מבפנים ומבחוץ, הסינמטק הוא תעתוע אופטי מעורר בחילה

בניין הסינמטק בתל אביב הוא רק חוליה אחת בשרשרת ההחמצות של המרחב הציבורי שבו הוא גובל, אזור עתיר פוטנציאל אורבני שלא מוצה כהלכה

אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

היה מדאיג לקרוא בשבוע שעבר ב"גלריה" על חששות סביב אופיו ותפקודו של הסינמטק בתל אביב, מקום מפלט־מעט לאליטת התרבות בישראל, אחרי עזיבתו של המנהל המיתולוגי אלון גרבוז לפני כשנה. עם זאת, ובלי להיות בקיאה בנבכי מנגנון הניהול של הסינמטק, ההתפחויות לא ממש מפתיעות. אם מותר להקיש ולו בעקיפין מתחום הקולנוע לתחום התכנון והאדריכלות, הרי הכתובת היתה על הקיר. או ליתר דיוק, על בניין הסינמטק כולו. בניין שלא ניתן לעיכול גם כמה שנים טובות אחרי שהוקם, ולא בישר טובות מאז הקמתו. בכל ביקור במקום עולה מאליה התהיה כיצד זה דווקא הסינמטק נקלע לסרט הזה שלא היה עובר את הסף של שום ועדת רפרטואר פילמוגרפית. בניין הסינמטק הוא רק חוליה אחת, אמנם חזקה, בשרשרת ההחמצות של אזור עתיר פוטנציאל אורבני שלא מוצה כהלכה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ