בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין כניסה לבית העם

בית העם של מושב חרות הוקם ב 1959 וכונה "לבו התרבותי של המושב", אבל כבר זמן רב הוא עומד נטוש ומוזנח, ואיש אינו מורשה להיכנס אליו

28תגובות

בראשית השבוע התקיימו במושב חרות שבשרון החגיגות המסורתיות של חג השבועות. כמדי שנה התקבצו התושבים לבושים לבן על הדשא בקדמת בית העם. על במת הבטון הגדולה, שנבנתה במקור לטובת חגיגות היובל של המושב, הופיעו הילדים, ההורים, הסבים והסבתות בריקודים ושירים שמתארים את הווי הקהילה. הטרקטורים הובאו מהשדות ל"רונדו הטרקטורים" המסורתי של החקלאים ואילו בני הנוער הפגינו ביצועים על הסוסים. לאחר המופע התקבצו התושבים ואורחיהם לפיקניק ענק על הדשא. מעין מזכרת מימי הזוהר של ההתיישבות העובדת בישראל.

בית העם הוא "לבו התרבותי של המושב" כהגדרתו של נחמיה חסיד, יושב ראש הוועד המקומי של חרות. מאז חנוכתו ב‑1959 התקיימו בבניין וסביבו כל החגיגות המשותפות: חתונות ושמחות משפחתיות, הקרנות סרטים שבועיות, פעילויות תרבות, הופעות של להקות וצוותי בידור ומרתונים של ריקודי עם. כל תוכן תרבותי, קהילתי או חינוכי שהתגבש במושב התנקז לשם באופן טבעי.

יעל אנגלהרט

אולם מראשית שנות ה‑90 עומד הבניין בשיממונו. הנהלת המושב החליטה להכריז עליו כ"מבנה מסוכן" לאחר שהתקרה שלו החלה להתפרק כתוצאה מהעדר תחזוקה הולמת. תוך זמן מה נופצו החלונות וחללי הפנים התמלאו בלכלוך. הבניין נותר אולי כמוקד המרכזי של חיי הקהילה אבל איש אינו מורשה להיכנס אליו. החזיתות שלו משמשות כרקע עגום לחגיגות המשותפות.

בית העם תוכנן באמצע שנות ה‑50 על ידי האדריכלים אנדרי לייטרסדורף ואיליה בלזיצמן שהיו שותפים במשך 25 שנים, עד למותו של לייטרסדורף ב‑1970. השניים עבדו רבות עם מוסדות ההסתדרות ועם ההתיישבות העובדת, הן במרכזי הערים והן בפריפריה החקלאית: בין השאר תיכננו את בתי ההסתדרות ברמת גן, רעננה וכפר סבא (שנסקר במדור זה לפני כשנתיים ונהרס זמן קצר לאחר מכן); את בית יד לבנים בפתח תקוה, שהיה הראשון מסוגו בארץ, ואת מוזיאון "גוף האדם" לא הרחק משם; את בית "סולל בונה" בחדרה ואת בניין שרת למדעי החינוך באוניברסיטת תל אביב.

נחמיה תמיר

לייטרסדורף ובלזיצמן היו מהמעצבים הבולטים של השפה האדריכלית ההסתדרותית, אך בשונה מעמיתיהם הם יצקו בה תוכן צנוע יותר. הם תיכננו בניינים שלא היו רק מונומנטים מבטון אלא גם יצרו סביבם סביבות אנושיות נעימות. במיוחד בולטת תשומת הלב ליצירה של חללי חוץ מקורים שאיפשרו מפגש בין המשתמשים בבניין.

בדומה לפרויקטים אחרים של השניים, בית העם בחרות תוכנן כמבנה בעל פרופורציות קלאסיות המשלב בתוכו אלמנטים המזוהים עם האדריכלות המודרנית של תקופתו, כמו לבני פריקסאט (לבנים מתועשות מחוררות). זהו בניין סימטרי בעל אולם מרכזי גדול שבקדמתו מבואת כניסה ומשני צדיו ארקדות עם עמודים דקיקים שמקשרות בין האולם לבין הרחבות החיצוניות הצמודות אליו. רחבה אחת גובלת בשדרת ברושים ותיקים, והשנייה נושקת לבמה ולדשא הגדול שבמשך השנים נהפך לתיאטרון פתוח שבו מתקיימות עד היום החגיגות המושביות המשותפות.

יעל אנגלהרט

בכדי להצניע את הופעתו של בית העם כלפי חוץ החליטו לייטרסדורף ובלזיצמן לשבור את המאסה לשניים, כך שהוא נתפש למעשה כבניין בעל קומה אחת. "בבניין הזה יש סדר והיגיון פנימי", אומרת האדריכלית שלומית רובין, תושבת המקום. "הוא משדר צניעות ואיפוק, ואינו מנסה להתבלט או למשוך תשומת לב. פשוטו כמשמעו ­ בית לעם".

גודלו של בית העם כ‑1,500 מ"ר, רובם בקומת הקרקע. בקומת המרתף פעל מועדון חברים שמשמש כיום את התושבים כספרייה. אחד הוויכוחים הגדולים בנוגע לבית העם היה על השיפוע של הרצפה באולם. חלק מהחברים רצו אולם מדורג שיתאים להצגות ולמופעים, אחרים ביקשו רצפה מפולסת כדי לאפשר ריקודים בתוכו. בסוף הגיעו להסכמה ­ רצפה עם שיפוע עדין שתתאים לכל השימושים.

יש טעם לשפץ?

מושב חרות, הסמוך לתל מונד, הוקם ב‑1930 על ידי אנשי העלייה השלישית והרביעית. בשנים הראשונות השתמשו התושבים באתרים מאולתרים לטובת האירועים המשותפים: הסרטים הוקרנו על הקיר של מחסן התערובת והכינוסים התקיימו בתוך בית האריזה. ב‑1955, במלאות חצי יובל לעלייתו על הקרקע, החליטו התושבים להפנות משאבים לקידום הפעילות התרבותית.

עיתון דבר דיווח בספטמבר 1955 במדור "בשדות ישראל" על הישגי הכפר בתחום החקלאות (קטיף בוטנים מוצלח) ועל התפתחות הקהילה התוססת. "בשנת מחצית היובל בא המושב להוסיף לשורת מוסדותיו המשקיים והציבוריים בניין שבא לשמש את הצרכים החברתיים של תושבי הכפר הוותיקים והחדשים: בניין בית העם", נכתב. "ואומר אחד המברכים: חצי יובל שנים דאגנו למשכן הפרות והפרדות. מי יתן ונזכה עוד למשכן בשביל צרכי התרבות והחברה שלנו ושל בנינו הממשיכים".

יעל אנגלהרט

החלטה כזו היתה אופיינית למושבים ולקיבוצים בשנות ה‑50 וה‑60. בנקודה מסוימת, לאחר שהפעילות החקלאית של הישוב התבססה, החלו החברים להשקיע בהקמה של מבני תרבות וחינוך. מאמצים גדולים הופנו לבניינים אלה ­ הן בבחירת אדריכלים מהשורה הראשונה והן בהשקעה בחומרים ובפרטים לא שגרתיים.

בית העם של חרות פעל כאמור עד ראשית שנות ה‑90, עד שהוכרז כמבנה מסוכן ונסגר לקהל. במקביל לדעיכתו, חלה נסיגה גם בפעילות התרבותית במושב, האוכלוסייה התבגרה, ובתי קולנוע משוכללים הוקמו בישובים סמוכים.

בראשית שנות ה‑90 הוקמה שכונת הרחבה הכוללת כ‑150 יחידות, שהפיחה חיים חדשים במושב. האוכלוסייה החדשה, שמורכבת בין היתר מבנים ובנות ממשיכים, מעוניינת בחיזוק הפעילות התרבותית ובחידוש ימי בית העם. באופן פרדוקסלי, הנהלת המושב החליטה בעבר כי האוכלוסייה גדולה מדי מכדי להיכנס כולה לבניין ועל כן אין לשפץ אותו. כיום מתגבשת הכרה מחודשת באיכותו התרבותית והאדריכלית של בית העם, אולם בעיות מימון מונעות את שיפוצו. הבניין שייך לאגודה החקלאית אבל המושב מנוהל על ידי ועד מקומי. התקציב המוניציפלי אינו מספק פתרונות לשיפוץ של מוסדות מסוג זה, ואולי מדובר גם בסדר עדיפויות ובהעדר הכרה מספקת מצד התושבים.

איפה הכסף?

כאשר שלומית רובין עברה לחרות לפני כעשור היא הבחינה מיד באיכויותיו של בית העם. כאדריכלית שעסקה בשימור בניינים בתל אביב עוד לפני עידן "העיר הלבנה", היא היתה מודעת לחשיבות ההכרה הציבורית בקידום של תהליכי שימור. לדעתה, האדריכלות הישראלית המודרנית בשנות ה‑50 וה‑60 תזכה בעתיד למעמד דומה לזה של הסגנון הבינלאומי. לפני כמה שנים היא הציעה תוכנית שיפוצים לבית העם שכוללת שימור של המרכיבים האדריכליים שלו ותוספת קטנה שתשמש את תנועת הנוער המקומית. "העלות מסתכמת בכמה מיליוני שקלים", היא אומרת, "כולם מסכימים שצריך לשפץ אבל כסף אין".

בשבוע שעבר עלתה לדיון הקמתו של בית כנסת חדשה במושב, ורובין נזעקה להגנתו של בית העם. "אמרתי שאם יש כסף לבית כנסת אז צריך להיות גם לבית העם. מבחינתי זה בית הכנסת שלנו ומעבר לכך יכול להיות שבית העם יכול להכיל בתוכו גם פעילות מסוג זה.

"חרות הוא מושב משגשג ופעיל עם קהילה שמונה 1,300 תושבים. אין פה את האנשים שבאו מבחוץ עם הרבה כסף ובנו לעצמם וילות עם אורוות ומגרשי טניס ובריכות כמו במושבים הסמוכים. אני חושבת שבהשקעה של כמה מאות שקלים לכל משפחה אנחנו יכולים לקדם מחדש את תוכנית השיפוצים".

סוגיית השימור של המורשת האדריכלית של ההתיישבות העובדת היא כואבת ומטרידה. באופן מפתיע התנועה הקיבוצית ותנועת המושבים מעולם לא יזמו סקר שימור מקיף שכולל קטגוריות ברורות להערכת איכותם של בנייני ציבור ובנייני משק היסטוריים. בחסות השינויים החברתיים, התרבותיים והכלכליים, הולכים ונעלמים מעל פני הקרקע עשרות בניינים שהיו הנכסים החשובים ביותר עבור התושבים. המקרה של מושב חרות שונה. מדובר בקהילה מגובשת ומשגשגת שמעוניינת בפעילות של בית העם ובתוכן התרבותי המלכד שהוא מייצג. עכשיו נותר רק שמישהו יצליח להתגבר על המכשוליים וירים את הכפפה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו