בית הזכוכית בחיפה: אוונגרד בסכנה - אייקונים בסכנת הכחדה - הארץ

בית הזכוכית בחיפה: אוונגרד בסכנה

הבניין הייחודי, שנבנה ב-1938, מסמן רגע של אוונגרד אדריכלי נדיר, אך כיום מצבו בכי רע. השקעה עירונית בשכונת הדר הכרמל עשויה להוביל להצלתו

נועם דביר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נועם דביר

כשאדריכלים מדברים על "בית הזכוכית" הם מתכוונים בדרך כלל לבית הזכוכית בניו קיינן, קונטיקט, שתוכנן ב-1949 על ידי האדריכל האמריקאי פיליפ ג'ונסון ושימש ביתו הפרטי עד למותו; לחלופין הם מכוונים דבריהם למזו דה ור, בית מידות פאריסאי מראשית שנות ה-30, שהתהדר בקיר לבני הזכוכית הראשון בעולם ובסדרה של מתקנים מכניים וקינטיים שהעניקו לדייריו חיים כמו-במכונה.

גם לחיפה יש בית זכוכית משלה, ובדומה לשני קרוביו מעבר לים, הוא מסמן רגע של אוונגרד אדריכלי נדיר. הוא שוכן ברחוב בר גיורא בשכונת הדר הכרמל, במגרש צר המשקיף לעבר המפרץ, ומשקף שיתוף פעולה בין לקוח בעל טעם משובח לבין אדריכל וירטואוז.

אלא שבאופן טיפוסי לבניינים שיצרו תקדים אדריכלי בישראל, מצבו הנוכחי בכי רע: הקירות מתפוררים, חלונות הזכוכית מנופצים, חלק מלבני הזכוכית, שהרכיבו חלק לא מבוטל מהבניין, פורקו או חופו בלוחות גבס, ובריכת השחייה הפרטית יבשה זה שנים. בתוך כך, את הדיירים המקוריים החליפה אוכלוסייה מעוטת אמצעים. כך חולפת תהילת עולם.

בית הזכוכית החיפאי נבנה ב-1938 בתכנונו של האדריכל תיאודור מנקס. יש בו 14 יחידות דיור קטנות, בשטח של 53 מ"ר כל אחת, הכוללות מבואה זעירה, מטבח, חדר רחצה וחדר שינה.

הבעלים של הבניין, יזם חיפאי ממוצא דרום-אפריקאי ששמו מקס לוין, זיהה את הצורך בדירות איכותיות להשכרה והאמין כי יצליח לקבל תשואה גדולה יותר על השקעתו אם יצייד את הבניין בתשתיות מודרניות לא שגרתיות. משום כך הותקנו שם מערכת הסקה מרכזית, פיר אשפה, בריכת שחייה ומגרש טניס על הגג. אוכלוסיית היעד היתה חיילים בריטים משוחררים, רווקים, שעבדו בפקידות המנדטורית בעיר. בעבורם היה הבניין הזדמנות לאיכות חיים עירונית מעולה.

במודעה שפירסם לוין ב"פלסטיין פוסט" בנובמבר 1938 נכתב (בתרגום מאנגלית): "להשכרה, דירות עם מים חמים, הסקה מרכזית בבית מקס לוין בהר הכרמל. קרוב לסניף הדואר ודקה הליכה מתחנת אוטובוס. טלפון 1643".

מגרש טניס על הגג

בית הזכוכית ניצב במאונך לרחוב והכניסה אליו היא דרך גרם מדרגות. משם יכולים הדיירים להמשיך פנימה אל עומק המגרש לעבר בריכת השחייה או לעלות במדרגות בדרכם אל הדירות. מנקס בחר לעצב את גרם המדרגות כמגדל עצמאי, שמחופה בקיר מסך משני צדדיו. בדרך זו הוא הצליח להפוך אלמנט בנייני שנחשב בדרך כלל לכבד ומגושם - למעין פסל אוורירי.

הגישה לדירות היא דרך מערכת של גלריות פתוחות, המשמשות חיץ בין הפרטי לבין הציבורי וכן מקום מפגש לדיירים. מתוך מחשבה על האסתטיקה הכוללת של הבניין תיכנן מנקס אדניות בנויות בשולי הגלריות, המאפשרות לכל דייר לגדל פרחים או צמחי תבלין לפי בחירתו. את הדימוי התעשייתי של הבניין הוא העצים באמצעות חשיפה של מערכות האינסטלציה כלפי החזית. כך, לדוגמה, דלתות הכניסה לכל דירה ממסוגרות בצמד של צינורות.

מתוך חשיבה על האופי הקהילתי של הבניין בחר מנקס להעניק לדיירים סדרה של שטחים ציבוריים איכותיים. בקומה העליונה הוא אף ויתר על אחת הדירות והשאיר את השטח שלה פתוח לטובת מרפסת גדולה. בהמשך לאותו מהלך תכנוני הוחלט לנצל את גג הבניין לטובת מגרש טניס. מסביבו הוקמה מערכת של עמודי מתכת ורשתות שמנעו מהכדורים להתעופף לכיוון הרחוב.

6 מתוך 6 |
1 מתוך 6 |
2 מתוך 6 |

לצד בטון ופלדה, הזכוכית היא חומר הבנייה המרכזי בבניין. התוכנית הכתיבה דירות קטנות וצרות ועל כן ביקש מנקס להחדיר אליהן תאורה טבעית רבה ככל האפשר. לבני זכוכית הן חומר בנייה לא טיפוסי לישראל - בוודאי לא בשנות ה-30 - הן בגלל מחירן הגבוה והן בשל אי-התאמתן לאקלים המקומי. במפתיע, איש מעולם לא כתב מחקר מקיף על הבניין ועל כן לא ידוע מהיכן מנקס שאב את ההשראה לשימוש כה נרחב בזכוכית.

בית הזכוכית היה במשך השנים לסוד גלוי בקרב ציבור האדריכלים והמתכננים בישראל, וגם במצבו המוזנח הנוכחי הוא אתר עלייה לרגל. הסיבה לכך היא היותו "מונומנט מודרני בקנה מידה בינלאומי", כפי שמגדיר זאת האדריכל וליד כרכבי, מנהל היחידה לשימור מבנים ואתרים בעיריית חיפה.

הבניין אכן מייצג פסגה מבחינת האדריכלות הסגנון הבינלאומי בארץ ישראל. מצד אחד הוא נשען על עקרונות האדריכלות המודרנית שניסח האדריכלי השווייצי-צרפתי לה קורבוזיה ומצד שני הוא נטוע היטב בסביבתו ובאקלים המקומי.

לאחרונה נזכר בית הזכוכית בספר "אדריכלות בפלשתינה-א"י בימי המנדט הבריטי, 1917-1948" של עדה כרמי ודן פרייס (הוצאת מוזיאון תל אביב). כרמי ופרייס כללו את הבניין בפרק "מודרניזם היברידי" כדוגמה לתקופה המרכזית של אדריכלות המנדט בין שנות ה-30 לשנות ה-40.

"אדריכלות התקופה האמצעית... הטמיעה את אוצר המלים המיובא ואת התחביר הצורני של המודרניזם, אך עם כל מטעניה האידיאולוגיים הונעה על ידי שיקולים פונקציונליים ופרגמטיים", כתבו. "זה השלב שבו התפתחה כאן גרסה חופשית ומקומית של אדריכלות מודרנית, כמכשיר איקוני של אסטרטגיה אורבנית בכל רחבי הארץ".

שיכונים אדומים

מנקס, יליד וינה, החליט לבוא לארץ בעקבות הרוחות הרעות שהחלו לנשוב באירופה. הוא השתקע בחיפה ועסק בתכנון של פרויקטים פרטיים וציבוריים. גם בבתים פרטיים אחרים שתיכנן בעיר - ללקוחות יהודים וערבים - אפשר למצוא וירטואוזיות חומרית ושימוש נרחב בפלדה וזכוכית.

לצד בתים פרטיים עסק מנקס בתכנון של מעונות עובדים, בהם הצעה להקמה של קריית עובדים בהדר הכרמל. בכתבה ב"פלסטיין פוסט" מיוני 1937 נזכרות תוכניות ל"טיפוס חדש של בנייני מגורים בהדר" פרי תכנונו של מנקס. הקריה היתה אמורה לכלול 28 בניינים מסביב לשטחים משותפים בהיקף של שני דונמים וחצי. "הרעיון המרכזי של הסכימה הוא להשאיר את השטחים מצדי הבתים ללא גדר ולאחד אותם לשטח משותף", נכתב בכתבה.

מרבית פעילותו של מנקס התרכזה בשכונת הדר, ובחלק מהפרויקטים אף שיתף פעולה עם הוועד השכונתי; למשל, בתוכנית להקמת תיאטרון עירוני ובו 3,000 מושבים ברחוב פבזנר.

אדריכלות השימור החיפאית נעה שק מסבירה כי בית הזכוכית הוא חלק ממקבץ גדול של שיכוני עובדים שנבנו בחיפה וסביבתה בין שנות ה-20 לשנות ה-50. "בחיפה הוקם אזור התעשייה הגדול ביותר בארץ ישראל ואחד מהגדולים ביותר באימפריה הבריטית, והמפעלים קיבלו עליהם את האחריות להקים שיכונים לעובדים", היא אומרת. "ההחלטה הזאת נבעה מהמסורת האירופית של שיכונים לעובדי מפעלים, שאותה ספגו רבים ממייסדי וממנהלי המפעלים הפרטיים ומקבלי ההחלטות הבריטים, לצד צמיחתה של הסתדרות העובדים ב'חיפה האדומה'. עשרות השיכונים נבנו בהיקף שבין מבנה בודד בתוך מרקם עירוני, לאו דווקא בסמיכות למפעלים ובמקרים ספורים כחלק משטחם. לפעמים מדובר בפועלי כפיים פשוטים ולפעמים מדובר בשכבת המנהלים ששוכנו בדירות שרד, כמו למשל בשיכון בתי הזיקוק בכרמל".

את מצבו הנוכחי של בית הזכוכית היא תולה בהידרדרות המתמשכת של שכונת הדר הכרמל מאז שנות ה-70. השכונה, שהיתה בעבר המרכז העירוני האליטיסטי של חיפה, סובלת מהזנחה רבת שנים. "הדירות בבית הזכוכית תוכננו לאדם יחיד ואינן מתאימות למשפחות", מציינת שק. "אם חלילה משפחה נדחסת לתוך אחת הדירות שם, אתה יכול להבין שטוב לא ייצא מזה".

בית הזכוכית אמנם מוכרז לשימור, אבל בזאת מסתיימת האחריות הציבורית כלפיו. מצד אחד, לדיירים הנוכחיים אין יכולת לממן שיפוץ יקר, ומצד שני, בניין כה ייחודי אינו מסוגל לספוג עוד תוספות בנייה. כרכבי משוכנע כי הבניין ראוי לשימור, אולם לפי שעה עיריית חיפה אינה מזדרזת לטפל בו. "אין לי ספק שמישהו היה צריך לקחת את הבניין, להתנתק מכל שיקול כלכלי ולשפץ אותו", הוא אומר.

ייתכן שאם עיריית חיפה היתה משקיעה את המשאבים הנדרשים בשיקומה של שכונת הדר, במקום ההשקעה המתוקשרת בקמפוס הנמל למשל, היא היתה יכולה ליצור תנופה שתחזיר אוכלוסייה חזקה לשכונה ותביא בסופו של דבר גם לשיפוץ של הנכסים האדריכליים ההיסטוריים שלה.

מעיריית חיפה נמסר בתגובה כי "מי שמסתובב בשכונת הדר בימים אלה אינו יכול שלא להבחין בשיקום חסר התקדים המתבצע בשכונה בעלות של מאות מיליוני שקלים. העירייה אינה מסתפקת בריבוד כבישים או החלפת מכסי ביוב, כפי שהיה מקובל בעבר הרחוק, אלא מתעקשת על טיפול הוליסטי הכולל החלפת תשתיות בטכנולוגיות החדישות ביותר. כל אלה מתבצעים תוך שימור המבנים הייחודים שנבנו בשכונה החל בשנות ה-30 של המאה הקודמת ומהווים פנינים ארכיטקטוניים שערכם הנדל"ני עולה באופן קבוע מאז תחילת פרוייקט השיקום.

Read this article in English: Haifa's Glass House - transparent, but still an Israeli mystery

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ