בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחזרה לעתיד | הרכבת יצאה מהתחנה

למה לא שרדו הניסיונות האדריכליים הגדולים משנות ה-50 וה-60, כמו בלוק רבע הקילומטר בבאר שבע? ואיך ממציאים מחדש דיור ציבורי על רקע מחאת האוהלים?

19תגובות

בלוק "רבע הקילומטר" בבאר שבע על 135 דירותיו מייצג את אחד משיאי פרויקט השיכון הציבורי בארץ ואת תור הזהב של האדריכלות המודרניסטית, שהתגבשה כאן בשנות ה-50 וה-60 והגיעה להישגים מרשימים גם ברמה הבינלאומית. הוא תוכנן על ידי אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני ב-1962 כחלק מ"השיכון לדוגמה" - הפרויקט השאפתני ביותר שיזמה הממשלה אי פעם (באמצעות אגף השיכון דאז) להקמה של שיכון ציבורי חדשני. המטרה המוצהרת היתה להציג אלטרנטיבה מהפכנית אך מפוקחת לבנייה השיכונית המונוטונית שאפיינה אז את הערים והשכונות החדשות ברחבי הארץ, ולא התייחסה לזהות התושבים העתידיים או לתנאי האקלים והסביבה.

"הבניין הארוך בישראל", כפי שכינו אותו העיתונים, נמתח לאורך 250 מטרים והיווה את הצלע הצפונית של מתחם השיכון - כמין חומה עם פרטים מרהיבים של בטון חשוף החוצצת בין העיר למדבר. הוא תוכנן בזיקה ישירה ל"אוניטה ד'אביטסיון" של האדריכל לה-קורבוזיה בעיר מרסיי בצרפת, והתנשא לגובה של שש קומות בסך הכל (מעל קומת עמודים כפולה). לאורך החזית הצפונית נמתחו שלוש גלריות פתוחות שקישרו בין גרמי המדרגות לבין הדירות.

לצד דירות של שניים ושלושה חדרים תכננו יסקי ואלכסנדרוני גם דירות דופלקס, בדומה לתצורה של לה קורבוזיה, והצמידו מרפסת לכל דירה. על הגג הם חלמו להקים בריכה לשימוש הדיירים ואילו את קומת העמודים הם ייעדו לחנויות קטנות.

50 שנה אחרי, הבלוק כבר מזמן אינו נושא לכותרות בעיתונים. הדיירים מעולם לא הצליחו להתאהב בעוצמות שלו וברבות השנים הוא הפך למעון עולים מאתיופיה ומרוסיה. המרפסות נסגרו בבוטות (חלקן באמצעות גגות רעפים אדומים), קומת העמודים הוסבה למשרדים ולכיתות לימוד (גם הם עם גגות רעפים), והשטחים הפתוחים מסביב מעולם לא טופולו וגוננו - ונותרו בשממונם.

"גם אם הארכיטקטורה אומרת את האמת, זה לא אומר שהיא צודקת. היא אולי לא תמיד יכולה להסב אושר, אבל היא בלי ספק יכולה לאמלל", כותב האדריכל שרון רוטברד בספרו "אדריכלות קונקרטית", העוסק בעבודתו של אברהם יסקי. "באחד הביקורים שערכתי בשיכון לדוגמה... תלו סטודנטים המתגוררים בבלוק הרבע-קילומטר על אחת המרפסות כרזה ששורבטה על גבי סדין: ?הצילו, תוציאו אותי מפה'".

השינויים המפליגים שעבר בלוק רבע הקילומטר במשך השנים אופיינים לבנייני שיכון רבים ברחבי הארץ, ובפרט לאלה הניסיוניים והחדשניים ביותר. סיבוב קצר השבוע בבאר שבע, מעבדת הניסויים של המודרניזם הישראלי, מבהיר איך בטון חשוף ודירות דופלקס של שנות ה-60 יכולים להיות מתכון בטוח לעזובה והזנחה בשנות ה-2000. בניין הפירמידה בשכונה ד' (אדריכלים: משה לופנפלד וגיורא גמרמן), המהווה דוגמה מרתקת לתכנון אקלימי חלוצי, איבד כל צורה ואופי והחצר הפנימית שלו הפכה לחלל אנטי ציבורי המדיף ריח עז של שתן. השיכונים עם הקולונודות המקורות שתכנן תאודור (תדי) קיסלוב בשדרות רגר בכניסה אל העיר, מוזנחים מאד אף הם וזועקים לפרויקט של התחדשות עירונית.

המצב הזה חוזר כמובן גם בשיכונים ניסיוניים אחרים מחוץ לבאר שבע, כמו שיכון "המרפסות הקופצות" שתכנן נחום זולוטוב באשקלון או שכו נת מעוז אביב המקסימה בצפון תל אביב, בתכנון זאב ויעקב רכטר ומשה זרחי, שהולכת ומשתבשת תחת גל של תוספות בנייה והרחבות.

המצב הכלכלי הקשה של חלק ניכר מדיירי השיכונים, לצד בעיות תחזוקה מתמשכות והיעדר מטריד של המורשת המודרניסטית מרשימות השימור העירוניות - הם מרכיבים בתהליך המוביל להריסתם. כיצד קרה שדווקא האוטופיות השיכוניות החדשניות ביותר הפכו בסוף לפרויקטים הכי מוזנחים ומטולאים?

"האוונגרד האדריכלי לא מתאים לטעם הקהל הרחב, במיוחד לא בפריפריות", משיב חתן פרס ישראל, יעקב יער, החתום בעצמו על תכנון של כמה שיכונים ציבוריים, דוגמת שכונת גבעת המורה בעפולה ושכונת כפיר (אבו כביר) בתל אביב. גבעת המורה, ניסוי אדריכלי מסקרן בזכות עצמו, השתנתה ללא הכר במשך השנים והיום יער אינו שולל את האפשרות להרוס אותה ולבנות במקומה שכונה חדשה. "זו תופעה שאנחנו מכירים מכל העולם. ביקרתי למשל בצרפת בשכונה מדהימה של לה קורבוזיה, שקלקלו אותה עם גגות רעפים ותוספות בנייה. השיכונים האלה לא מצליחים למלא את היעוד שלהם ומודגם בהם הפער בין האידיאלים של האדריכלים לבין המשתמשים שהשתכנו בהם. לנו בישראל היה מזל שהיה לנו מעט מאוד כסף ולכן גם הזוועות היו יותר קטנות".

"חלק מהאנשים שהגיעו לגור בשיכונים הניסיוניים ראו מעבר לכביש את השיכונים הנפוצים והפשוטים יותר, ומכיוון שהם היו מיעוט הם חשבו מיד שהם נחותים", מוסיף האדריכל דן איתן. "במשך השנים לא טיפלו בבניינים כמו שצריך. תחזוקה לא טובה של בניין ניסיוני מורגשת יותר מאשר בניין שאין לו אישיות".

איתן מזכיר שתי שכונות "לא חריגות" שתכנן עבור משרד השיכון עם שותפו המנוח יצחק ישר, שכונת הניצחון בדימונה ומקבץ בניינים ברחוב נחל הבשור ביפו, ומתגאה כי הן מצויות גם היום במצב תחזוקתי סביר ביותר. "מרצה מאוניברסיטת תל אביב נסע לדימונה לפני כמה שנים עם הסטודנטים שלו כדי לעשות סטודיו של שיקום שכונות. הוא אמר לי שהשכונה היחידה שלא צריך לגעת בה היא השכונה שלי. אולי בגלל שלא היו בה שום התחכמויות", הוא צוחק.

איתן מוסיף, כי היד החופשית שניתנה לכמה מחבריו בתכנון שיכונים ציבוריים ניסיוניים גרמה לו כבר אז להרים גבה. "קינאתי באלה שקיבלו גושפנקה של שכונה ניסיונית אבל אני לא חושב שהקהל היה בשל למוצרים האלה". ומה דעתו על בלוק רבע הקילומטר בבאר שבע? "כבר בשנות ה-60 חשבתי שהוא טעות תכנונית. בניין בגודל כזה עם אופי כזה הוא כישלון ידוע מראש".

מודל חיקוי עולמי

מפעל השיכון העממי בישראל היה מפואר בכל קנה מידה ולא בכדי שימש מודל חיקוי לארצות מתפתחות. השיכון היה ביטוי מובהק לכנף הרחבה שפרשה ישראל, אז מדינת הרווחה הצעירה, על צורכי כל תושביה ועל גורלם של עשרות אלפי עולים חדשים שזרמו מדי שנה. את התכנון והבנייה הוביל אגף השיכון במשרד העבודה ולצידו פעלה גם ההסתדרות, במסגרת מפעלי הבנייה של "שיכון ותיקים" - שבנתה את "הבלוקים" הראשונים המוכרים לנו כיום.

עם השתכללות הבנייה וההתעייפות מהאופי החזרתי של השיכונים התעוררו כאמור גם יוזמות לבנייה של שיכונים ניסיוניים. דמות המפתח בפיתוחם היה דוד טנה, ראש אגף השיכון (שלאחר מכן הפך למשרד השיכון) בין השנים 1959-1969.

פרופ' צבי אפרת, לשעבר ראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, סבור כי "השיכונים לדוגמה והשכונות הניסיוניות רק מוכיחים שלא היה מדובר במפעל מטומטם של ייצור המוני אלא ביוזמה מחושבת ומנוהלת היטב של המדינה, שנועדה לספק מודלים איכותיים של מגורים מודרניים לחברת המהגרים הישראלית". הבעיה לדעתו היא בכך שדי מהר החלה מדינת הרווחה לאבד מומנטום ולהתפורר. "המאמץ הבראשיתי היה כל כך הירואי, הושקע בו כל כך הרבה ארוס סוציאליסטי, שלא נותר עוד כח מנטאלי לשמר ולתחזק אותו. מהר מאוד הפסיקה המדינה לפתח ולתחזק את הפרויקט שהיא עצמה יזמה, ובכך גזרה על ערי הפיתוח והשכונות החדשות נידחות אורבנית וניוון בנייני".

באופן מפתיע, חזר לאחרונה השיכון הציבורי לסדר היום בארץ. אחד המסרים הבולטים הבוקעים ממאהלי האוהלים היא דרישה חד משמעית מהממשלה לשוב ולקחת אחריות על נושא הדיור, אם דרך סבסוד משכנתאות ומענקים לזוגות צעירים ואם דרך קידום של פרויקטים לדיור בר השגה. בחלוף חודש מתחילת המחאה אפשר להגיד כיום להגיד בבירור - העם דורש דיור ציבורי.

דן איתן סבור כי בולמוס הבנייה הצפוי בעקבות אישור חוק הוד"לים הבעייתי, לצד קידומן של תוכניות בניין עיר גדולות, הוא רגע מתאים ונכון לחזור לתכנון שכונות ניסיוניות. "היום יותר מאי פעם יש אוכלוסיה משכילה המצפה לקבל יותר מאשר עוד פרבר בראשון לציון" , הוא אומר. "יש ציפיות לתחושה קהילתית, והסולידריות שצצה בכזאת עוצמה במאהלים מוכיחה שיש לזה מקום".

אפרת מצפה מהמדינה וממשרד השיכון לשוב ולקחת אחריות על הדיור הציבורי בישראל. "איני רוצה לחזור לעידן של בלעדיות המדינה, אבל אני בהחלט מצפה להתמודדות יצירתית ומרסנת מצידה במסגרת השוק החופשי. ובאשר לרעיון של שיכון לדוגמא - כלומר ליוזמה של המדינה לעשות מדי פעם פרויקט חריג, אוונגרדי, פורץ דרך, שמרענן את דפוסי הבנייה והדיור המקובלים - אני מציע אותו כהתחלה סמלית מוצלחת לוועדת טרכטנברג. הכריזו מיד על פרויקט "שיכון לדוגמה" שיתמקד במגורים ברי השגה וינסח רעיונות חדשים למעורבות המדינה באיכות הדיור של אזרחיה".

השלושה חלוקים בשאלת השימור של שיכונים ניסיוניים משנות ה-50 וה-60, אפילו אם איכותם האדריכלית מעולה: "אין שום דבר קדוש בבניינים ובטח לא בשיכון הציבורי", אומר יער, ואפרת מוסיף: "במרבית השכונות מראשית המדינה האתגר היה קיימות קהילתית וסביבתית ולא פטישיזציה של הבלוק".

איתן לעומתם מציע להמתין: "אני לא חושב שצריך להיפרד מהשיכונים כל כך מהר. אפשר לחכות עוד חצי דור ולנסות להשמיש בינתיים את מה שטוב וראוי".



הבלוק בבאר שבע שתיכננו אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני ב-1962


תצלום: טלי שני
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו