בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הטלוויזיה הרגה את בית העם

תקוות גדולות נתלו בבית העם של כפר ורבורג, שהוקם בסוף שנות ה-50. כיום הבניין מוזנח ונטוש ברובו, ואפילו התושבים קוראים לו פיל לבן

18תגובות

בשלהי קיץ 1957, זמן קצר לאחר שהחלה לכתוב מלים ולחנים ללהקת "בצל ירוק", התבקשה נעמי שמר לכתוב פזמון קצר לרגל חנוכת בית העם ע"ש פסמן במושב כפר ורבורג. זו לא היתה מטלה יוצאת דופן בעבורה. במשך השנים היא סיפקה מאות פזמונים שונים לאירועים שונים של אנשי ההתיישבות העובדת.

את השיר והמלודיה שירבטה שמר על דף תווים שנשמר עד היום בארכיון הכפר. "כל הזכויות שמורות לנעמי שמר" חתמה בכתב ידה. מלות השיר "כפר בדרום" מתארות כצפוי את המאבק העיקש של התושבים להקמת ישוב בפאתיו הצפוניים של המדבר: "היום שבו פטיש וגם קומביין/ הכו הכו ושרו שיר חדש/ היום שבו מול תכלת השמים/ הבריק ברזל ואור באור פגש/ ואור אל אור קרא: הגיע קץ/ קץ לעוני/ ואיש אל איש אמר: היום בנינו כפר".

יעל אנגלהרט

מבחינת רבות בית פסמן היה התגשמות חלום בעבור בני כפר ורבורג. מקום לצקת לתוכו את התכנים החברתיים, התרבותיים והקהילתיים המשותפים - מציון החגים דרך פעילויות לילדים ולנוער ועד לחתונות על הדשא הגדול. מעבר לכך שימש בית פסמן כאולם הופעות אזורי. הוא אירח הצגות מהתיאטרונים המובילים, הציג סרטים חדשים, שימש לכינוסים פוליטיים ואפילו לאירועי ספורט, כאשר הבמה משמשת כמגרש כדורסל.

מהבוקר עד החשיכה

55 שנים אחרי הקמתו, עומד כיום הבניין נטוש ברובו. האולם נעול, מועדוני הנוער עברו למקום אחר ומה שנותר פתוח לציבור הוא קומת הקרקע. בהעדר תחזוקה נאותה, האדריכלות היפה של הבניין הולכת ונשחקת. מזגנים נתלו על החזיתות, הקירות החלו להיסדק וצמחיית פרא החלה לפלוש אל תוככי האולם הגדול.

בכפר ורבורג פעל בית עם ארעי כמעט מיום עלייתו על הקרקע ב-1939. בתחילה זה היה צריף עץ קטן, עשוי מקרשים משומשים, ששימש למפגשים ולפעילויות. לאחר שנשרף חיפשו החברים מקומות אלטרנטיביים לקיום אירועים כגון מחסן האספקה או גג הצרכנייה, ששימש להקרנת סרטים.

יעל אנגלהרט

שאלת התרבות העסיקה את התושבים רבות בשנים הראשונות. "אדם בעיר, גם אם הוא עובד עבודה פיסית, חופשי הוא אחרי העבודה לבלות זמנו בפעולות תרבותיות. לא כן החברים שלנו, העובדים מהשכם בבוקר עד חשיכה ולעתים שואלים גם שעה מהלילה", כתבה החברה פתיה צוק בספר שהתפרסם לרגל חצי יובל לכפר. "אפילו הזמן שהוא מבלה בחוג משפחתו הוא מצומצם. הוא אינו יכול לספק את צרכיו בחיי חברה ואת כמיהתו לחזות החיים אם לא יהיה מלווה הרגשה של הנאה תרבותית בכל מעשיו... אין להסתפק בזה שחבר נוסע פעם בחודש לתיאטרון או קולנוע או בא לשמוע הרצאה. ערך רב מזה יש ליחס לפעולות, שדורשות אקטיביות בכל המשתתפים, כגון מקהלה, תזמורת או חוגים ללמוד ועיון".

והחברה הדסה הוסיפה באותו ספר: "תרבות המושב איננה יכולה להיות סחורה שניתן לייבא אותה מבחוץ והיא צריכה לצמוח מקרקע המושב".

אחרי שהחברים השלימו את הקמת הבתים, המשקים והמתקנים החקלאיים, הם התפנו לעסוק בהקמת בית עם הולם. בתחילת שנות ה-50 הוכפלה אוכלוסיית הכפר, והחברים הוותיקים והחדשים ביקשו לקדם את חיי התרבות כאמצעי לקירוב בין שתי האוכלוסיות. הכוח המניע מאחורי בית העם החדש היה מנחם חיימסון, שעמד בזמנו בראש הנהלת המושב. לחיימסון היה חזון לבית עם גדול במיוחד שישרת לא רק את החברים אלא ימשוך גם את תושבי הסביבה. הוא גייס את חברת יק"א ואת העומד בראשה, צ'רלס פסמן, לתת תרומה של 30 אלף לירות ישראליות. יתרת הכסף גויסה מהחברים ומהלוואות שונות.

לבניין החדש יועד מגרש מרכזי בטבורו של המושב שנוצר ממפגש של שלושת הדרכים הראשיות. לתכנון נבחר האדריכל אריה לוין (1924-1968) שעסק בעיקר בתכנון בעבור ההתיישבות העובדת. בין השאר הוא תיכנן את מושב עין יהב בערבה ואת בית העם בכפר הס. משרדו שכן בבית המושבים בתל אביב, אף שעבד באופן פרטי.

לוין התבקש כאמור לתכנן בית עם גדול בכמה מידות מכפי גודלו של המושב. הוא יצר הכלאה בין הסגנון הבינלאומי לבין המודרניזם הישראלי המוקדם והשתמש במאסות גדולות כדי להעניק לבניין אופי מונומנטלי. בקומת הקרקע מוקמו מועדון, ספרייה, חדרים לפעילות נוער, חדרי שחקנים וקופת כרטיסים. בקומה מעל ניצב אולם מופעים בן 880 מקומות עם במה ענקית ברוחב של 25 מטרים ובאורך 15 מטרים. החצר הקדמית והחצר האחורית של הבניין תוכננו וטופחו מאוד אף הן. הם שימשו את חברי המושב לשורה של אירועים.

יעל אנגלהרט

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

לוין הושפע מאוד מעבודתו של האדריכל ריכארד קאופמן שהיה בעל ניסיון רב בתכנון קיבוצים ומושבים. עדות לכך ניתן לראות בשימוש בשפה פונקציונלית נקייה מקישוטים וכן במשחקים צורניים במאסות. החזית הראשית של הבניין נדחפה פנימה בכדי ליצור אזור התכנסות מקורה ומעליו מרפסת. מרכיב מסקרן אחר בבניין הוא פתח בצורת קשת באחת מהחזיתות הצדדיות, ששימש ככניסה ישירה למועדון החברים. עלותו הסופית של הבניין הגיעה ל-174,000 לירות ישראליות, כמעט פי שניים מההערכות הראשוניות. הזמנת העבודה המפורטת והחומרים שנבחרו לגמר מעידה על אחד מבתי העם המשוכללים ביותר שנבנו בזמנו.

בית העם שימש את המושב כמצע לכל פעילות קהילתית משותפת. בארכיון הכפר נצברו עשרות תמונות של חתונות שהתקיימו במקום. הצגות של הבימה והקמארי הגיעו לשם מדי שבוע ויותר מאוחר התארחו שם גם חברי "הגשש החיוור" ומחזות הזמר של המפיק גיורא גודיק כמו "אנה ומלך סיאם". מכיוון שבמחזה השתתפו ילדים רבים והדרך לתל אביב היתה מפרכת, הוחלט לצרף להצגה כמה מילדי המושב. גודיק היה מרוצה מהם והם המשיכו להשתתף בהצגות שהתקיימו בסביבה.

פרשת דרכים

בית פסמן נחקר לאחרונה במסגרת מחקר מקיף על בתי עם שמתקיים בפקולטה לאמנות באוניברסיטת תל אביב בראשותן של ד"ר אסתר גרבינר וד"ר עדינה מאיר-מריל ובתמיכת הקרן הלאומית למדעים. הסטודנטית יסמין שמידט התחקתה אחרי ההיסטוריה של הבניין והתכנים שהוא העניק לתושבי המושב. בעבודה שלה היא התייחסה גם למצבו העגום כיום. החברים סיפרו לה כי תפקידו הקהילתי הסתיים "ביום שבו נכנסו טלוויזיות לבתים במשק".

המגמה הזאת מאפיינת כמעט ללא יוצא מן הכלל את מאות בתי העם שפעלו בהתיישבות העובדת ובערים ברחבי הארץ. לכולם יש עבר מזהיר, הווה עגום ועתיד לא ברור. יריב צוק, יו"ר הוועד המקומי של כפר ורבורג, מסכים עם הקביעה הזאת. "הבניין נהיה גדול מדי בשביל שהמושב יתחזק אותו באופן עצמאי", הוא אומר, "התושבים מכנים אותו ‘פיל לבן'".

כיום נמצא בית פסמן בפרשת דרכים. מצד אחד למושב אין די כסף בכדי לממן את שיפוצו ואת תחזוקתו, ומצד שני אין בכוונת החברים למכור אותו. "אנחנו מנסים לעניין אנשים בבניין ולנסות להגיע לשיתוף פעולה להפעלה מחודשת שלו. בתור מושב אנחנו לא יכולים להרים שום דבר בכוחות עצמנו", מוסיף צוק.

השאלה של בית פסמן מעסיקה כיום ישובים רבים בארץ. בהעדר תוכנית מסודרת לשיפוץ של בתי העם, רבים מהם נידונים להזנחה. השאלה היא מי בסופו של דבר ירים את הכפפה. האם משרדי הממשלה יוכלו לתרום לתוכנית לשיפוץ כללי של הבתים, האם הסוכנות היהודית או מפעל הפיס יוכלו לגייס מימון, או אולי דווקא קרן פילנתרופית פרטית תחליט לקחת אחריות על פרויקט בקנה מידה לאומי מסוג זה. בינתיים בתי העם מחכים למישהו שיוכל להמציא אותם מחדש ולהשיב אותם למרכז חיי החברה הישראלית.

טורים אחרונים: מלון דבורה בת"א עלול לאבד את אופיו המודרניסטי | בית הזכוכית בחיפה: אוונדרג בסכנה | סופה של דוגמה מופלאה לאדריכלות מודרנית

Read this article in English: An aging Acropolis in Israel's Negev



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו