בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התחנה האחרונה של התחנה המרכזית

הן נולדו כהבטחה עירונית גדולה ותוכננו על ידי מיטב האדריכלים, אך עם השנים הן ננטשו ונהפכו לחצר האחורית והמוזנחת של העיר. ביקור בשתי תחנות מרכזיות שצפויות להיהרס בקרוב

29תגובות

בקיץ 1963 יצאה חברת "אגד תיור" במסע פרסום רחב למוצר חדש - כרטיס שי המאפשר נסיעה בכל רחבי הארץ. במודעה שהתפרסמה אז בעיתונים הומלץ להעניק את הכרטיסים "להורים ביום חג, למכר - התייר מחו"ל, לבן המצטיין בלימודים, לחבר ליום הולדתו ולנישואי הזוג הצעיר", ואת הטקסט ליוו שורה של איורים נאיביים שמתארים בהומור כל אחת מהסיטואציות. מאחור צויר אוטובוס חדיש של אגד, מוכן ומזומן לקבל את הנוסעים. זאת "מתנה אמיתית", כהגדרת המודעה, "מתנה שמהנה את מקבלה ואינה רק יוצאת ידי חובתו".

כמעט 50 שנה לאחר מכן, נדמה שקשה למצוא מתנה פחות חגיגית מטיול באוטובוס. זוגות טריים מעדיפים לעלות על מטוס ולבלות את ירח הדבש שלהם בפאריס ובעבור המכר מחו"ל עדיף לשכור מכונית, אחרת הוא עוד עלול להיתקע ביישוב מרוחק ללא שירות מסודר של אוטובוסים, או חלילה להיקלע לשביתת רכבות. הירידה בקרנה ובאיכותה של התחבורה הציבורית בישראל, נושא שנקשר גם במחאה העכשווית על יוקר הדיור ועל הבעייתיות של מגורים בפריפריה, מקבלת גם ביטוי אדריכלי ברחובות הערים. החל באמצע שנות ה-50 החלה אגד להקים תחנות מרכזיות מפוארות ומעוצבות ששימשו תשתית להרחבת פעילותה ולמדיניות פיזור האוכלוסייה של ממשלות מפא"י. התחנות נתפשו כסמלים של מודרניות רועשת ותוכננו על ידי אדריכלים בכירים כמו אריה שרון, בנימין אידלסון וישראל לוטן ברוח הסגנון המודרניסטי ותוך שימוש נרחב בבטון חשוף.

כיום, התחנות מוזנחות. מבחינה עירונית הן נהפכו לעצם בגרון, מעין חצר אחורית למסחר ירוד, על גבול המפוקפק. שתיים מהן - התחנה המרכזית בטבריה והתחנה המרכזית באילת - אף ניצבות בפני סכנה ממשית: בשנה הקרובה הן צפויות להיהרס ובמקומם יקומו מרכזים מסחריים חדשים. במקרה של טבריה, אף נבחנת אפשרות להרחיק את תנועת האוטבוסים לטרמינל חדש בפאתי העיר.

התחנה בטבריה נחנכה ב-1 ביוני 1959 והיתה עוגן מרכזי לפעילות אגד בצפון. היא תוכננה על ידי משרד המהנדסים וולטש ושות' מחיפה, "לפי דוגמת תחנות האוטובוסים ובתי הנתיבות בערים הגדולות באירופה ובארצות הברית", כלשון כתבה שהתפרסמה ביום הפתיחה בעיתון "דבר".

טבריה, עיירה קטנה ומנומנמת, יועדה על פי תוכניות תוכנית הממשלה להתרחב מאוד ולהיהפך לעיר קיט. על כן נבנו בתחנה החדשה שורה של מתקנים שאינם אופייניים לתחנת קצה אלא דווקא לתחנה של עיר גדולה: מחלקת שמירת חפצים, מחלקת חבילות, אולם המתנה רחב ידיים שיכול להכיל כמה מאות נוסעים ומסעדה בקומה השנייה, שנהנתה מחלון פנורמי אל נוף הכינרת.

התחנה השתרעה על פני 16 דונם ובלטה במיוחד על רקע בתי הבזלת המקוריים של העיר וגבעות הטרשים שמסביב. העיצוב היה מודרני ומלהיב: סככות בטון דינמיות לצד ארקדה מסחרית ומבנה משרדים בן שתי קומות שסימן את אזור הכניסה. כדי לשפר את רמת הבטיחות דאגו המתכננים לאפשר כניסה לאזור הרציפים מבית הנתיבות בלבד, ולאוטובוסים הוקצתה חצר אספלט מלבנית שכללה סדנאות רכב ותחנת תדלוק. על החזית הראשית נתלתה עבודת אמנות מרשימה מפלדה.

בעבור אלפי הנוסעים שעברו במקום מדי יום (כ-150 אוטובוסים ארציים ועוד עשרות מקומיים) היתה התחנה המרכזית טבריה סימן לקידמה ולנוחות, אבל גם לקשר עם מרכז הארץ. "ידוע כי כל עיר גדולה, ובפרט עיר החולשת על פרשת דרכים שרוב תושביה הם פועלים החייבים להגיע אל מקורות פרנסתם - זקוקה לתחנת אוטובוסים מרכזית, אשר תווסת את התחבורה הציבורית הן בתוך העיר והן מחוצה לה", נכתב ב"דבר". "כדי לייעל את שירות התחבורה ניתן לדמות תחנה מרכזית למרכז מערכת עצבים המכוון, מסדיר ומתאים את פעולותיהם של איברי הגוף. תחנת אוטובוסים היא נקודת מוקד, ציון דרך, מקום חניה, נקודות המוצא והסיום של כל נסיעה".

גם התחנה המרכזית באילת נבנתה ללא פרופורציה לגודלה של העיר ונועדה לשרת בעיקר את תעשיית התיירות המקומית. היא תוכננה ב-1968 על ידי האדריכל תאודור (תדי) קיסלוב שאחראי לשורה ארוכה של פרויקטים בעיר והשפיע רבות על דמותה. התחנה נבנתה בנקודה מרכזית, על שדרות התמרים, שלמרות התוכניות, מעולם לא הצליחו להיהפך לציר עירוני משמעותי.

בדומה לתחנה המרכזית של טבריה, היא מאופיינת בשימוש נרחב בבטון חשוף אך מעניקה פתרונות מיוחדים להתמודדות עם האקלים המדברי. התחנה מחוברת אל הרחוב בפרגולה מוצלת ממתכת ובאולם הנוסעים המרווח הותקנה מערכת מיזוג אוויר כבר עם הקמתו. מבחינה אדריכלית, אגד אילת היא אחד מההישגים האדריכלים הגדולים של קיסלוב ומציגה שילוב מרתק בין צניעות לנועזות. יש בה תשומת לב רבה לפרטי הבטון (חלקם אף נצבעו באדום, כחול וצהוב) לצד התחשבות באקלים ובסיטואציה העירונית הייחודית. בשלב ב' של הפרויקט תיכנן קיסלוב להקים בניין משרדים בקדמת הרחוב וכיכר ציבורית קטנה. התוכניות מעולם לא יצאו לפועל וכיום משמשת שארית המגרש לחניון.

התחנות המרכזיות בארץ הוקמו על ידי חברת נצב"א (נכסי צאן ברזל אגד), שהיתה בעבר חברת החזקות הנדל"ן של אגד. נצב"א נמצאת כיום בבעלות פרטית אבל בידיה נמצאים עדיין שטחים רבים המשמשים לצרכים תחבורתיים, לרבות תחנות מרכזיות, מוסכים וחניוני אוטובוסים. במשך השנים נמכרו מקצת התחנות לבעלים אחרים (למשל, התחנה המרכזית באילת שנמכרה לחברת מנופים פיננסים). נצב"א ממשיכה לתפקד כחברה נדל"נית לכל דבר ועוסקת בהשבחת הנכסים שבבעלותה באמצעות פרויקטים שונים של מסחר ומגורים. המיקום של התחנות במרכזי הערים מזניק את ערך המגרשים בצורה משמעותית אך גם מטיל צל גדול על המשך קיומן של התחנות.

בין נצב"א לבין אגד ניטש דיון ממושך על שאלת התחזוקה של התחנות המרכזיות כאשר כל חברה מטילה זו על זו את האחריות. כך נוצר מצב שבניינים מורכבים ועתירי תחזוקה נותרים ללא כל טיפול או שדרוג. לא פלא שכבר אחרי שנים ספורות הם נשחקים ומתחילים להתפורר.

חיפה כמשל

סוגיה אחרת שמאיימת על קיומן של התחנות היא המדיניות הכללית של העיריות ושל ועדות התכנון המקומיות להעתיק אותן לפאתי העיר - לעתים בגלל תלונות השכנים על עומסי תנועה וזיהום, לעתים לרגל בנייה של מסוף תחבורה משולב עם רכבת ישראל, ולעתים קרובות מדי בעקבות תפישה עירונית מוטעית. התחנות המרכזיות הן נכס אדיר לערים שמשוועות לתנועת הולכי רגל ולעירוב שימושים ברחובות הראשיים. קשה להבין מדוע מחליטים ראשיהן להעתיק החוצה את הפעילות האינטנסיבית ביותר.

אפשר לראות מה קרה למשל בחיפה, שהחליטה להעביר את התחנה המרכזית מבניין ברוטליסטי מרשים לטרמינל חיצוני ומנותק מכל הקשר עירוני, ולהפוך אותה לתחנה אנטי-מרכזית. תנועה של עשרות אלפי נוסעים מתנקזת כיום לקניון ממוזג שאינו תורם לא לחוויה העירונית ולא לכלכלה העירונית. תהליך דומה מתרחש בתחנה המרכזית בהרצליה, גם היא בעלת איכות אדריכלית ראויה לציון וגם היא חלק בלתי נפרד מהמרקם של מרכז העיר. התחנה מיועדת להריסה לטובת פרויקט נדל"ני חדש של מגדלי מגורים ותנועת האוטובוסים תועבר לטרמינל חדש צמוד לתחנת הרכבת.

חרף איכותן האדריכלית, אף אחת מהתחנות המרכזיות אינה מוכרזת לשימור או נתפשת כבניין בעל ערך. זה ביטוי נוסף לייצוג הקלוש של האדריכלות המודרניסטית בקרב ועדות השימור. לטוב ולרע, התחנות המרכזיות הן חלק בלתי נפרד מהד-נ-א של הערים הישראליות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו