מי גנב לאריך מנדלסון את הבנק

מה היו השינויים שנעשו בבניין בנק אנגלו פלשתינה ובבית החולים הדסה הר הצופים, שתיכננן אריך מנדלסון, מדוע נשבר לבו של האדריכל מהנעשה בארץ והאם אפשר להפוך את הבניינים שלו בירושלים לאטרקציות תיירותיות?

קשת רוזנבלום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
קשת רוזנבלום

מבחינתו של אריך מנדלסון, האדריכל היהודי-גרמני שהיגר לארץ ישראל ב-1934, השמים היו הגבול. האדריכל המשגשג, שתנופתו נבלמה כאשר עלו הנאצים לשלטון, זכה לעדנה מחודשת בארץ ישראל, שבה הוקסם מהנופים הקדמוניים, אך זו לא נמשכה זמן  רב. שמונה שנים בלבד חלפו עד שמנדלסון עקר לארצות הברית, שם נשאר עד מותו ב-1953, והוא בן 66 בלבד.

לאחר שתיכנן את וילה שוקן וספריית שוקן במחצית הראשונה של שנות ה-30, עבר האדריכל, בהתאם לנטייתו הטבעית, לתכנון מבני ציבור בקנה מידה גדול בהרבה. את בניין בנק אנגלו פלשתינה, שהוקם ביוזמת השלטון הבריטי, תיכנן בין 1937 ל-1939 וכאשר זה נחנך, השתאו תושבי ירושלים למראה "גורד השחקים" הראשון בעיר, שהתנשא לגובה שבע קומות תמימות. בשורה אחת עם בניין ג'נרלי ובניין הדואר המרכזי, שניהם ברחוב יפו ובסמיכות לעיריית ירושלים, בניין בנק אנגלו פלשתינה היה חלק ממערך של מבני ממסד שריכזו את ההתפתחות השלטונית, המסחרית והכלכלית של הארץ.

שלושת המבנים המודרניים ניצבו זה לצד זה ויצרו חזית אחידה ומרשימה בעודם סמוכים
אל המדרכה (קו אפס) במתכונת הבנייה האירופית, ולא נסוגים ממנה, בשונה ממרבית
הבתים בירושלים. צורתו של בניין הבנק חולקה לשני גושי בינוי, בהתאם לחוקי הבנייה
של ירושלים, בעוד חלקו האחורי של הבנק, הנסמך אל רחוב כורש, הגיע לגובה של שלוש
קומות בלבד.

עם פתיחתו, דווח בעיתון "דבר" כי עיתונאי ירושלים, שהוזמנו לפתיחה, "נהנו למראה הרחבױת והנוחות והטעם הטוב, הנשקפים בו מכל פינה". המבנה בהחלט סימן שינוי
בתפקידו של הבנק, שקודם לכך שכן ברחוב ממילא - סביבה מעורבת שהקשתה על תפקודו, שכן מלבד שירות לקוחות פרטיים הוא שימש גם כזרוע פיננסית של ההסתדרות הציונית ומימן בין השאר רכישת קרקעות ובניית יישובים.

מבנה הבנק היה מרשים עד אחרון פרטיו: דלתות הכניסה הראשיות היו עשויות ריקוע נחושת, ושני תרנים נקבעו לצדה. ממנה נמתחו דגלים לכל אורך הבניין. הפרטים האופייניים של מנדלסון באים לידי ביטוי באופן הטיפול באבן הירושלמית, בצורת המעקה, משקופי החלונות הדקים ושורת חלונות עגולים דמויים צוהר, כפי שניתן למצוא גם בבית חיים ויצמן ברחובות. בחזית האחורית לכיוון כורש נקבעו מרפסות קטנות, מה שריכך את קנה המידה המוסדי והקנה אופי אישי יותר למשרדים.

מרשים יותר מכל היה האולם המרכזי הגדול, שהואר באור טבעי ורך מבעד חלונות התקרה. במרכז האולם התנוססה מפת הים התיכון מפרטי מתכת לבנה, ובה הודגש הקו
ירושלים-לונדון. האולם התנשא לגובה שבעה מטרים, היה מחופה בסוגים שונים של שיש,
העמודים בשיש צרפתי שחור והקירות בשיש חיפאי ורוד ואפור. מסביב לחלל המרכזי נקבעה גלריה היקפית, וכל אלו תרמו להאדרת תחושת החלל ולפאר שהתבקש מבניין בעל חשיבות כזו.

ב-1951 נהפך בנק אנגלו-פלשתינה לבנק לאומי, והבניין עצמו עבר שיפוצים באמצע שנות ה-80. העבודות פגעו בעיקר באולם הראשי, אז הותקנה תקרה אקוסטית מונמכת מסבכת אלומיניום, ובה נורות ניאון, שחסמה את חדירת האור הטבעי לאולם. בהתאמה, הונמכו היציעים וצופו בלוחות עם ציפוי דמויי עץ.

מאוחר יותר, המיקום המרכזי, שהבנק תרם להגדרתו בצורה מסוימת, היה בעוכריו של
הבניין, שיועד לשימור. ב-2003 ביקש בנק לאומי לבנות תוספת על חלקו האחורי של
הבניין בצורת מגדל מחופה זכוכית, תוכנית שעוררה התנגדות ציבורית עזה ונגנזה
במהרה.

משהבינו שלא יוכלו להתרחב במבנה הנוכחי, מכרו אותו בעלי הבניין ב-2009 לקבוצת
יזמים ירושלמים במחיר נמוך משמעותית משוויו. כבר בשלבי הרכישה הצהירו היזמים כי
בכוונתם להוציא את המבנה של מנדלסון מכרטסת השימור כדי לשלב את השימור עם תוכנית בניין עיר חדשה שתאפשר להם להוסיף שטחים נוספים.

בשנים האחרונות הבניין מושכר למשרד האוצר ולמשרד הרווחה בחוזה לחמש שנים, עם
אופציית הארכה לחמש שנים נוספות. אף שהיזמים אינם צופים כי המדינה תעזוב את המבנה בקרוב, בכוונתם להסב את המבנה בעתיד לבית מלון ולהרחיבו, כדי שיוכל להכיל מספר רב יותר של חדרים.

לדברי עורך הדין שמייצג את היזמים, אריאל אזולאי ממשרד אזולאי, אפיק, אטינגר
ושות' (אותו משרד המייצג את העותרים נגד הבנייה בווילה שוקן, שהוזכרה במדור זה
בשבוע שעבר), התוספת המדוברת היא "להשלים את הקובייה" בין שני גושי הבינוי
המרכזיים ולאחד את גובהו של הבניין כך שיגיע לשבע קומות מכל עבריו. "מהבחינה של
רחוב כורש, העניין של השימור פחות חשוב, כך אנחנו מבינים את העניין", אומר
אזולאי. יחד עם זאת, הוא מדגיש כי יש רצון לשמר את הבניין המקורי על ערכיו
האדריכליים, עם החזית היפואית והחלל הפנימי, ולא להוסיף קומות נוספות מעל גובה
הבניין, "אלא אם כן זה יעלה בקנה אחד עם אנשי השימור שיחשבו שזה לא יפגע בבניין".

למודי ניסיון מההתנגדות מול התוכניות של בנק לאומי, שאותן מגדיר עו"ד אזולאי כ"הזויות מבחינה אדריכלית", היזמים ממתינים עם הגשת התוכניות לוועדות העירוניות והמחוזיות מכיוון שהם רוצים, לדבריהם, להגיע להסכמה מראש עם אנשי השימור והעירייה. כעת, המבנה עומד קפוא על שמריו - ומבקרי לשכת הרווחה "נהנים" מתקרות מונמכות, מחיפויים מלאכותיים ומקירות גבס זמניים, המסתירים חלל מפואר שמלכתחילה
נועד לשמש מבנה ציבורי.

הניואנסים נעלמו

גם בית החולים הדסה בהר הצופים עבר שינויים ניכרים מאז נבנה ב-1939. בשנות ה-40 בוצעו בו תוספות מאוחרות שתוכננו על ידי מנדלסון בעצמו, וב-1975 עבר שיפוץ
מסיבי על ידי יעקב רכטר ומשה זרחי. במקור, קמפוס בית החולים הורכב מבלוקים מודרניסטיים ארוכים ונוקשים, כאשר חיבורים קלים ביניהם ייצרו חצרות פנימיות. "המפגשים עם הקרקע נקיים מאוד", אומרת האדריכלית אלונה שיפטן, "אין אצל מנדלסון בארץ בנייה על עמודים או בנייה מרחפת. בהדסה, התחושה היא של מעין פריזמות שלמות שצומחות מתוך האדמה, ולאט מתפרקות לכיוון המדבר".

התוספות המאוחרות מבית רכטר-זרחי אמנם השמישו את בית החולים כך שיוכל לשרת היטב את חוליו, אולם יצרו כמה בעיות; המרכזית בהן היא חסימת האור הטבעי ויצירת חללים דחוסים יותר ואטומים. לדבריה של שיפטן, האדריכלים קיבלו עליהם יוזמה פרטית בכך שניסו לשמור על ערכי הבניין, אבל העדרם של גופי ידע מוצקים בתחום השימור, בנוסף לדרישה הלא פשוטה של התאמת בית החולים לצרכים מודרניים, הערימו קשיים. "באופן יחסי באמת נעשתה עבודה מרשימה", היא אומרת, "אך הרבה מהניואנסים, הפרטים שהיו הגרעין בעבודה של מנדלסון, נעלמו בתוך הסיפור הזה".

לדעת אדריכל השימור שמואל גרואג, עדיין לא מאוחר לבצע שינויים בהדסה. כיועץ
השימור במשרד הפנים של מחוז חיפה, הוא מספר כי במקרה של בית החולים רמב"ם בעיר, שגם הוא תוכנן על ידי מנדלסון, הוחלה תב"ע שמתנה את המשך הבניין במתחם בית החולים בשימור המבנה ההיסטורי, כך שככל שעבודות ההתחדשות מתקדמות, כך ילך המבנה המקורי ויחזור לאיכויות שלו - בלי פגיעה בצורכי בית החולים. לדברי גרואג, אין מניעה להחיל את אותו מנגנון גם בהדסה.

מבחינתו של מנדלסון, תכנונם של המבנים המרכזיים והחשובים שהעמיד בפלשתינה היה רק קצה הקרחון. היה לו ברור שהוא יוכל לשנות את הנוף בפלשתינה אילו רק היו מאפשרים לו. לפיכך, הוא ראה בתכנון הקומפלקס האוניברסיטאי של הר הצופים מטרה עליונה, והוא הכין תוכנית מקיפה לאוניברסיטה. כאשר תוכניתו נדחתה, ובמקומו מונו ארבעה אדריכלים ישראלים לתכנון הקמפוס, חווה אכזבה מרה. בעבורו, תכנון היה יצירה שלמה - עניין של הכל, או לא כלום, ולפיכך בחר שלא להיות מעורב בפרויקט כלל. לפי העולה ממכתביו מאותה תקופה, הוא מצא כי הארץ מתוכננת על ידי אנשים שמבזים ומעוותים את פניה - והרגיש פגוע עד עומק נשמתו.

אין זה מפליא, אם כן, שהאדריכל הפרפקציוניסט, שבור הלב, עזב את ישראל לאמריקה בהזדמנות הראשונה שנקרתה בפניו, ב-1942, עם התקרבות הצבא הגרמני לגבולותיה. כמו שעזב את גרמניה, "הוא בורח כל חייו", אומרת שיפטן.

הקריירה שלו בארצות הברית לאחר מכן היתה פחות זוהרת. אף שהיה מיודד עם  האדריכל פרנק לויד רייט, שאותו העריץ, הוא לא התקבל לזרם המרכזי, ועבד בעיקר עם הקהילה היהודית. כיום, מרבית אוספיו ושרטוטיו שמורים במחסן צדדי בבית המשפחה בסן פרנסיסקו.

"בארץ לא סלחו למנדלסון שלא היה פה במלחמת העצמאות. אבל כזה קנה מידה של
ארכיטקטורה לא היה פה מאז", אומר גרואג. המבנים שתיכנן מנדלסון ברחבי העולם נהיו
למונומטים, ודווקא בירושלים, שבה מרוכזות החשובות שבעבודותיו, לא מנוצלת ההזדמנות התיירותית כראוי.

"יש לנו כאן מכרה זהב, שירושלים היתה בדיוק יכולה ליצור מוקד של משיכה דווקא
במערב העיר - של המודרנה הירושלמית, באמת תקופת פאר", מוסיף גרואג. לדבריו, אף
שהבניינים מיועדים לשימור, אפשר, באמצעים פשוטים, להפוך אותם למוקד תיירותי,
"לייצר מפה, ואינפורמציה זמינה, זה הכוח בעניין. מדובר באקט נורא קטן של פרשנות
לצד השימור - זה עדיין אפשרי, ועוד לא מאוחר".


תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ