עדיין לא מאוחר לשקם את הכאוס של שכונת התקווה

למרות נתונים אורבניים חלומיים, התקווה מודל 2018 היא שכונה דהויה ומוזנחת, שוותיקיה לא מתערבבים בדיירים מאפריקה ומפחדים לצאת לרחובות. בסדנה למדיניות עירונית בטוחים שניתן למתן את הג'נטריפיקציה, שסופה במתחמי יוקרה למרבים במחיר

אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

במשך שנים רבות היתה שכונת התקווה שם נרדף למצוקה, הזנחה וכיעור. "בעיני רבים היא תמיד מצטיירת כמיקרו־קוסמוס של החולי, העליבות, הפשע והאלימות בחברה הישראלית", כתב על השכונה שבה נולד הסופר דודו בוסי, במאמר "שכונת התקווה החדשה" שהופיע במגזין מסע אחר לפני כמעט שני עשורים. כשחזר להתגורר בה גילה ש"החולי נמצא בראש המתבונן", ואילו השכונה עצמה היא צבעונית וריחנית, בשרנית, יצרית, חושנית, לעיתים מכוערת לעיתים יפהפיה. גם אם לא החלימה לחלוטין מחוליה, היא משתנה לטענתו לבלי הכר ו"הופכת להיות ידידותית יותר למשתמש". בוסי העלה על נס את שוק התקווה הססגוני, המסעדות הרבות, הדמויות המפורסמות שגדלו בשכונה ואת האוכלוסיה ההטרוגנית שמתערבבים בה תושבים ותיקים וזוגות צעירים, סטודנטים ו"פועלים זרים מאפריקה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ