בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בית גולדמינץ בנתניה נותר סגור לציבור

ציורי השמן הוחזרו לבעליהם, החללים המפוארים פורקו והחזיתות נצבעו במיטב המסורת הרס"רית. כך הפך מוזיאון לבית הארחה של האגודה למען החייל

17תגובות

את היום האחרון לביקורה בישראל, באפריל 1959, הקדישה אליזבת מלכת בלגיה לטקס חנוכה חגיגי של מוזיאון לאמנות על חוף ימה של נתניה. את הכסף להקמת המוזיאון החדש תרם רומי גולדמינץ, יהודי-בלגי שהוגדר על ידי העיתונות המקומית כ"מלך היהלומים" והיה בעל מהלכים בבירות אירופה ובישראל. המלכה אליזבת, כך ציין העיתון "דבר", "נתכבדה לפתוח במפתח זהב את המוזיאון... הקהל הריע לכבודה, ילדי בתי הספר ניפנפו בדגלונים של בלגיה והתזמורת ניגנה בהיכנס המלכה ופמלייתה לאולם".

בית גולדמינץ הוא ככל הנראה המקרה היחיד בהיסטוריה שבו מוזיאון מפואר שנחנך בטקס מלכותי נהפך לבסוף לאכסניה לחיילים. אחרי הפתיחה המתוקשרת של המוסד בסוף שנות ה-50 הלכה ודעכה קרנו ולאחר מותו של גולדמינץ ב-1963, הוא הועבר לרשות האגודה למען החייל. כיום הוא נמצא במרכזה של קריית חינוך צה"לית שמשמשת לסירוגין כבית ספר לפיתוח מנהיגות וכבית הארחה.

מהמבנה המקורי נותר מעט מאוד: ציורי השמן הוחזרו לבעליהם, החללים המפוארים פורקו והחזיתות שונו ונצבעו בכתום-צהוב בוהק במיטב המסורת הרס"רית. אחד ממבני הציבור האיכותיים ביותר שהוקמו בנתניה בפרט ובישראל בכלל נותר סגור לציבור מאחורי גדר גבוהה.

זאב ביץ'

גולדמינץ, תושב אנטוורפן, היה פעיל ציוני נלהב וחבר הסתדרות הציונית. לאחר שהתעשר ונהפך לדמות מפתח בתעשיית היהלומים בבלגיה, החל לתרום לעליית הנוער ולשיקום של יתומים שאיבדו את הוריהם בשואה. את החיבור שלו עם נתניה צריך לזקוף לזכותו של ראש העיר באותם ימים, עובד בן עמי, שניסה להפוך את עירו למעצמת יהלומים מקומית.

בן עמי הצליח לשכנע קבוצה גדולה של יהלומנים יהודים מבלגיה להשתקע בעיר. את גולדמינץ, אספן וחובב אמנות, הוא שיכנע להקים מוזיאון. היהלומן הבלגי שכר בעבור התכנון את חיים היינץ פנחל (1906-1988) שנחשב לאחד מאדריכלי הפנים הבולטים ביותר שפעלו בישראל. פנחל תיכנן בין השאר את מלון דן, ספריית אלשייך לצרפתית בתל אביב (שעליה זכה בפרס רכטר), קפה פילץ ברחוב הירקון ובתים פרטיים רחבי מידות לאניני טעם.

הקשר בין השניים נרקם כנראה בזכות מלון דן, שהיה המעון המועדף על גולדמינץ בעת ביקוריו בישראל. מהרגע הראשון ביקש גולדמינץ להקים מוסד לא שגרתי בישראל, הן מבחינת קנה המידה והן מבחינת ההשקעה הכספית שהגיעה ל-650 אלף לירות. "אנשים מסוגו אינם מסתפקים במועט: אם גמרו אומר להקים משהו, שאיפתם היא - דבר גרנדיוזי", נכתב בכתבת פרופיל מחמיאה שפורסמה בעיתון "מעריב" באפריל 1956.

פנחל אכן לא חסך בגרנדיוזיות: הוא תיכנן בניין מלבני באורך 100 מטרים שחזיתותיו הרחבות פונות לכיוון דרום וצפון, ובמרכזו מיקם אולם דו מפלסי עם חלונות ענק שהחדירו פנימה אור טבעי. בתוך האולם עצמו הוקמה בריכת מים רדודה עם אבני מדרך, ששימשה להצגת פסלים ותרמה לאיוורור הטבעי של החלל. חללי הפנים חופו בשיש ובחרסינה ירקרקה שהובאה במיוחד מבלגיה ונראו כמו שלוחה מקומית של מוזיאון אירופי עשיר. במרתף הוקם אודיטוריום בן 350 מקומות לקונצרטים והרצאות. פנחל הקדיש מאמץ רב לחיבור בין חללי הפנים לבין הסביבה החופית. מלבד חלונות גדולים הוא העמיד בחזית המערבית מרפסת תצפית גדולה שכמו-לגמה פנימה את הים התיכון.

הבניין מציג ניגוד מעניין בין אזורי התצוגה, שמאופיינים במעטפת פתוחה ואוורירית, לבין אזורי המשרדים והשירותים, שמכונסים בתוך מעטפת אטומה. הצורה הארוכה והצרה של הבניין נועדה להעניק לו נוכחות באמצע הדיונות החוליות ולבטא את תפקידו הציבורי.

על אף ההשקעה הכספית הניכרת, הבעיות בתפעולו של המוזיאון החלו מיד לאחר פתיחתו. העירייה החליטה למקם את המוזיאון על החוף הדרומי של נתניה (בסמוך לחוף ארגמן) במטרה לפתח את האזור, אולם מיקומו המרוחק ממרכז העיר הדיר ממנו מבקרים. נוסף על כך, בעיר לא פעלה קהילת אמנים מקומית ובהיעדר משאבים שיאפשרו להביא תערוכות מבחוץ או אוצרים מקצועיים נותר המוזיאון שומם לחלוטין.

אחרי דיונים רבים ובהתאם לצוואתו של גולדמינץ - שלא היה מרוצה מתפקודו של המוסד - הוחלט להעביר את הבניין לידי הממשלה ומשם לרשות האגודה למען החייל. בהסכם ההעברה קיבלה האגודה עוד 240 אלף לירות להשלמת הבניין מעזבונו של המנוח תוך התחייבות לפיו "לא ישונה האגף המרכזי של המוזיאון ותקוים בו גם בעתיד תצוגה מתמדת של ציור והוא יהיה מופרד משאר האגפים ופתוח לציבור".

פוטו סמי / ארכיון נתניה

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

ההבטחה הזאת גם קיבלה תוקף מצד ראש העיר בן עמי. בפועל, כאמור, המציאות שונה לחלוטין. הבניין והשטח שמסביבו שייכים למשרד הביטחון ולעירייה אין יכולת להשפיע על מה שמתרחש בתוכו. במשך השנים האגודה למען החייל הקימה שורה של מתקנים מסביב למוזיאון, בהם מבני כיתות ומגורים. הבניין של פנחל שונה באופן דרמטי כדי להתאים לתפקידו החדש. חלונות הענק נאטמו, החזית חופתה בקרמיקה בגוון בז', בריכת המים פורקה ונהפכה לחדר אוכל והחלל הגדול חולק לשתי קומות. על גג הבניין הותקנה אנטנת תקשורת ענקית.

למרבה ההפתעה, לעיריית נתניה אין רשימה מסודרת של בניינים לשימור. במסגרת תוכנית המתאר העירונית שמגובשת בימים אלה מנוסח נספח מיוחד על אתרים לשימור, אולם הוא עוד רחוק ממתן תוקף רשמי. לדעתה של טל בן נון גלז, מנהלת מחוז מרכז במועצה לשימור אתרים, לבית גולדמינץ יש ערכים אדריכליים והיסטוריים המצדיקים את שימורו. "צריכה להיות מחשבה איך ניתן להחזיר אותו לימי תפארתו, במיוחד לאור הבנייה המאסיבית למגורים מסביב שיכולה להחזיר לו את תפקידו כמרכז תרבות", היא אומרת.

בן נון גלז מעלה נקודה חשובה הנוגעת לקשר שבין ההיסטוריה של הבניין לעתיד האפשרי שלו. במקור הוא נבנה בעבור הציבור אך כשל בתפקידו. האם האיכויות המוכחות שלו וההתפתחות של רצועת החוף הנתנייתית מצדיקות התייחסות חדשה כלפיו?

בעיריית נתניה מסירים את אחריותם מהבניין בטענה כי מדובר בנכס השייך למשרד הביטחון. דוברת האגודה למען החייל, אביטל רגב-קיסר, מסרה בתגובה כי "האגודה גאה לארח חיילים בבניינים המתוכננים על ידי טובי האדריכלים, ועושה הכל כדי לתחזק אותם ולהשאירם באופן מטופח כראוי להם (על אף הקרבה לים, כמו במקרה זה). אנו שמחים לארח במתחם בית גולדמינץ בנתניה, על יתר הבניינים שבמקום, את בית הספר למנהיגות של חיל החינוך בצה"ל. כל עוד יש בכך צורך, נמשיך לעשות כן. ביוזמת עיריית נתניה ועל סמך תוכניות בניין עיר, הכניסה הראשית לכלי הרכב תועבר לחלק המערבי של המתחם". כמו כן, מציינת הדוברת כי במקום נמצאת תצוגה מוזיאלית קטנה, הכוללת פסלים ותמונות מעיזבונו של גולדמינץ.

בנתניה, עיר בת 185 אלף תושבים, לא פועל כיום מוזיאון לאמנות והסצינה המקומית מסתכמת בכמה גלריות קטנות. רצועת החוף אמנם זכתה בשנים האחרונות לשדרוג משמעותי בדמות טיילת חדשה, אולם בהעדר כמעט מוחלט של שימושים מעורבים לצדה, כגון בתי קפה, מסעדות, או מוסדות תרבות, היא אינה ממצה את הפוטנציאל שלה. ייתכן שבמסגרת שיתוף פעולה בין העירייה לבין האגודה יהיה אפשר לפתוח מחדש את הבניין כמוסד ציבורי ולהשיב לציבור הנתנייתי פנינה אדריכלית אבודה.

--------------------------------------------------------------------------------------------

לא חשבנו על קפיטל

סיפור מכירתו של בית מנדלבלט בגבעתיים ממשיך לעורר תגובות

בשבוע שעבר הבאנו כאן את סיפורו של בית מנדלבלט - הסניף ההיסטורי של מפלגת העבודה בגבעתיים שעתיד להיהרס בקרוב לטובת פרויקט מגורים. הבניין הוקם בראשית שנות ה-50 על קרקע ששייכת למשפחתו של זוסיה מנדלבלט, המנהל הראשון של תנובה, ובאמצעות תרומה של כמה קיבוצים שביקשו לבטא את הערכתם לפועלו. במשך השנים הבניין שימש היטב את המפלגה אולם היא לא דאגה לתחזוקה הולמת שלו. מצבו הלך והידרדר, הקומה העליונה נאטמה מחשש לבטיחות המשתמשים, ומפלגת העבודה צברה חוב ארנונה של 1.2 מיליון שקלים לעיריית גבעתיים.

במטרה לכסות את חובותיה החליטה המפלגה למכור את הבניין תמורת 8 מיליון שקלים. משפחת מנדלבלט, הבעלים החוקיים של המגרש, קיבלה 45% מסכום המכירה. הפרסום גרר תגובות רבות, בהן של משפחת מנדבלט, שמגלה כי היא התנגדה למכירה בכל תוקף. יהודית מן, הכלה של זוסיה ויונה מנדלבלט, מספרת כי חמותה התריעה במשך שנים על מצבו הרעוע של הבניין ללא כל הצלחה. "המפלגה לא דאגה לבניין ולא שיפצה אותו. היא השתמשה בו כמקור רווח והפעילה בו חוגים של התעמלות וריקודים ואחר כך גם הציבה אנטנה סלולרית על הגג", היא אמרה השבוע.

היא מוסיפה כי בידי המשפחה נמצאים מסמכים שמוכיחים כי במשך השנים המפלגה לחצה על המשפחה למכור את הבניין. כשהחובות תפחו שכרה מפלגת העבודה עורכי דין במטרה לשכנע אותם. "60 שנים השתמשו בבניין הזה, שהוא על מגרש שלנו, ומעולם לא חשבנו לעשות מזה קפיטל", היא מוסיפה. "זוסיה היה אדם מצפוני בצורה בלתי רגילה והקדיש את חייו לשיווק של תוצרת חקלאית של הקיבוצים. חורה לי מאוד היחס של מפלגת העבודה כלפי הבניין וכלפי זכרו".

מזכ"ל מפלגת העבודה, חיליק בר, מסר בתגובה: "הנכס נמכר בתקופת היו"ר אהוד ברק ובכל מקרה הוא נמכר על ידי משפחת מנדלבלט בתיאום עם מפלגת העבודה, זאת אף באמצעות עורכי הדין של המשפחה, עו"ד דב שרף. הקרקע אכן ניתנה בזמנו במתנה למפלגת העבודה והמפלגה בנתה את הבניין ההיסטורי הנמצא עליו. עם זאת, בזמנו לא טופלה כראוי העברת הנכס על שם המפלגה. המפלגה קיבלה דמי פינוי מהמשפחה וסוכם כי המשפחה תקבל כ-45% ממכירת הנכס והמפלגה כ-55%, וכי המפלגה תשלם כל החובות מהנכס (כמו ארנונה). אגב, בני המשפחה המוזכרים בידיעה חתומים על הסכם הפינוי ועל כן הטענות אינן הוגנות. הנכס נמכר באמצעות עו"ד שרף שאותו שכרה המשפחה. בכל האמור לעיל אין בכדי לגרוע ולו בקצת מתרומתו וחלקו החשובים של מר זוסיה מנדלבלט ז"ל ומשפחת מנדלבלט הן למפלגה, הן לתנועת העבודה והן למדינת ישראל".

עוד במדור: מבנה הפילהרמונית בתל אביב | פסאז' עצמאות בבת ים | בית החולים הגריאטרי ליד גדרה | בניין צים בחיפה | שכונת רמות פולין בירושלים | בית "הקבלן והבונה" בתל אביב | בניין "מרכז אמיר" בירושלים | קולנוע "המרכז" בתל אביב | בית מנדלבלט בגבעתיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו