בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה הרג את בית התרבות בעין חרוד

בית לביא הוקם לזכר מנהיג קיבוצי ידוע-אסונות, ואת חנוכתו ליוו גדולי המדינה. האם הטלוויזיה אחראית לכך שהחברים הפסיקו להגיע למבנה המפואר, או שהבעיה היתה בגג האסבסט ובהעדר חדרי שירותים?

26תגובות

בכדי להיכנס לבית לביא ­ אולם המופעים המפואר והנטוש של קיבוץ עין חרוד איחוד ­ צריך לחפש תחילה אחרי מפתח, שנמצא בידיהם של אנשים ספורים במשק. ביום שבת האחרון נמצא המפתח ונסללה ההזדמנות לביקור נדיר בבניין מודרניסטי שמבטא את אחד משיאיה של האדריכלות הקיבוצית בשנות ה‑60 ­ ואת דעיכתה המתמשכת בהעדר משאבים, תחזוקה או תוכנית שימור מסודרת.

כשנכנסים פנימה, דרך דלת צדדית חסרת כל גינוני טקסי, נחשפים לחלל שהזמן עצר בו. על הבמה תלויים עדיין קישוטים מאובקים מחגיגות שנשכחו ממזמן. פסנתר הכנף מכוסה אבל באופן מפתיע מפיק עדיין צליל מכוון. בפאתי האולם מונחים ארגזי תווים ושרפרפים ועליהם הכיתוב: "מקהלת העמקים", ושורות של כיסאות עץ מוצבים ברישול, לא מסודרים זה שנים רבות.

יעל אנגלהרט

בית לביא הוקם ב‑1966 לזיכרו של שלמה לביא (1882‑1963), מאבות התנועה הקיבוצית וחבר כנסת מטעם מפא"י. לביא נולד בעיר פלונסק בפולין והיה פעיל בתנועת הנוער הציונית "אגודת עזרא" שהקימו דוד בן גוריון ושלמה צמח. הוא עלה לארץ בראשית המאה ה‑20 ונטל חלק מרכזי בגיבוש הפעילות של הארגונים הסוציאליסטים הציוניים. לביא הגה את הרעיון של מעבר מן ה"קבוצה", שהיתה קהילה קטנה ואינטימית, לקבוצה הגדולה יותר שמוכרת כיום כקיבוץ. הוא היה ממקימי עין חרוד ב‑1921 והתגורר בו עד למותו. לביא נחשב לאיש החזון של עין חרוד ובזכות פעילותו הפוליטית הפורה שמר על חברות קרובה עם בן גוריון.

חייו הפרטיים של לביא היו רצופים באירועים טרגיים. רעייתו רחל נפטרה לאחר תשע שנות נישואים ושני בניו, הלל וירובעל, נפלו במלחמת העצמאות. בעת שהיה חבר כנסת הוא היה מעורב בתאונת דרכים שבה נהרג פועל צעיר. לביא ביקש מהכנסת להסיר את חסינותו כדי שיוכל לעמוד לדין. בדומה לקיבוצים אחרים, גם חברי עין חרוד ביקשו להנציח את זיכרו של המנהיג האידיאולוגי שלהם באמצעות אייקון אדריכלי בולט. זמן קצר לאחר מותו ­ ולאחר שהקיבוץ כבר התפלג ל"איחוד" ו"מאוחד" ­ יזמו החברים של עין חרוד איחוד הקמה של אולם מופעים משוכלל שיישא את שמו.

על מלאכת התכנון הופקדו האדריכלים דוד בסט ואדם איל. אבן הפינה הונחה ביולי 1964 ובתוך שנתיים הבניין כבר עמד על תלו. המשאבים להקמת הבניין גויסו מכספי השילומים של החברים, ממשכורתו של לביא בכנסת (הוא ויתר על מחציתה בעת כהונתו) ומכספי פיצויים שהצטברו במשרד הביטחון בעקבות נפילתם של שני בניו (ומעולם לא נגבו). החברות עם בן גוריון, שאף מתועד בתמונה איקונית שבה הוא משקיף על מודל של הבניין, סייעה לגייס את הכספים הנותרים.

החידוש: חלק ממתחם נופש

בשונה מאולמות מופעים קיבוציים אחרים, בית לביא תוכנן כחלק ממתחם של פנאי, תרבות ונופש, שהוקם בפאתי עין חרוד איחוד. הוא כלל אולם רב-תכליתי בצורת משושה עם טרסות רחבות שיכלו לשמש גם להצבה של כיסאות ושולחנות לטובת סדר הפסח המשותף. בקומה העליונה נבנה חדר זיכרון שכלל את ארכיונו האישי של לביא ומשמש כיום את מחלקת הבינוי של הקיבוץ. הבמה של הבניין מרחפת מעל בריכת השחיה האולימפית של הקיבוץ והמרזבים של הגג אף כוונו כך שינקזו את מי הגשמים לתוכה. לצד הבניין הוקם מגרש כדורסל ששימש גם כאולם קולנוע פתוח בחודשי הקיץ. חלקו האחורי של האולם נפתח לכיוון רחבת אספלט, כך שהיה ניתן להגדיל ולהקטין אותו בעת הצורך.

מאוסף ארכיון בית חיים שטורמן - מוזיאון עין חרוד

סך הכל שטח הבניין כ‑650 מ"ר. הוא הכיל כ‑1000 מקומות ישיבה בתקופה שבה היו בקיבוץ לא יותר מ‑650 חברים. האדריכלות של בית לביא מאופיינת בשימוש בחומרים חדשניים כגון אסבסט (בגג) ובפרטי בניין מיוחדים דוגמת גרם מדרגות מיציקות גרנוליט ומערכת מרזבים מבטון. הצורה המשושה העתידנית של הבניין וההצבה שלו על המדרון העניקו לו את הכינוי "הצפרדע" בקרב חברי הקיבוץ.

האדריכל דוד בסט מסביר כי "הגיאומטריה של הבניין היא מיוחדת ומהווה אלמנט משמעותי מבחינת היחס לסביבה. הבניין תוכנן באופן כזה שצורתו ומיקומו יהוו מוקד לקיבוץ שהתפצל". לדבריו תהליך התכנון לווה מקרוב על ידי בכירי מפא"י. "גולדה מאיר חשבה שיש לתכנן בניין פונקציונאלי בלבד ובלי התייחסות אמנותית, צורנית וסביבתית, אך בן גוריון שהיה חברו של לביא ושמעון פרס שהיה עוזרו של בן גוריון אהבו את התכנון".

בית לביא היה אחד המוקדים המרכזיים של הפעילות התרבותית בעין חרוד, לצד המשכן לאמנות (שמואל ביקלס, 1948), מועדון החברים, ומגדל במה (אריה שרון, 1939) שממוקם בכניסה לקיבוץ ושימש להעלאת הצגות תחת כיפת השמיים. אולם המופעים הוא עדות נוספת לחשיבות האדירה שהחברים ייחסו לתרבות כחלק מחיי היומיום בקיבוץ, לעתים קרובות תוך ויתור על צרכים קיומים דחופים יותר.

הבניין נכלל לאחרונה במסגרת עבודת מאסטר של ציפי שילה באוניברסיטת חיפה, שכותרתה "אולמות מופעים בקיבוצים בשלושת העשורים הראשונים לבנייתם, בין שנות ה‑40 לשנות ה‑70 של המאה ה‑20" (בהנחיית ד"ר יוני אשר וד"ר אסתר גרבינר). שילה אומרת, כי בית לביא משתייך לקבוצה של אולמות רב-תכליתיים שנבנו בקיבוצים בשנות ה‑60 ושימשו הן למופעים מן החוץ והן לצורכי היומיום של החברים. "ביישובים כפריים שמתבססים על חקלאות נבנים בתקופה הזאת אולמות גדולים ומפוארים, כמעט בלי קשר לגודל ולצרכים של הקיבוץ", היא אומרת.

יעל אנגלהרט

לדברי שילה, הקמתו של בית לביא משקפת גם את אחד מרגעי השיא של הפילוג בתנועה הקיבוצית: ביום החנוכה של בית לביא ב‑1966 בעין חרוד איחוד, נחנך בעין חרוד מאוחד אולם מופעים נוסף בשם "בית ציזלינג", שהיה קטן במקצת אך שימש בדיוק לאותה המטרה. זה ביטוי מובהק ליריבות ששררה בין שני הקיבוצים ולניסיון להוכיח את העליונות האידיאולוגית של כל אחד מהם באמצעים אדריכליים.

"אם כי רעיון האחדות מופיע בשמם של שני ארגוני הקיבוצים ­ הם העדיפו לבנות שני אולמות הצגות נפרדים, הנמצאים במרחק כמה עשרות מטרים זה מזה. אבל האורחים שיבואו לטקס של האחד יוכלו לבקר גם בבית התרבות השני, משום שאין גדר מפרידה בין שני הקיבוצים והמרחק קטן ביותר", כתב טוביה כרמל ב"ידיעות אחרונות" ב‑1966. "כך פחת עוד יותר המשותף בין שני הפלגים, אבל דבר אחד נשאר אפילו עכשיו: חג העלייה על הקרקע, שהוא החג המשותף של הקיבוץ המפולג".

מפליא ביופיו

בית לביא היה בשימוש נרחב ואירח מופעים, הצגות, קונצרטים, חתונות וכמובן את סדר הפסח הקיבוצי, שמשך מדי שנה כ‑1000 משתתפים. לדברי ישראל סמילנסקי, האחראי על הבניין בעין חרוד איחוד, הפעילות בו הלכה והתמעטה החל בסוף שנות ה‑70, עם כניסת מקלטי הטלוויזיה לחדרי החברים. "הפסקנו להשתמש בו בעיקר משום שהאוכלוסיה של הקיבוץ קטנה ואז התברר שאת חגי הפסח ­ שזה החג שהיה מביא הכי הרבה אנשים לקיבוץ ­ אפשר לעשות בחדר האוכל. כך גם לגבי אירועים אחרים. עם הזמן בית לביא חדל להיות אטרקטיבי ונוח לתפעול, אומר סמילנסקי.

יעל אנגלהרט

הבעיות של המקום לא נעוצות רק בהעדפות התרבותיות של החברים. למעשה, הבנייה שלו לא הושלמה מעולם. חדרי השירותים לא הוקמו והמעטפת ­ שהיתה אמורה להיות עשויה מלוחות של צמנטבורד ­ מעולם לא בוצעה כמתוכנן. משום כך הפך הבניין למכלאת חום וקור. "בחורף החברים היו מגיעים לשם עם שמיכות ומעילים", מוסיף סמילנסקי. גג האסבסט, שנחשב בזמנו לשיא הקידמה הטכנולוגית, מהווה כיום סיכון בריאותי והבניין אינו עומד בתקנים עדכניים של מכבי האש. בהעדר מגרש חנייה סמוך, גם הגישה אל הבניין מסובכת וזה עוד מבלי להתייחס לתקנות הנגישות הנדרשות.

בדומה לבנייני ציבור אחרים בתנועה הקיבוצית, בית לביא אינו נכלל בתוכנית שימור מסודרת. אין סכנה מיידית להריסתו אולם שנים של חוסר תחזוקה נותנות בו את אותותיהם והערכים האדריכליים וההיסטוריים שלו עשויים לעמוד בסכנה ברגע שיוחלט להסב אותו לשימוש אחר. עתידו של הבניין עלה לדיון במליאת הקיבוץ כמה וכמה פעמים. חלק מהחברים סבורים שצריך להפוך אותו לכלבו קיבוצי, אחרים הציעו להסב אותו לחללי סטודיו לאמנים כחלק מהפעילות של המשכן לאמנות. היתה גם הצעה להחליף את גג האסבסט בגג חדש ולהציב עליו פאנלים סולאריים ­ פיתרון אקולוגי מסקרן שיכול להניב חיים חדשים לבניין.

לדעתה של ציפי שילה, יש לשמר את הבניין בזכות המורשת שלו. "מבחינה אדריכלית הבניינים האלה הם ממש פנינה. מצד שני צריך הרבה כסף כדי להביא אותם למצב תפעולי. הלוואי שהייתה לי תשובה".

"עד היום אני מרגיש יחס מיוחד לבית הזה. כולם אומרים לי שצריך להרוס אותו אבל אני משוכנע שהוא צריך להישאר", מוסיף ישראל סמילנסקי. "אם היית שואל אותי היום אם צריך להקים אותו אז הייתי אומר שלא. אבל עכשיו שהוא קיים ואחרי שהוא שירת אותנו הרבה שנים, אז אני כנראה נשארתי אחרון המוהיקנים שחושב עליו טובות. זה בניין מפליא ביופיו. אם היו בונים לו שירותים, מכינים פינת שתייה ומקטינים אותו ­ היה אפשר להפוך אותו לאולם נפלא".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו