד על הדלת ושואל אם אני מעוניין למכור", הוא מספר.

בית הכנסת הוא אייקון מודרניסטי שנבנה במסגרת הניסוי, אולם כיום הוא מוסתר ברובו על ידי תוספות בנייה עם חיפוי אבן מכוער וזר למקום - עדות נוספת לאוזלת ידה של עיריית באר שבע בשימור שכיות חמדה אדריכליות. אלא שהרעש החזותי הזה אינו מפריע, כך מתברר, לעסקי הנדל"ן. הבתים מסביב ממשיכים להימכר.

"לי זה מזכיר תמיד כפר יווני פה", אומר מוסטקי בזמן שהוא מדריך אותנו בין המשעולים בשכונה. "ההורים שלי היו בין 500 המשפחות הראשונות של באר שבע. לשכונה עברנו זמן קצר אחרי הקמתה. ידענו שזו שכונה לדוגמה ומההתחלה היתה פה אוכלוסייה מאוד איכותית של ותיקי העיר. נוצרו פה קשרים מאוד מיוחדים בין האנשים. זו לא באר שבע כאן; אם תצלם אנשים, לא יאמינו לך שזה הנגב".

על הגשר המחבר בין השטיח ובין בלוק "רבע הקילומטר" אנחנו פוגשים בחיים אדירי, יו"ר ועד השכונה. הבלוק הוא עוד אייקון מודרניסטי בולט שנבנה בהשראת האדריכל השווייצי לה-קורבוזייה. ברבות השנים הוא נהפך לאגדה אורבנית עגומה, אבן שואבת לבעיות מצוקה ועבריינות, ולבסוף הוסב למרכז קליטה לעולים, תוך פגימה באיכויותיו האדריכליות המקוריות. ובכל זאת, אדירי ומוסטקי מצביעים בגאווה לעבר בלוק רבע הקילומטר. "זה הבית הכי גדול בבאר שבע", אומר אדירי. "בארץ", מתקן אותו מוסטקי. "בכל המזרח התיכון, 250 מטרים", קובע אדירי בנחרצות. "תמיד ידענו שאנחנו גרים בדוגמה. זו שכונה שהיתרון שלה הוא תכנון יוצא דופן לטובה עם כבישים רחבים, פארקים ותאורת רחוב. במשך שנים היינו השכונה הראשונה בארץ מבחינת השכלה, דיור ורמת הכנסה לנפש", הוא מתגאה.

פינת שינה לסבתא

ראשיתה של השכונה לדוגמה בבאר שבע בתערוכת "אינטרבאו" העולמית, שהתקיימה ב-1957 בשכונת האנזה בברלין. התערוכה נועדה להציג רעיונות וניסיונות חדשניים בתחום הדיור ומשכה אליה כמעט מיליון וחצי מבקרים. טובי האדריכלים המודרניסטים בעולם, בהם לה-קורבוזייה, אוסקר נימאייר, ולטר גרופיוס, ארנה יאקובסן ואחרים, הקימו במסגרתה שכונת מגורים ניסיונית עם מגוון צורות דיור, דור העתיד של בתי המגורים ובנייני המגורים. בין המבקרים הרבים ב"אינטרבאו" היה גם "מר שיכון" הישראלי, דוד טנא, שכיהן אז כראש אגף השיכון (לימים משרד הבינוי והשיכון). טנא התרשם עמוקות מהשכונה וביקש לפתח בישראל גרסאות מקומיות. שני האתרים שנבחרו לניסוי, שכל אחד מהם שכן בתנאי אקלים שונים לחלוטין, היו רמת אביב ושכונה ה' בבאר שבע; הראשון נועד לציבור בורגני מבוסס, השני לעולים חדשים.

"משרד השיכון בנה בדרך כלל שיכונים מאוד סטנדרטיים מתוך היגיון של ביצוע", מספר נחום זולוטוב. "הוא ידע שאם הוא יתחיל להזמין עבור כל פרויקט תוכניות מיוחדות, זה ייקח הרבה זמן וגם העלות לא תהיה ברורה. לכן בנו שם על פי תוכניות מגירה; אותו הדבר בצפת, פתח תקוה, עפולה ובני ברק. אז קמה ביקורת על משרד השיכון שהכל בנוי אותו הדבר, למרות שיש צרכים שונים ונופים שונים במקומות שונים בארץ".

בסוף שנות ה-50 חלה התפכחות אטית מתוכנית האב, שהתווה האדריכל אריה שרון עבור באר שבע. במקום אוטופיה של גינות אנגליות, שמעולם לא הצליחו ללבלב במדבר, ומרחבים אדירים בין הבניינים ובין השכונות, התחילו לדבר על ציפוף ותכנון על פי תנאי המקום. הצוות שפעל בדרום הורכב משישה משרדי אדריכלים צעירים ומוכשרים, ולראש הפרויקט התמנה אברהם יסקי, אז רק בן 31. בפני הצוות הצעיר עמדו שני תנאי סף לתכנון: האקלים המדברי ואוכלוסיית עולים ממוצא לא ידוע. בתחילה עבדו במשותף על הבינוי הכולל; כדי להתגבר על תנאי האקלים המדבריים הוחלט לבנות שכונה מסוגרת, שפאותיה בלוקים ארוכים, שישמשו מעין חומות נגד סופות החול, ובמרכזה בתי שטיח צפופים. את השכונה, שהיתה אמורה לאכלס 16 אלף נפשות, חילקו לשלושה תת-רבעים כדי להקנות לה קנה מידה אנושי.

בשלב השני נערכה הגרלה על אזורי התכנון: יסקי קיבל את הבלוק הצפוני, "בלוק רבע הקילומטר", הבניינים במסגרת יועדו למשרדיהם של אהרון ברעלי ותיאודור קיסילוב ואילו רם כרמי ואביו דב נדרשו לתכנן עם צבי מלצר מגדל שבסופו של דבר לא נבנה. השטיח, "החלק המעניין ביותר", נפל בידיהם של זולוטוב וחבקין. מבנה ניסיוני דומה לזה כבר נבנה אז בארץ בשדה בוקר, אלא שבשל הנדסת אנוש לקויה שפגעה בפרטיותם של הדיירים, הוא נכשל תכנונית. הפעם קיבלו האדריכלים חופש תכנוני כמעט בלתי מוגבל, בכפוף לתקציב מצומצם.

"הרעיון של השטיח הסתובב אז, לא זוכר בדיוק איפה ראינו אותו, אבל הוא נראה מתאים מאוד", מספר זולוטוב. "חשבנו שצריך להגן מהאקלים וליצור רחובות וסמטאות מוגנים מקרני השמש. החצר מאחורה היתה אמורה להגדיל את מרחב המחיה, ליצור קצת פרטיות עם קצת ירק. לא הכרנו טוב את האקלים של באר שבע, אבל כבר ידענו שהוא לא טוב לגינות גדולות, לכן העדפנו לרצף ולבנות כמה שיותר מהשטחים הפתוחים".

בתי השטיח נבנו בתצורה של קומה אחת או שתי קומות בגדלים שנעו בין 50 מ"ר ל-100 מ"ר. לכל בית הוצמד אזור שירות קטן מקדימה וחצר בחלק האחורי. בקוטג'ים החד-מפלסיים ניצבו השירותים והמטבח במרכז, ומסביב הונחו חדרי שינה, סלון ואפילו "פינת שינה לסבתא", שנבעה לדבריו של זולוטוב מתוך מחשבה על צרכים של אוכלוסיית העולים. הבתים הדו-קומתיים היו יותר נדיבים מבחינת המרחב והעיצוב וחולקו לשלושה מפלסים: מפלס ראשון לכניסה, חדר שירותים ומטבח, מפלס שני לסלון ויציאה לחצר, ובמפלס השלישי, שנמתח מעל המשעול, מוקמו חדרי השינה. כך נוצר שתי וערב של בתי מגורים שיצרו שטיח גיאומטרי של חללים פרטיים וציבוריים ייחודיים. בהתאם לתיאוריות התכנוניות העדכניות אז, הופרדה תנועת כלי הרכב מהולכי הרגל. גשר רחב קישר בין השטיח ובין בלוק רבע הקילומטר ויצר ציר מרכזי, המנקז אליו את הפעילות החברתית והציבורית.

הבתים הראשונים הושלמו בתחילת שנות ה-60 ושיווקם החל כמעט באופן מיידי. זו היתה למעשה שכונת צמודי הקרקע הראשונה בעיר, ועל אף שהאוכלוסייה המיועדת היתה עולים חדשים, דווקא הבורגנות הבאר-שבעית זרמה למקום. קצינים בכירים, כמו אלוף פיקוד דרום אז ישעיהו (שייקה) גביש, פקידי ממשלה, בעלי מקצועות חופשיים ותושבים ותיקים מהעיר רכשו את בתי הפאטיו והשכונה זכתה כמעט באופן מיידי למעמד יוקרתי.

"זה כנראה הנס הגדול ביותר של שכונה ה'", קובעת הדס שדר, שחקרה בעבודת הדוקטור שלה את השיכון הציבורי בבאר שבע. "לעיר לא הגיעו באותה תקופה עולים חדשים ולכן הדירות שווקו לציבור הרחב. בין שמדובר באדריכלות טובה או לא, מי שהופך שכונה למקום נחשק זה התושבים. הגיעה אוכלוסייה חזקה שהבינה את הקודים התרבותיים של המתכננים. כשמשפחה מתרבות צפון-אפריקאית משתכנת בדירה שמתאימה לדוגמה לתרבות אירופית מודרנית, עלול להיווצר חוסר התאמה".

לפי שדר, ההצלחה התכנונית הגדולה של הבתים קשורה ביכולת להתרחב אל החצרות הקדמיות והאחוריות בהתאם לצורך: "יש פה אדריכלות של מכלים שמאפשרת גדילה אורגנית. אולי זו לא היתה כוונת המתכננים, אבל זה מה שמאפשר לשכונה הזאת להיות פופולרית עד עצם היום הזה".

אור וצל במשעולים

לתדמית המצליחה הזאת נמשכו גם הוריה של ליאת מימון, סטודנטית בת 26 מאוניברסיטת תל אביב. הם עברו לשטיח כשהיתה בת ארבע בחיפוש אחר בית צמוד קרקע. "זו היתה השכונה הכי טובה בעיר, עם אופי מיוחד, צפוף כזה", נזכרת מימון, "היה לנו מקום אולטימטיווי למשחקי מחבואים, בין כל הכוכים של המשעולים והסמטאות. אותנו הילדים זה היה מכניס מיד לסצנה של שוטרים וגנבים".

גם אם לא היו מודעים לכך, חייהם של ילדי השטיח התנהלו על רקע נופים מודרניסטיים מובהקים; מתחת לבלוק "רבע הקילומטר" היו צועדים בדרך לבית ספר, בין האור לצל במשעול היו משחקים "ים-יבשה", ומי שהיה אמיץ מספיק היה מטפס על הגג של בית הכנסת הכיפה. "זה היה מעין מבחן אומץ כזה", מספרת מימון. "הפעם הראשונה והאחרונה שקיבלתי עונש מההורים שלי היתה כשטיפסתי על הכיפה ואבא שלי ראה אותי ונורא כעס. הוא אמר שזה גם נורא מסוכן וגם לא מכובד לטפס על בית כנסת. הייתי מרותקת הביתה אחר הצהריים".

גם ילדותו המוקדמת של רועי צ'יקי ארד, משורר, עיתונאי, מוסיקאי ואמן תל-אביבי, עברה בשטיח של באר שבע. "היתה בזה גאווה מסוימת לגור שם", הוא מספר, "אני זוכר טוב מאוד את האור והצל של המשעולים. יש לי זיכרון מוקדם שאני עוקב שם אחרי ילד גדול ממני, מגלגל גלגל עם איזה מקל. למרות שהייתי אולי בן ארבע כשעזבנו לבית אחר, אני זוכר שמאוד הצטערתי".

אביו של ארד, אבי ארד, מספר שהשכונה זכתה לשמה הטוב גם משום ששוכנו בה המדענים הצרפתיים, שבנו את הכור הגרעיני בדימונה. "המשעולים היו מקום טוב לגידול ילדים וזו הסיבה שגם אנחנו הגענו לשם", הוא אומר. "זו היתה השכונה הכי נחשבת בעיר עם הרבה מרצים מהאוניברסיטה ובעלי מקצועות חופשיים. הבעיה היחידה היתה איכות הבנייה. האדריכלות היתה נפלאה והתושבים בהחלט ראו את הייחוד שלה, אבל הקירות התקלפו וכל הזמן סבלנו מנזילות".

קזבלנקה, עיר העתיד

השטיח בבאר שבע, והשטיחים הנוספים שנבנו בעקבות הצלחתו באילת, כרמיאל, דימונה, מצפה רמון, אשקלון ובמעלה אדומים, הם חלק מתופעה בינלאומית נרחבת שזוכה בשנים האחרונות להכרה אדריכלית. בברלין הוצגה השנה תערוכה ראשונה מסוגה ששמה "במדבר של המודרניות", שסוקרת את מבני השטיח הראשונים שנבנו בצפון אפריקה על ידי אדריכלים אירופים. מה שהיו קזבלנקה ואלג'יר בעבור הצרפתים, היתה באר שבע בשביל יסקי, זולוטוב וחבריהם, קנווס חלק להגשמת פנטזיות וחזיונות על מטרופולינים גדולות.

"במשך שנות ה-40 וה-50 נהפכה קזבלנקה למודל עבור עיר העתיד", מספרת אוצרת התערוכה, פרופ' מריון פון אוסטן מהאקדמיה לאמנויות בווינה. "היא שימשה כמעבדת ניסויים לאסטרטגיות תכנוניות חדשניות, שנועדו לתת מענה להרס האדיר שגרמה מלחמת העולם השנייה. תכנון המגורים בפרט היה סמל לבנייתה של חברה חדשה ושל דרך החיים המודרנית. שם נבחנו ההצהרות הנועזות של המודרנה, פותחו והוצאו לפועל".

בדומה לישראל, אחד האתגרים הגדולים במרוקו במחצית המאה שעברה היה קליטה ושיכון של אוכלוסיות גדולות. עשרות אלפי בני אדם היגרו שם מהכפר אל העיר, ובשולי הערים נוצרו ערי אוהלים ענקיות. במרחב הבעייתי הזה השתלבו אדריכלים צרפתים מודרניסטיים ידועים כגון מישל אקושארד, שאדרך וודס וג'ורג' קנדיליס, ששיתפו פעולה עם גיאוגרפים וסוציולוגים כדי להמציא פתרונות שיכון הולמים. הצרפתים לא התעלמו מהסביבה הקרובה והושפעו רבות מהבנייה הערבית המקומית: החצרות הפנימיות נהפכו לבתי פאטיו, הרחובות בצורת שתי וערב היתרגמו לגריד. הפרויקט הידוע הוא זה שתיכנן אקושארד בקזבנלקה בשם קרייר סנטרל (Carriere Centrale), המזכיר את השכונה לדוגמה בבאר שבע.

פרופ' פון אוסטן ביקרה החודש בארץ כדי לבחון אפשרות להציג כאן את התערוכה שלה. היא ביקשה לבקר בבאר שבע והופתעה מאוד מהשכונה לדוגמה. "זאת דוגמה מדהימה של מבני שטיח מורכבים שלא הכרתי מעולם", היא מודה. "מעניין עד כמה האדריכלים הישראלים היו מודעים לנעשה בארצות אחרות, אם בכלל". בעקבות הביקור היא מבקשת כעת להוסיף חלק נוסף בתערוכה, שיעסוק אך ורק בתופעת השטיח בישראל.

בדיעבד, ההקשר הערבי המקומי הוא אולי אחד הפספוסים הגדולים של השטיח בבאר שבע. בזמן שזולוטוב מדבר על השפעות בינלאומיות, במרחק כמה מאות מטרים מהשכונה לדוגמה שכנה העיר העתיקה של באר שבע, שנבנתה על ידי העותמאנים החל בשנת 1900. בדומה לקזבלנקה ואלג'יר, גם שם אפשר למצוא רחובות המסודרים בשתי וערב בהתאם למשטר הרוחות והשמש, ובתי פאטיו עם חצרות פנימיות שמוקפות בחומות גבוהות. אבל צוות האדריכלים הצעיר שתיכנן את הניסוי בבאר שבע הסתנוור מהמודרנה האירופית, והתעלם ממה שנמצא לו ממש מתחת לאף.

מרפסת שמש קופצת

בדומה לאייקונים מודרניסטיים אחרים בבאר שבע, השכונה לדוגמה אינה זוכה לתשומת לב מיוחדת. בהעדר פיקוח מספק, חצרות הפאטיו מצטמצמות בהדרגה בשל תוספות בנייה, חיפויי שיש ואבן מודבקים על החזיתות והדרכים הראשיות מוזנחות מאוד ומלוכלכות. מה שהיה אמור להיות אתר עלייה לרגל, בדיוק כמו שכונת האנזה בברלין, עשוי להיהפך בשנים שיבואו לשבריו של חלום אוטופי.

גם זולוטוב מאוכזב מאוד מהעדר היחס של העירייה לשכונה לדוגמה, אבל כשהוא בא לבקר מדי פעם בשטיח כדי לראות מה השתנה, הוא תמיד חוזר עם תחושה שהניסוי הוכתר בהצלחה. "שנים אחרי השכונה לדוגמה, הזדמן לי לתכנן מגורים בשארם א-שייח. מכיוון שנתקלתי במצב דומה מבחינה אקלימית, החלטתי להמשיך באותה תפיסה - בניינים ארוכים שמגינים על בתי שטיח נמוכים. אתה יכול לקרוא לשכונה בבאר שבע ניסיונית. מבחינתי הניסוי בהחלט הצליח והמשכתי איתו הלאה".

ההצלחה הזאת מציבה סימני שאלה על הבנייה למגורים היום בישראל. בתי הפאטיו הצליחו להיות "ירוקים" עוד הרבה לפני שדובר על בנייה ירוקה וקיימות: הבנייה הצפופה החסכונית בשטח, המרחקים הקצרים בין חלקי השכונה שמבטלים את השימוש במכוניות, הקירות המשותפים שמפחיתים את פליטת החום והמשעולים המוצלים שמספקים חלופה קרירה לאקלים המדברי. השטיח הוא כל מה ששכונות הסביונים והישובים הקהילתיים הם לא: חסכוני, חכם, מעוצב במידה וגם צנוע. ולא פחות חשוב, הוא מגלם עיקרון חברתי שקורא לחיים קהילתיים, שיש בהם משמעות לשכן ולשכונה.

"הדימוי של הבית שאנחנו מחפשים כיום מושפע מאוד מצורת חשיבה של קבלנים", אומרת הדס שדר, "אנחנו מקבלים בזרועות פתוחות את מה שמוכרים לנו כדבר הנכון: לובי מפואר, מרפסת שמש קופצת, נוף עד אין-סוף. אם מדובר בווילה, אז כמובן צריכה להיות מדשאה גדולה. אני חושבת שהשטיח קרוב מאוד לבית הפרטי. הוא מציע חצר שהיא לא נחשבת פחות מלובי עם שיש, גם אם בממדים צנועים יחסית. מהבחינה הזאת אני חושבת ששטיח יכול להימכר גם היום טוב מאוד. יש אצל אנשים כמיהה לצורת חיים פחות מנותקת ומנוכרת. האם הצורה הסמטאית הזאת של השטיח, החברותא, יכולה להצליח? אני חושבת שאנחנו בהחלט מתגעגעים אליה".

מעיריית באר שבע נמסר בתגובה כי הטענות על הזנחת השכונה חסרות שחר. לטענת העירייה, בשנים האחרונות הושקעו משאבים רבים בשיפוץ התשתיות במשעולים ובשנים הבאות תמשיך העירייה בעבודות התחזוקה השוטפות במקום. *



למעלה: היתה ונותרה השכונה המבוקשת ביותר בעיר. למטה: החזית המערבית של השכונה. ביפן התלהבו / באדיבות אוסף צבי אלחייני לאדריכלות ישראל


אדריכל נחום זולוטוב. ידענו שאנחנו עושים ניסוי
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו